חציית הקרח האכזר של סבלברד ליד הקוטב הצפוני – מקום ללא רחמים

סבלברד הוא ארכיפלג נורבגי כאלף קילומטר מהקוטב הצפוני, סביבה עם הרבה יותר דובי קוטב מסוכנים מאשר בני אדם. אלעד בצלאל מאאוטפאנל חצה אותו במסע ארקטי קיצוני בהליכה עם כל הציוד במזחלת שהוא סחב…

לחצו פה לקבל את הכתבות בוואצאפ:

לקבוצה השקטה!

גרינלנד: החשבון שנשאר פתוח

הסיפור של המסע הזה התחיל 18 חודשים לפני כן, באזור מסוכן ועמוס קראבסים בדרך לכיפת הקרח של גרינלנד. באוגוסט 2024 התקבלתי לאחר סינונים רבים למשלחת בינלאומית שניסתה לחצות את גרינלנד בנתיב נאנסן – אחד מהמסעות הארקטיים הקשים שיש, והנתיב שנחשב לקשה ביותר של חציית האי הגדול בעולם. 

במסע ההוא, המשתתפים גוררים על השלג 2 מזחלות במשקל כולל של 80-100 (תלוי במשקל הגוף), במשך 37 עד 45 יום, כשהם מבודדים ביבשת שלג וקרח בתנאי קיצון אימתניים. ימים ספורים לתוך המסע, המזחלת שלי נפלה לקראבס, ניסיתי למשוך אותה, ואז הגב שלי פסק לשתף פעולה: קרע בשרירי הגב התחתון, 5 בלטי דיסק שנוצרו כנראה עוד בתקופת האימונים האינטנסיבית (ויש שיוסיפו – האגרסיבית) למסע. כשהגוף שולח הודעות ברורות ב-70 מעלות צפון, אתה מקשיב. אמנם באיחור – כי המשכתי יותר מדי ימים עם כאבים – אבל לבסוף הקשבתי.

מסוק החילוץ הגיע, ואני עליתי עליו. זו הייתה מכה קשה, אבל היא רק חיזקה את הנחישות שלי. ועם הנחישות הזו הגיע גם חשבון פתוח – חשבון שחציית גרינלנד עדיין ממתינה לסגירתו. בינתיים, החלטתי: קודם לבנות שוב. קודם להוכיח.

שנה וחצי של שיקום 

שנה וחצי זה הרבה זמן. אפשר להתייאש ממנו, ואפשר להיבנות ממנו. בחרתי בשני: הוספתי לאימונים הרגילים שלי אימוני מוביליטי – שיפור טווחי תנועה עם משקולות, ואימוני יוגה לגב – הגוף דרש את זה. הוספתי אימוני קרוספיט ושעות של האימון הספציפי ביותר: סחיבת 2 צמיגים של רכב בחול, על החוף. זהו עיקרון ההתמחות – אין אימון שמדמה סחיבת מזחלת 90 ק"ג בשלג טוב יותר מסחיבת משהו כבד באופן שדורש עמידות, חיכוך, וגב שעושה את עבודתו.

לקראת סיום השיקום, יצרתי קשר עם כמה חברים לתחום שאני מכיר – מומחים בעלי שם עולמי למסעות בקטבים – כאלה שמשתתפים קבוע במפגשים של מועדון ה-Explorers Club היוקרתי בניו יורק. לאחר התייעצות וניתוח מה שאירע לי – הפציעה והשיקום, הבנתי שלגרינלנד לא יתנו לי לצאת בלי להוכיח שהגב שלי השתקם במלואו, ושחזרתי לכושר גבוה מספיק להשתתפות במשלחת – שנחשבת לדוקטורט של התחום הארקטי. 

תרגום: צריך שלב ביניים, ואולי יותר מאחד, שבו אוכיח כשירות פיזית, גופנית ומנטלית בטרם יתאפשר לי לנסות להוכיח עצמי שוב על השלג בגרינלנד. אתגר אחד בלט בשלב הזה מעל כולם בהתאמה להוכחת כשירות כזו: חציית סבלברד ממערב למזרח.

סבלברד, ובאדום מסלול החציה שלנו

מהי סבלברד ולמה זה לא רעיון טוב לרוב האנשים

סבלברד הוא ארכיפלג נורבגי ב-78 מעלות צפון – כאלף קילומטר מהקוטב הצפוני. שישים אחוז משטחו מכוסים בקרחונים והשאר באדמה קפואה קפאת-עד (Permafrost): כלומר אדמה קפואה באופן תמידי, מה שמונע משורשי עצים להתפתח. למעשה, האזור נמצא הרבה מעבר לקו העצים הצפוני, שבו תנאי הסביבה אינם מאפשרים צמיחת עצים. על האי חיים כ-3,000 בני אדם, ולצידם בין 3,000 ל-5,000 דובי קוטב. כלומר: יותר דובים מאנשים. יש אנשים שהנתון הזה מרתיע אותם. הם כנראה החלק החכם באוכלוסייה.

חציית האי ממזרח למערב, בסקי נורדי עם מזחלות, היא כ-140 קילומטר בקו ישר. שטח ארקטי לא מכיר קווים ישרים: קרחונים, מעברי הרים, גבות שלג, נהרות קפואים. הגוף לומד את זה ביום הראשון והמסלול מתארך לו ל160 ק"מ ואף יותר. המסלול הוא אחד המסעות הארקטיים המוכרים, ועדיין לא-שגרתי: לא כולם מצליחים לסיים אותו. כשמשהו משתבש שם, אין מי שמגיע מהר. זה לא ביטוי שגרתי. זו המציאות הארקטית.

יום לפני המלחמה: הלוגיסטיקה באה לביקור

כל משתתף במשלחות כאלה יודע ש"לוגיסטיקה היא המשלחת". מדובר באימוץ עיקרון נורדי של הכנה מושלמת לאזורים שבהם אסור לך לטעות, פשוטו כמשמעו. טעויות לוגיסטיות עולות בחיי אדם, וזה הוכח בהרבה משלחות ארקטיות, כולל אולי המפורסמת שבהן – המשלחת של קפטן סקוט לקוטב הדרומי. סקוט הפסיד את המירוץ להיות האדם הראשון שמגיע לקוטב הדרומי בגלל שגיאות לוגיסטיות כבדות, ובאותו מסע הוא וכל אנשי צוותו קיפחו את חייהם. בקונטקסט הישראלי המשפט הזה נכון שבעתיים: יצאתי מישראל יום לפני פרוץ המלחמה מול איראן מתוך הימור שעומדת לפרוץ מלחמה. הרגשתי שהשמיים עומדים להיסגר. אם לא אצא עכשיו, אפספס את המסע.

ההחלטה להקדים בשבוע כמעט הכניסה את הבית כולו לטירוף לוגיסטי. מסלול הטיסות המקורי בוטל. נאלצתי לבנות מסלול חדש: ישראל ← פריז ← הלסינקי ← אוסלו. באוסלו עצרתי שבוע שלם לאימון סקי נורדי קרוס קאנטרי ולהשלמות ציוד בחנויות המקצועיות שם. הפערים בציוד בין ישראל לנורבגיה מעולם לא היו ברורים יותר.

עוד כלל שלמדתי בדרך: כשיוצאים ממדינה שמצויה בלחימה פעילה, אי אפשר להסתמך על לוחות זמנים. טיסות מתבטלות. שמיים נסגרים. מסלולים ישירים מבוטלים ונוצרים במקומם מסלולים עוקפים. זה סיכון משמעותי להגעת הציוד בשלמותו. הפתרון שמצאתי: מרווחי זמן של שלוש שעות לפחות בקונקשנים. ציוד ארקטי הוא כבד, לא שגרתי, ולא "עובר" דרך מסועי מטען בינלאומיים כמו מזוודת יד. הוא צריך זמן, ידיים, ולפעמים – כמו שקרה בנמל התעופה בפריס – שיחה בגובה העיניים עם מנהל המטען בנמל. 

בנוסף, הגעתי לסבלברד מספר ימים לפני שאר חברי המשלחת, הן כדי להתאקלם למזג האוויר ולאזור, והן מתוך שיקולים לוגיסטיים, שאם חלק מהציוד שלי אובד או מתעכב בדרך, יש לי תחנות זמן לאפשר לחברות התעופה לשנע אותו אלי לפני תחילת המסע. הסעיף האישי הזה מגיע מתוך ניסיון קודם, כאשר חלק מהציוד שלי התעכב באיסלנד, וראשת המשלחת הייתה צריכה להפעיל קשרים אישיים לאתר ולחלץ אותו מעומק המחסן הלוגיסטי בשדה התעופה שם ולשנע אותו לנקודת ההתחלה בגרינלנד.

הצוות: מי הם האנשים המצטרפים למשלחות ארקטיות

נפגשנו בשדה התעופה של לונגיירביין (Longyearbyen) – בירת סבלברד, אחת הערים הצפוניות ביותר בעולם. הצוות: גאוטה – מוביל המשלחת, נורבגי שקט ומדוד, קורא שלג כמו שאחרים קוראים עיתון; אדגרס – ד"ר שוודי ממאלמו, מומחה לרפואת חירום, ששום דבר בעולם לא מוציא אותו מאיזונו; פרנסואה – צרפתי-קנדי שחצה את מדבר הסהרה שלוש פעמים, לדבריו "להנאתו", ושהטיסה שלו התאחרה ביממה; ופבריציה וסיפרדו – אב ובתו מהחלק האיטלקי של שווייץ. הוא מדריך טיפוס ומטובי האלפיניסטים בדורו; היא רוקחת ביום ומטפסת הרים בשאר הזמן.

עצרו רגע – כדאי להירשם ולקבל כתבות

אלה אנשים שהחיים הרגילים שלהם כבר קיצוניים מספיק – ובחרו להגיע לסבלברד בחופשה. הם הגיעו בזמן, אבל למרות שטסו במחלקת עסקים כדי שהציוד יקבל יחס מועדף – המזוודות נשארו בציריך ארבעה ימים שלמים. ארבעה ימים שבהם שאר הקבוצה ארזה ציוד ובדקה אוהלים, מזחלות ורתמות, בעוד השניים ניהלו מלחמת התשה מול חברת התעופה. הם ניצחו.

כתבתי "ניצחו", אבל יש כאן שיעור: בלי הציוד הנכון, מסע ארקטי הוא לא מסע. הוא אירוע חילוץ. מזחלת של 50-60 ק"ג לא ניתנת להחלפה בחנות שבנמל. בגלל כל ההיפוכים הלוגיסטיים, יצאנו יום מאוחר מהמתוכנן, ונאלצנו לערוך שינוי קל במסלול. בסוף, לא ממש הרגשתי את ההבדל.

לונגיירביין: עיר שהכל בה הוא "הצפוני בעולם"

כשאתה מגיע ללונגיירביין שבוע לפני המשלחת, ורוב הצוות עוד לא הגיע, יש לך ברירה: לשבת במלון ולמצות את תחזית מזג האוויר, או לצאת. יצאתי.

לונגיירביין היא עיר שנבנתה לכרות פחם, אבל הנוף ניצח. רחוב ראשי אחד, בתים צבעוניים במגוון שנראה כאילו מישהו קיבל קטלוג צבעים בשנות השמונים ואמר "כל הנ"ל", כלי-שייט ישנים קפואים בנמל, ושלטי אזהרה על דובי קוטב בכניסה לכל שביל שחורג מרדיוס הכביש הרגיל. השלטים האלה רציניים: כל אדם שיוצא מתחומי העיר חייב בחוק לשאת רובה ציד. הסכנה היא אמיתית, ונוכחת. 

המוזיאון נמצא קרוב למרכז. יחסית. בלונגיירביין "קרוב" פירושו שהכפפות שלך לא יספיקו לקפוא לחלוטין עד שתגיע. מוזיאון סבלברד – Svalbard Museum – הוא אחד מאותם מקומות שנכנסים אליהם כדי להתחמם ויוצאים ממנו עם הקשר שלם יותר למה שמחכה בחוץ. ההיסטוריה של האי כתובה שם בשכבות: ציידי לוויתנים מהמאה השבע עשרה, כורי פחם נורבגים ורוסים, משלחות ארקטיות שחלקן לא חזרו. מפות ישנות, ציוד ישן, תמונות של אנשים שנראים קרים מאוד ומרוצים מאוד.

בחרתי לבלות שם בערך שעתיים בגלל שהמוזיאון מזכיר לך למה ההכנה שלך חשובה. ההיסטוריה של הארקטי היא ברוב המקרים היסטוריה של אנשים שהגזימו באומץ ולא השלימו את ההכנה.

הכנסייה עומדת על גבעה קטנה, כמו שכנסיות חייבות לעמוד. היא הכנסייה הצפונית ביותר בנורבגיה – אחד מהתארים שאפשר לצבור בסבלברד בלי מאמץ. "הצפוני ביותר" הוא סוג של מטבע קבוע שם. הצפוני, הקיצוני, הבלתי אפשרי. הכנסייה לא מרשימה בגודלה, אבל יש בה משהו שמסרב להיות שגרתי: אולי עצם קיומה שם, ב-78 מעלות צפון.

קרחון גבוה מעל העיר: בכל פעם שהרמת ראש, ראית אותו. לא ניגשתי אליו כשהייתי בעיר. ידעתי שהקרחון ממתין. תוך ימים ספורים אהיה מספיק עמוק בתוכו כדי לשכוח שישנה עיר.

מה שלא עשיתי – ומה שהיה נכון שלא לעשות: סיורי אופנועי שלג, מערות קרח, וחוויית כלבי המזחלות. שלושתם מוצעים, שלושתם מפורסמים, שלושתם שווים – בהקשר הנכון. אבל כבר ידעתי שבמוצאי שבוע ההיערכות אעלה על אופנוע שלג לנסיעה של ארבע שעות לנקודת ההתחלה של המסע. זה יהיה מסע של ארבע שעות בשטח ארקטי אמיתי, מזחלות בגרר, ורוחות ארקטיות בפנים. לא היה טעם לשרוף את החוויה הראשונה על אופנוע שלג על מסלול מדוד מחוץ לעיר.

על כלבי המזחלות ויתרתי גם כן – מאותה סיבה בדיוק, רק עם גוון קל של אירוניה: בעוד ימים ספורים אני עצמי אהיה הכלב. גורר מזחלת של שישים קילו, בחיכוך שלג, בלי שום דבר שיגיד לי "כל הכבוד" בסוף הסיבוב. ומערות קרח – את הקרח עצמו אראה בגרסה שלא צולמה בפרסומות. כשמסלול הסקי עובר דרך קרחון ומערות.

כדאי לציין: מרבית התיירים מגיעים לסבלברד החל מאפריל, ויותר לקראת הקיץ. הפשרת השלגים חושפת עולם אחר לגמרי – חיי בר מדהימים, ציפורי ים, דובי קוטב שיוצאים לחפש מזון על פני קרח שמתפורר. הפלגות תיירות יוצאות מהנמל של לונגיירביין ומגיעות לאזורים שנגישים רק במים. מרץ הוא עולם אחר לחלוטין: שקט יותר, קפוא יותר, עם אור שרק מתחיל לחזור. פחות פוטוגניה של חיות, יותר פוטוגניה של שקט. ז'אנר שונה של חוויה ארקטית. הז'אנר שלי, באותה תקופה, היה של מי שבא לעבוד.

ימי ההיערכות בלונגיירביין: כשהתרגול הוא המסע

שלא יטעה אף קורא: הימים בלונגיירביין לפני יציאה לשטח אינם מנוחה. הם עבודה. גאוטה ניהל אותם תרגיל אחר תרגיל – בפנים ובחוץ, בקור, עם ציוד אמיתי. הסכמנו בינינו שאקרא לו גוטה – כי לא יכולתי שלא להיזכר באורי זוהר ובסרט "מציצים" בכל פעם ששמו עלה בפי מישהו מחברי הצוות. זה פשוט היה מתבקש מדי.

הקמת אוהל: נשמע פשוט. לא באמת. אוהל ארקטי מוקם בצורה ספציפית מאוד – גוזרי רוח (snow pegs) בזווית מדויקת, חבלים מתוחים בכיוון הנגדי לרוח הצפויה, הכניסה ממוקמת בצד המוגן. אם תקים אותו שגוי ורוח תגיע בלילה – האוהל יעוף. אתה לא. תרגלנו הקמה ופירוק שוב ושוב, עם כפפות, ואח"כ גם עם Mittens, עד שזה הופך לזיכרון שריר ונעשה כלאחר יד.

הדלקת הגזייה: ציוד שמפסיק לעבוד בקור הוא ציוד מת. גזיות ארקטיות עובדות בלחץ נמוך יותר כשקר – הן דורשות חימום ראשוני בטרם יחלו לעבוד: פותחים את מתג בקבוק הנפט לכמה שניות, נותנים לנפט לטפטף על הגזייה, ואז מעלים אותה באש לכמה עשרות שניות, בטרם פותחים שוב את המבער. חוזרים על הפעולה עד שהיא הופכת לרפלקס.

ניווט ומפות: בכל בוקר, לפני יציאה, מפה מנוילנת. גאוטה מסמן נקודות ציון. מוודאים שה-GPS טעון ועדכני, שהנקודות טעונות בו, ושלכל אחד יש אותן גם בראשו – כי בטמפרטורות כאלה ה-GPS לפעמים מפסיק לעבוד, ולכן כולנו מצויידים גם במצפנים אישיים.

חלוקת האוכל: בתנאים ארקטיים, הגוף שורף בין 7,000 ל-10,000 קלוריות ביום. לא כדי לנוע – בעיקר כדי להישאר בחיים. כל ארוחת בוקר נשקלה לפי משקל הגוף של כל משתתף. לא הוערכה – נשקלה. גבינה קפואה, חמאה גולמית, מנות משלחת בעלות 650 קלוריות לשקית – ארוחות שנראות מוזרות בקנטינה משרדית וטעימות כמו אוכל אלוהי במינוס עשרים.

אריזת המזחלות: כל פריט בעל מקום קבוע. ציוד חירום – נגיש תמיד. אוכל – מחולק לכיסים לפי סדר הארוחות, תמיד במערכת הלינה המיוחדת. סוללות – ליד הגוף בהליכה, לא במזחלת. כי מה שבמזחלת – קופא.

תחזוקת שלג 101: וקס, שלג, וקצת פחד

מגלשי סקי נורדי עובדים על ידי שיכוך מבוקר של החיכוך. כדי שהמגלשיים יחליקו קדימה אבל לא יחזרו אחורה בעלייה, מורחים את אזור האחיזה המרכזי בחומר – קליסטר לשלגים רטובים, ווקס קשה לשלגים יבשים וקרים. כל טמפרטורה דורשת wax שונה. שלג ב-10- שונה מ-20-. שלג ב-5- שונה לחלוטין ב-10:00 מאשר ב-14:00 אחרי שקרני שמש פגעו בו. בבוקר לפני יציאה, גאוטה בדק את תחזית הטמפרטורה, נגע בשלג, החליק עליו כפוף, ופסק מנסיונו העשיר. 

לפנות בוקר: הנסיעה לחוף המזרחי

לפנות בוקר של יום ראשון – בשוליים האחרונים של סופה ארקטית כבדה, בתוך שלג כבד, רוחות ארקטיות מקפיאות ו- whiteout מוחלט (מצב בו רואים רק לבן מסביב בראות נמוכה מאוד), עלינו על גבי צי של אופנועי שלג שגררו אותנו ואת המזחלות מזרחה. בגלל התנאים הקשים האופנועים נתקעו פעמים רבות. שוב ושוב ירדנו לדחוף, לגרור, להתאמץ. לחגוג את ההצלחה הקטנה של תנועה קדימה. להמשיך.

בנסיעה, בין תקיעה לתקיעה, הרגשתי את הגב. לא כואב – נוכח. כמו שותף שמזכיר לך שהוא עדיין בחדר. הגענו לחוף המזרחי עם רדת השמש. הקמנו אוהלים מיד – לא היה זמן להתרגש. אבל ידעתי: הנה, פה זה מתחיל. הגב שלי בשלב הזה כבר לא אמר כלום. שמחתי על כך. בזהירות. בפרק הבא: יוצאים לדרך…

מאת: אלעד בצלאל

להזמנת מפגש עם אלעד והרצאה מעולה על המסעות הארקטיים שלו – מלאו פרטים: