בזמן שאתם קוראים מילים אלו*, הרפתקן בודד מתמודד מול אתגר שאף בן אנוש עדיין לא צלח: חציית בדד של יבשת אנטארקטיקה מקצה לקצה, ללא תמיכה לוגיסטית של הטמנת או הצנחת ציוד אספקה כלשהו, וללא סיוע של מנוע או גלשן רוח או אמצעי אחר שיאפשר לו להשלים את האתגר מהר יותר מאשר באמצעות שתי רגליו. אלעד בצלאל, שפגש אותו, מספר על המבצע:
את אקשאי ננואטי (Akshay Nanavati) פגשתי לראשונה על קרחון קפוא ב-20- מעלות, בעיצומה של משלחת לחציית גרינלנד מקצה לקצה. נסיבות הפגישה היו מצערות: מספר ימים קודם לכן קרעתי שריר עמוק בגב והייתי על סף פריצת דיסק בחמש חוליות הגב התחתון, ולכן בהתייעצות עם ראשי המשלחת הוחלט לחלץ אותי במסוק אל בית החולים הקרוב. במשלחת הזו סחבתי אחרי שתי מזחלות במשקל כולל של כ-90 ק"ג. המזחלת הראשונה נשאה את כל האוכל למסע, והמזחלת השנייה נשאה את הציוד הרב הנדרש למסע המפרך.
במקביל למשלחת שלי, יצאה באותו יום משלחת שניה, לחציית כיפת הקרח של גרינלנד. שתי המשלחות חצו את כיפת הקרח. עם זאת, ההבדל בין שתי המשלחות היה בהתמודדות עם כ-100 ק"מ נוספים שהמשלחת שלי נדרשה לעשות, שכללו טיפוס הרים עם המשקל העצום, וירידה מקו המצוקים אל קו המים, תוך שחזור מסעו של חוקר הקוטב האגדי פריטיוף נאנסן, שהיה הראשון להשלים את חציית גרינלנד מקצה לקצה.
התקדמות שתי המשלחות נעשתה פחות או יותר באותו אזימוט, כמה מעלות ימינה או שמאלה, במעלה הקרחון אל עבר כיפת הקרח, ומשם הדרך תתפצל. עד לחילוץ שלי המשלחת שלי הובילה על פני המשלחת השנייה, אבל שמרנו על ערוץ תקשורת פתוח מולה, והמרחק בינינו עמד על כמספר שעות הליכה. כשנודע שיהיה חילוץ במשלחת שלנו, יידענו את המשלחת שמאחורינו, ואנשיה עטו על ההזדמנות לקצר טווח ולהצטייד במזון הרב שעוד נותר לי במזחלת. הסתבר לנו שחלק מאנשיה לא העריכו נכון את הקושי הרב ושריפת הקלוריות הגבוהה במסע מסוג זה (כ-8,000-10,000 קלוריות ביום), והיה קיים חשש ממשי שהם לא יצליחו להשלים את החצייה לפני שיאזל להם המזון.
בבוקר החילוץ, פרסתי את המזון שלי כמו במזנון אכול כפי יכולתך יוקרתי, והמתנתי בסבלנות לבואם של החבר'ה מהמשלחת השנייה. לאחר מספר שעות, כשאנחנו עומדים בנקודה גבוהה ומתצפתים על המשלחת העושה דרכה לאיטה אלינו, פגשנו סופסוף את החברים. לאחר חילופי דברים, שבהם כולם הביעו אמפתיה ואהדה למצבי, הם עטו על השלל שנגלה לפניהם: נקניקים וגבינות נורבגיים, שוקולדים שוויצריים, אגוזים ישראליים, מנות משלחת שנרכשו במיוחד למסע, ומנות בוקר מזינות שהוכנו על ידי בעמל רב, כמעט הכל נחטף תוך שניות. השיקול היחידי היה עלות-תועלת של משקל מול מזון נדרש. את מה שנשאר תכננתי לחלק מתנה בכפר הגרינלנדי שיחלצו אותי אליו.
אקשאי בלט בקרב באי המשלחת בגלל 2 סיבות: צבע עורו השחום בתחום שנשלט באופן מסורתי על ידי אירופאים או קנדים, והלהיטות להצטייד במזון שלי. שוחחנו קלות: אמריקאי ממוצא הודי, ואולי להיפך, קודם הודי ואחר כך אמריקאי. הוא התגורר שנה בישראל, בהרצליה, בגלל עבודתו של אביו, והמסע הזה לחציית כיפת הקרח של גרינלנד הוא השני שלו, לאחר שחצה את כיפת הקרח באביב בכיוון ההפוך. הסתבר לי שהוא חוצה בפעם השנייה כחלק מתוכנית האימונים שלו לפרויקט יוצא דופן, שמי שבתחום יודע שהוא אחד האתגרים המעטים שאף אדם עדיין לא השלים – חציית יבשת אנטארקטיקה מקצה לקצה, ללא סיוע וללא תמיכה.
החיבור בינינו היה מיידי, כבנים למדינות חמות עם סממנים תרבותיים דומים, היה משהו קליל ומהיר בחיבור הזה. עם זאת, לאחר זמן קצר יצאנו כולנו לנקודת החילוץ שלי, ותוך מספר שעות הצטנפתי בעמקי המסוק, שקוע ברחמים עצמיים על המסע שנגדע באיבו.
נלקחתי לבית חולים קטן בכפר גרינלנדי מרוחק, שם התוודעתי לזמן גרינלנד, שהוא, איך נגדיר זאת בעדינות, איטי יותר מהזמנים המקובלים גם בבתי החולים העמוסים ביותר בארץ. בעודי ממתין בסבלנות לבדיקת הגב שלי, כשראשי מסוחרר מעט ממשככי כאבים, שמעתי רחש במחלקה שבה הייתי הפציינט היחידי. להפתעתי הרבה ראיתי את אקשאי מדדה באיטיות לכיווני. הסתבר לי שמספר שעות אחרי החילוץ שלי הוא איבד את ההכרה והתמוטט אל תוך השלג, וחולץ בהתאם באותו המסוק שבאמצעותו גם אני חולצתי. אז גם הבנתי את הלהיטות שלו להצטייד במזון שלי. הסתבר לי שהוא התנסה במזון שהותאם לו אישית על ידי צוות המומחים שעטף אותו לקראת האתגר שלו. ניכר היה שצוות המומחים מעולם לא התנסה באתגרים ארקטיים, ולכן במהלך ימי המסע אקשאי נחלש עד כדי סכנת חיים, והתמוטט לפני שהספיק לתגבר את גופו במזון שלקח מהמזחלת שלי.
קבלו אותנו למייל אחת לשבוע:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
במהלך הימים הבאים התאוששנו שנינו אחד ליד השני, והעברנו את כל זמננו בשיחות ובניתוחים מה השתבש לכל אחד במסע שלו, וכך יצא לנו להכיר לעומק אחד את השני. למדתי שאקשיי הוא יוצא חיל הנחתים האמריקאי, שנולד בהודו אבל גדל בארה"ב ובילה כאמור שנה בישראל. חייל במארינס בעיראק, הוא שירת בתפקיד מסוכן שבו הוא נדרש לאתר מטעני חבלה לפני פיצוצם. לאחר שחזר מהשירות הצבאי עם PTSD, דיכאון ואלכוהוליזם, ננאווטי החל במסע לריפוי עצמי. הוא התמודד עם פחדיו באמצעות טיפוס צוקים, טיפוס הרים, צניחה חופשית, צלילה ועוד. יותר מהבנתי אותו כששיתף את התובנה שלו, לפיה באזורים קיצוניים, במקום שבו הסבל והבדידות שולטים, המסכות החברתיות נעלמות ואתה מגלה את האמת הפנימית שלך.
כחלק מההתמודדות עם קשיי ההסתגלות לחיים האזרחיים, ננואטי העמיק אל תוך תחום ההתפתחות האישית, והפך למאמן להתפתחות אישית בעצמו. הוא מוזמן תדיר להרצות על הרפתקאותיו בפורומים שונים ובאוניברסיטאות עילית בארה"ב, וכתב רב מכר בשם "Fearvana", שבו הוא פורש את המשנה שלו לגבי צמיחה אישית המונעת על ידי ההבנה כיצד להתמודד עם הפחדים שלך. הדלאי לאמה בכבודו ובעצמו כתב את ההקדמה לספרו, וכששאלתי אותו כיצד הצליח לשכנע את הדלאי לאמה לכתוב לו הקדמה, הוא ענה לי בחיוך ממזרי – "שלושה חודשים לא הפסקתי לשלוח בקשות". בחור כלבבי.
במהלך ימי השיקום הראשוני, אקשאי גם שיתף אותי באתגר שהוא נטל על עצמו ובהכנות אליו. מדובר באתגר יוצא דופן: מסע סולו של 110 ימים על פני אנטארקטיקה, היבשת הקרה והעוינת ביותר בעולם. במסגרת המסע, המכונה "מסע הנפש הגדולה", ננאווטי התעתד לעבור 2,700 ק"מ בסקי תוך גרירת מזחלות במשקל כולל של 180 ק"ג, ללא עזרה של כלבים או גלישת קייט. מדובר במבחן עליון לכוח סיבולת פיזי ונפשי כאחד, במהלכו יגלוש כ-12 שעות ביום, תוך התמודדות עם טמפרטורות של מינוס 40 מעלות צלזיוס, תוך שהוא שרוי בבדידות איומה לאורך כל ימי המסע. אם משהו משתבש הוא יכול להזעיק עזרה, אבל לא בטוח שהיא תגיע בזמן. ביבשת הזו השיקולים הם אחרים, ואם נניח יבקש חילוץ בעקבות סופה, הוא יצטרך להתמודד איתה לבדו עד שיבשילו התנאים המאפשרים חילוץ. מדובר בהחלט בסכנת חיים. "אנטארקטיקה היא אחד המקומות העוינים ביותר על פני כדור הארץ – היבשת הקרה, היבשה והרוחנית ביותר", תיאר זאת ננאווטי.
כששאלתי אותו למה הוא עושה את זה, הוא ענה ש"יש ערך במה שקשה", ושהתמודדות עם קושי וסבל מובילה להארה ולצמיחה אישית, ולכן עלינו לאמץ את הסבל, לא לפחד ממנו.
כדי להתכונן למסע, ננאווטי העלה בהדרגה את יכולתו לסחוב צמיגי ג'יפ כרסתניים בפאתי עירו ובמדבריות אריזונה, שיפר את טכניקת גלישת הסקי שלו בנורבגיה, איסלנד וגרינלנד, ערך אימוני כוח וגמישות לחזק את רקמות החיבור, הגידים והרצועות, והתנסה כאמור בסוגים שונים של תפריטים מותאמים אישית למימדיו כדי ללמוד על גבולות גופו ולטייב את ביצועיו ברגע האמת.
כששאלתי אותו איך הוא מתכנן להתמודד עם הבדידות, הוא אמר לי שזה חלק שהוא דווקא מצטיין בו, להיות לבד עם המחשבות, וכחלק מההיערכות לכך הוא התנסה ב"מסעות חושך" – שהייה בחדר קטן וחשוך לחלוטין במשך 10 ימים. "אתה לא יכול לראות אפילו את היד שלך מול הפנים," הוא אמר. חוויות אלו עזרו לו ללמוד להתמודד עם מחשבותיו ולמצוא איזון ושקט פנימי, החיוניים להתמודדות בשממה האנטארקטית. עלות המסע, שהגיעה ל-1.1 מיליון דולר, ומומנה ברובה על ידי גיוס המונים (גם עבדכם הנאמן תרם לקמפיין הגיוס מתוך הזדהות עמוקה עם מטרתו), כוללת ציוד מיוחד ותמיכה לוגיסטית מצוות Antarctic Logistics and Expeditions. ננאווטי ואשתו מליסה הכינו מסרים מוקלטים מראש לכל שבוע של המסע, מתוך גישה של עבודה משותפת אל מול האתגרים.
*אחרית דבר:
אומרים שהאדם מתוכנן, ואלוהים צוחק. המשפט הזה תפס אותי יותר מפעם אחת – גם במהלך כתיבת הכתבה הזו, שהתחלתי לפני למעלה מחודש אך נאלצתי להפסיק בשל לוח זמנים עמוס, וגם כשקיבלתי את החדשות המצערות על מסעו של אקשאי. לאחר ארבע שנים של הכנות, חודשיים של חצייה ולמעלה מ-500 מיילים שעבר לבדו, אקשאי נאלץ לעצור. סכנת חיים שהתפתחה עקב התדרדרות פיזית הכריעה אותו, ובהתייעצות עם רופא מהצוות הלוגיסטי, התברר שאין ביכולתו להמשיך במסע.
חציית יבשת אנטארקטיקה אינה רק מבחן גופני – היא מסע אל עומק הנפש. לא כל מסע מסתיים כפי שתוכנן, אך עצם ההעזה לצאת לדרך, לעמוד מול הלא נודע, היא עדות בלתי מתפשרת לרוח האדם. אקשאי ננואטי, גם כשהמסע שלו נעצר, מהווה תזכורת חיה לכך שכישלון אינו סוף הדרך. הוא רק פרק נוסף בסיפור על המרדף אחר גבולות חדשים. האזורים הקיצוניים, בהם קור מקפיא מחלחל אל העצמות ושקט אינסופי עוטף את הנפש, חושפים את האדם אל האמת שלו. אלו המקומות בהם אנו מגלים שהחום האמיתי אינו מגיע ממדורה או מביגוד, אלא מלב שממשיך לפעום ולהתמודד. אנשים כמו אקשאי מלמדים אותנו שכל מסע, גם אם מסתיים מוקדם מהמתוכנן, מותיר אותנו עם שיעורים עמוקים, עם ענווה, ועם נחישות מחודשת לצעוד קדימה. למידה, התמדה, ואמונה ביכולת האנושית להמשיך, הם המורשת האמיתית של כל מסע, ולא משנה היכן הוא מסתיים.
במקביל למשלחת שלי, יצאה באותו יום משלחת שניה, לחציית כיפת הקרח של גרינלנד. שתי המשלחות חצו את כיפת הקרח. עם זאת, ההבדל בין שתי המשלחות היה בהתמודדות עם כ-100 ק"מ נוספים שהמשלחת שלי נדרשה לעשות, שכללו טיפוס הרים עם המשקל העצום, וירידה מקו המצוקים אל קו המים, תוך שחזור מסעו של חוקר הקוטב האגדי פריטיוף נאנסן, שהיה הראשון להשלים את חציית גרינלנד מקצה לקצה. 
אקשאי בלט בקרב באי המשלחת בגלל 2 סיבות: צבע עורו השחום בתחום שנשלט באופן מסורתי על ידי אירופאים או קנדים, והלהיטות להצטייד במזון שלי. שוחחנו קלות: אמריקאי ממוצא הודי, ואולי להיפך, קודם הודי ואחר כך אמריקאי. הוא התגורר שנה בישראל, בהרצליה, בגלל עבודתו של אביו, והמסע הזה לחציית כיפת הקרח של גרינלנד הוא השני שלו, לאחר שחצה את כיפת הקרח באביב בכיוון ההפוך. הסתבר לי שהוא חוצה בפעם השנייה כחלק מתוכנית האימונים שלו לפרויקט יוצא דופן, שמי שבתחום יודע שהוא אחד האתגרים המעטים שאף אדם עדיין לא השלים – חציית יבשת אנטארקטיקה מקצה לקצה, ללא סיוע וללא תמיכה. 
נלקחתי לבית חולים קטן בכפר גרינלנדי מרוחק, שם התוודעתי לזמן גרינלנד, שהוא, איך נגדיר זאת בעדינות, איטי יותר מהזמנים המקובלים גם בבתי החולים העמוסים ביותר בארץ. בעודי ממתין בסבלנות לבדיקת הגב שלי, כשראשי מסוחרר מעט ממשככי כאבים, שמעתי רחש במחלקה שבה הייתי הפציינט היחידי. להפתעתי הרבה ראיתי את אקשאי מדדה באיטיות לכיווני. הסתבר לי שמספר שעות אחרי החילוץ שלי הוא איבד את ההכרה והתמוטט אל תוך השלג, וחולץ בהתאם באותו המסוק שבאמצעותו גם אני חולצתי. אז גם הבנתי את הלהיטות שלו להצטייד במזון שלי. הסתבר לי שהוא התנסה במזון שהותאם לו אישית על ידי צוות המומחים שעטף אותו לקראת האתגר שלו. ניכר היה שצוות המומחים מעולם לא התנסה באתגרים ארקטיים, ולכן במהלך ימי המסע אקשאי נחלש עד כדי סכנת חיים, והתמוטט לפני שהספיק לתגבר את גופו במזון שלקח מהמזחלת שלי.
