הטיפוס למון בלאן

כתבנו יצא לאירופה הקלאסית וגילה על בשרו, ובדרך הקשה, שלמרות השם הרומנטי, המון-בלאן הוא מבין ההרים הקשים ביותר שטיפס, אם לא הקשה ביותר – שמונה ימים, שתי פסגות וכתבה שניה בסדרה

לכל הר מפורסם יש מסלול "סובב הר" – מעין ציר מעגלי המרוחק באופן שווה מנקודת המרכז, ולסובב שכזה נוהרים כולם, מביטים מנקודות שונות אל ההר אותו בחרו להקיף. יש סובב אנאפורנה, סובב מנסלו וסובב מון בלאן, אבל אותנו לא מעניין ההיקף. אותנו מעניינת רק נקודת ה-O, מרכז המעגל, החוד של המחוגה או הצנטרום של הפיילה.

קישור לכתבה ראשונה: הטיפוס לגרנד פרדיסו

שאמוני הרים סביב לה

עיירת ההרים שאמוני, שנמצאת במשולש הגבולות צרפת – איטליה – שוויץ, היא נקודת המוצא לטיפוס אל המון בלאן, ההר הכי גבוה באירופה (4810 מטרים), אם לא מחשיבים את רוסיה והרי הקווקז. ברחובה הראשי של שאמוני תמצאו את כל ציוד הספורט האתגרי שאתם יכולים לחשוב עליו, ולא נדיר לראות ברחבי העיר נשים המסתובבות עם חבל על הצוואר, או גברים מצודדים המצויידים בגרזן. אצלנו לגרזנים אין קונוטציה חיובית, אבל פה זה בדיוק כמו להסתובב עם גלשן או עם כלב – אמצעי להתחיל עם בחורות.

אל תפסידו כתבות מעולות:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות משלוח פרסום ועדכונים

הכל פה מריח מספורט אתגרי, והשמיים מלאים במצנחי רחיפה, המטילים לעיתים צל מפתיע על בית הקפה, כשהשמש מתחלפת בצל חולף של מצנח הדואה נמוך. שאמוני מתפקדת גם כמקום ללקק את הפצעים – זהו גן עדן אורטופדי, כשקביים וסד לקרסול הם מראה מקובל ברחוב. אנחנו נכנסים לבית המרקחת כדי לקנות פלסטר דמוי עור, להדביק על הפצעים הפתוחים שנוצרו מההליכה האינטנסיבית בגראנד פרדיסו. חום ממיס קרחונים וחדר קומפקטי ללא מזגן מקבלים את פנינו בעיר, מה שלא מותיר ספק- הצרפתים לא ערוכים כמונו לשינוי האקלים.

ההר הלבן מון בלאן

כולם קוראים לו מון בלאן או מונטה בלאנקו – ההר הלבן – ורק הצרפתים הרומנטים מכנים אותו "לה דאם בלאנש" – הגברת הלבנה. הכי פשוט להגיע לשאמוני מג'נבה, אבל לא תמיד יש טיסות מפרגנות, אז אפשר להגיע גם ממילאנו או מטורינו.

הצצה בויקיפדיה מגלה שנסיונות ראשונים להעפלה למון בלאן התבצעו כבר במאה ה 18, פסל רחוב מפורסם בשאמוני ושם של חדר בבקתת tete rousse, נקראים על שמו של ג'קוב בלמט – הראשון שהעפיל לפסגה ב-1782. מתחתיו מופיעה בוויקיפדיה הנקודה הישראלית: ב- 2018 אלוף ישראל ב hike and fly, אליה זמור, טיפס אל פסגת ההר וקפץ ממנה ישירות אל בית הקפה בשאמוני, עניין של עשרים דקות…

וואן שוט

הבעיה בטיפוס על ההרים המתונים היא שאתה בונה אט-אט שבוע שלם, ובסופו של דבר הכל מתנקז ליום אחד, בו אתה אמור לנסות להגיע לפסגה – רק שלא תמיד מזג האוויר מאיר לך פנים. בצ'ימבורוסו הסתובבנו כמה מטרים מהפסגה ובאלברוס, יום אחרי שהגענו לפסגה, חלון ההזדמנויות נסגר. גם במון בלאן, בסוף יולי, שבועיים לפני שהגענו אל ההר, חבר ירד מהגראנד פרדיסו אל סופה משמעותית בשאמוני – וההר נסגר.

הערוץ של אאוטפאנל בווצאפ – כנסו: {join-whatsapp-http://tiny.cc/outpanel-channel}

על פניו, הטיפוס להר אמור להיות פשוט, אבל מסתבר כטריקי. הוא מתחיל בעליה ברכבל, משם הליכה לבקתת tete rousse בגובה 3167, ולמחרת טיפוס לפסגה וירידה לבקתת gouter, בגובה 3815. הסיבה ללינה בבקתה הנמוכה היא המסדרון הגדול – מקטע שבו אבנים וסלעים מתנתקים מהשלג והופכים לכדורים מתגלגלים ומסוכנים, שכמו נורים מלוע של תותח. על כן מומלץ את המקטע הזה לעבור בלילה, בזמן שהטמפרטורות נמוכות, והתנאים בטוחים יותר למעבר. כבר בהגעה לשאמוני הזהיר אותנו המדריך שהימים החמים התחילו, ושהסלעים לא יציבים, ולכן יש סיכוי שנצטרך לוותר על ההר. רק לפני שנתיים, מטפס ישראלי בשם סטס דוידוב נהרג במפולת שכזו.

לוח הזמנים

לוח זמנים צפוף מקדם את פנינו לקראת הטיפוס לפסגת ההר:

10:20 – אוטובוס לכפר les huoches

11:00 – רכבל לגובה 1800 bellevue

ומשם – רכבת לגובה 2372, לתחנת nid d'aigle (קן הנשרים), כאשר יש שלוש רכבות יומיות כאלו בלבד, בשעות 8:00, 12:00 ו-16:00. כדי שנצליח להגיע לבקתה הראשונה, בקתת הראש האדום – tete rousse – בגובה 3167, צריך שהכל יעבור חלק וללא תקלות.

לפעמים דברים משתבשים

הדרך למון בלאן מתחילה בהמתנה בתחנת אוטובוס בשאמוני. גרמני, שני ישראלים, ושלושה גרזנים עולים על אוטובוס נשמע כמו התחלה של בדיחה, מרגיש ככה. הנסיעה ל les houches אורכת כעשרים דקות, כאשר ישנו כרטיס קבוצתי מוזל לשלושה אנשים – מדריך פלוס שני מטפסים, עשרה יורו לשלושה, במקום חמישה יורו לכרטיס יחיד.

מגיעים לרכבל ועולים לגובה 1800, עד כאן הכל עובד, אבל מכאן דברים החלו להשתבש. אנחנו מקבלים את הבשורה שהרכבת מקולקלת, ושאין אפשרות להגיע לקן הנשרים. הזיה, דווקא כשיהודים משתוקקים לעלות לרכבת באירופה – היא לא עובדת. טוב, Shit happens, ונוספו לנו עוד 600 מטר טיפוס, בנוסף ל 800 מטר המתוכננים, כדי להגיע ל tete rousse. מתוך הרגל, גימל מקלל את שרת התחבורה… של ישראל. אפשר לומר שגם המשחק המקדים הפך ליום עבה במיוחד, או אם תרצו – קבלנו את סטייג' המלכה יומיים ברציפות. כשאין ברירה, אין ברירה, ואנחנו מתחילים לטפס בשיפוע לא הגיוני בחום של יולי אוגוסט. העצים פה, מסתבר, נעלמים מוקדם, וכבר ב 2000 מטר אנחנו מוצאים עצמנו חשופים לגמרי תחת השמש הקופחת.

באיזשהו שלב אנחנו עולים על המסילה ומטפסים על דרגשי המתכת. המסילה מסתיימת במנהרה, שם היינו אמורים לרדת מהרכבת – אם רק היתה עובדת. שעה וחצי לקח לנו לתפור את העונש הזה, אבל לפחות ניצלנו מהדחה. בחשיבה כלכלית, בשעה וחצי חסכנו 12 יורו מחיר של רכבת – שמונה יורו לשעה – פחות משכר מינימום.

ריחות של בית

מכאן אנחנו פוגשים מטפסים שיורדים מולנו, ומבשרים להם שאין רכבת. הצ'או האיטלקי מתחלף בבונז'ור הצרפתי, ואנחנו עדיין באנרגיות לתקן את שהתקלקל, כשלפתע עולים באוויר ריחות של מאהל בדואי. אני מרים את הראש ורואה עדר של mountain goats מסתובבים בינינו ללא חשש. מולנו, בקצה ההר, ישנה בקתה, ואנחנו מסתכלים על מקס כדי לקבל אישור שאוטוטו הגענו. לא, זה אפילו לא קרוב, הוא מסמן, זו cabana des rognes, בגובה 2768.

בקתת הראש האדום tete rousse

מדי פעם אנחנו שומעים את רעש מפולות הסלעים, רעש שגורם לנו להפנות מבט אל ההר ולראות שעוד הדרך ארוכה. השמיים מלאים כל העת במסוקים שמזרימים אספקה לשתי הבקתות. אחרי ארבע שעות וחצי אנחנו מגיעים אל הבקתה, ויש לנו עשר שעות להתאושש עד היום הבא. אחרי פאנטה קרה אנחנו מגיעים אל החדר שלנו, עליו תלוי שלט שמכריז על שמו: מסנר. ריינהולד מסנר היה הראשון שהשלים את ההעפלה ל- 14 הפסגות שגובהן מעל 8000 מטרים. זה לקח לו 16 שנה, בין השנים 1970 ל-1986. כיום עומד השיא על 92 יום.

אנחנו נכנסים לחדר הצפוף, בו מיטות דו קומתיות – שש בכל שורה. המיטות שלנו בקומה העליונה, שום התחשבות בגילאי השישים עם פרוסטטה מוגדלת ורצון תמידי לרוקן את השלפוחית. אחד המטפסים שולף נקניק, סירחון מתפשט בחדר. זה בטח מטפס שכילד היה מביא לבית הספר כריך טונה וקלמנטינה – חוסר מודעות… מחוץ לבקתה ארבעה כסאות נוח המשקיפים אל המונבלאן ולידם שלט עץ: the rousse beach. ויתרנו, התחיל גשם…

על הבלקון עומדים סקרנים ומסתכלים על המסדרון הגדול. הוא פעיל עכשיו, ומפולת רודפת מפולת. בצד המסדרון עומדים שלושה שירדו מהפסגה, ומחכים שההר ירגע כדי שיוכלו לחצות. מתכון לאסון בשידור חי. לוקח להם שעה ארוכה לחצות את המסדרון עד ההגעה לבקתה. בבקתות כל האספקה מוטסת, מה שמסביר את העלות הגבוהה. בקבוק ליטר מים עולה שבעה יורו, ואין מים בברזים… ממש דילמה אם בכלל לצחצח שיניים, או אפילו לשתות לפני השינה, כדי לא לקום בלילה להשתין. ברוכים הבאים לצד האפל של משמעת מים.

יום פסגה

הימים הארוכים ותנאי השטח הטובים הכתיבו השכמה מאוחרת יחסית, ויציאה בחמש וחצי מהבקתה. לטיפוס אל הפסגה יש שני שלבים:

1.חציה של ה grand couloir (המסדרון הגדול), וטיפוס אל בקתת gouter בגובה 3815. הטיפוס הוא על קיר סלע ורטיקלי של 700 מטר, כולל קסדות ורתמות, מאובטחים בחבל. הgrand couloir (המסדרון הגדול) נחשב מסוכן בגלל מפולות הסלע, ולא נדיר לראות זוגות שבהם אחד מקשיב להר והשני חוצה את השביל.

2. טיפוס אלפיני אל הפסגה, כמיטב המסורת האלפינית.

די מהר אנחנו מגיעים אל המסדרון המסוכן וחוצים אותו בערנות ובמהירות. בקיר הסלע התלול, מקס, בתפקיד אנדרה הענק מהנסיכה הקסומה, הוביל אותנו בחבל. בקטעים רבים נפרשו כבלים לאבטחה, ויה פראטה סטייל, הטיפוס הוא חופשי, יוצאים ממרחב הנוחות, הרבה בידיים, מביאים את מפרקי הברכיים לזוויות לא מוכרות . משחקי הכס זה כאן: הפראים מטפסים את החומה. לקח לנו כשעתיים לפצח את המצוק ולהגיע לבקתת gouter. הבקתה היא מבנה ארכיטקטוני מרהיב ולא קשור לסביבה – מעין חללית גלילית מפלדה, לה שלוש קומות, כשהגג שלה הוא מנחת מסוקים. (נרגעתי, יש אפשרות חילוץ…)

בבקתה אנחנו מתדלקים קפה בקערת מרק, מצטיידים בפרינגלס (מלח), סניקרס (אנרגיה), ויוצאים אל הבוקר הקר. מכאן אנחנו כבר עם קרמפונים, רתמה וחבל, הקרחון במצב מצויין. שבת בבוקר, השמש כבר יצאה, שלושה על חבל, תנועה חרישית. שקט מסביב, ורק רעש ה"קראנץ'" של הקרמפונים על השלג חותך את הדממה. התקשורת בינינו היא לא ורבאלית, ההבנה עיוורת.

הטיפוס הוא אחיד ומשמעותי עד ל done du gouter – כיפה שטוחה ורחבה בגובה 4300 מטר. בצד שמאל אנחנו מזהים את ה aiguille du midi, "מחט הצהריים", פרויקט הרכבל האלפיני, המגיע לגובה 3842. עוברת עוד שעה קלה של טיפוס, ושלישיית מה קשור פוגשת את בקתת ההצלה vallot refuge בגובה 4370.

תמיד חושבים על בקתה במונחים של מבנה בנוי עץ, אבל הכל כאן אלומיניום, הומאז' למאיר אריאל, חיית המתכת, עידן הברזל. מקס מחליט בשבילנו להיכנס לתדלוק, וכדי לשים מעיל גורטקס עקב רוח צד שמאיימת להעיף אותנו מההר. חריקות צורמות של מגע הקרמפונים במדרגות המתכת העולות ויורדות, ואנחנו בפנים. ההרגשה בתוך המבנה היא של ניתוק מוחלט – כמו לצאת לפרסומות, כשהטיפוס נכנס למצב של mute.

מכאן ההליכה לפסגה היא על סכינים, כשמשני הצדדים תהום – צד ימין איטליה צד שמאל צרפת. רק צריך לבחור לאן ליפול. מתלבט מה עדיף, חייבים להיות מרוכזים, משב רוח או סיכול רגליים עלולים להיות אסון. הגרזן עובד שעות נוספות, ואני בעיקר מביט אל הרגליים שלפניי. המקטע האחרון על קו הרכס הוא בשיפוע דו ספרתי, ונקרא "מדרגות לגן עדן". אחריו אנחנו מגיעים אל הכיפה הלבנה הכי גבוהה באלפים, או אם תרצו הכי גבוהה באירופה המערבית. גימל טוען שהנוף מן הקצה הוא משהו משהו ושרואים את העמק של שאמוני למטה, ושהבתים נראים כל כל קטנים שזה נראה כמו כמו לגו לנד. אותי זה ממש לא מעניין – אני ממשיך להיות עם העיניים על הקרקע. לא מרים אותם גם תמורת שלום.

עכשיו נשאר רק לרדת, כשהמטרה היא להגיע לבקתה, ואחר כך נראה. שבע שעות אחרי שעזבנו אותה ועשר שעות אחרי שיצאנו מ tete rousse, הגענו בחזרה לבקתת gouter, וסיימנו יום טיפוס של 1750 מטר.

ובערב – שיחות סלון

כדי להזמין מקום בבקתה, צריך להיות עירניים ודרוכים כבר חצי שנה לפני היציאה לטיפוס ההר – אחר כך הכל מתמלא. לא כולם עולים אל המון-בלאן עם מדריך, ויש הרבה מטפסי בדד שבודקים אם התפנה להם מקום ברגע האחרון, ויוצאים לתת יומיים מאמץ על ההר. פגשתי הודי בשם מודי, שניסה את מזלו, והצליח לקבוע, רק משום שמטיילים ביטלו עקב הרכבת התקולה. שיחות הסלון הן רק על הרים – אין פוליטיקה בבקתות ואין מודעות למזרח התיכון. אני מקשקש עם מטפס ממראקש על הטובקאל במרוקו, ואז מטפס דרום אפריקאי שאל אותי אם יש הרים בעיראק, רק כי שמע בחצי אוזן שעניתי למרוקאי מאיפה המשפחה שלי במקור…

זה לא נגמר עד שזה לא נגמר

את הקיר בין הבקתות אנחנו מחליטים לעבור בארבע בבוקר, כדי להספיק להגיע לרכבת של שמונה – בתקווה שהיא תגיע לתחנה. אחרי לילה של נדודי שינה אנחנו מגיעים אל המצוק, ומתחילים לרדת מאובטחים, הרבה מהזמן על התחת. מדי פעם פנסים עולים מולנו בהר, ואנחנו כבר לא מקנאים בהם… הקיר גובה מאיתנו הרבה אנרגיה, וזמן הירידה בו היה ארוך מזמן הטיפוס עליו ביום הקודם. בשלוגית – tete rousse glaciar, הבנו שנקלענו לחוסר זמן, ושנותר לנו לאבד 800 מטר בשעה וחצי, כדי להספיק להגיע לתחנה לזמן הגעתה של הרכבת. לחץ שהכתיב הליכה בקצב מהיר במיוחד. בשורה התחתונה – הספקנו. אנחת רווחה נשמעה בדיוק בזמן, בשילוב עם צפירתה של הרכבת הנכנסת לתחנה.

מכאן נשאר לנו לעלות על הרכבת, לדלג לרכבל, לקפוץ על האוטובוס לשאמוני, לנהוג ברכב למילאנו ולעלות למטוס בחזרה לארץ הקודש. בקטנה. שלושה ימים של אופוריה, ואז ירידה ברמת האנדורפינים ושקיעה לדיכאון – עד הטיפוס להר הבא.