מאחורי כל חוויית טיפוס לקזבג יש סיפור, והחורף מביא איתו אתגרים להם לא צפיתם. כשאתם עומדים מול הפנים הקרות של ההר, האם תהיו מסוגלים להתמודד עם מה שיבוא? מאת עזרא שהרבני, באתר אאוטפאנל.
הטיפוס לקזבג בגאורגיה הקלאסי לחודשים יולי-אוגוסט, אבל אנחנו, שבקשנו לבחון ציוד חורף, בחרנו לטפס חודש מאוחר יותר – בספטמבר. בחודש זה החורף כבר שולט בהר: הטמפרטורות צונחות, השלג נערם, והרוחות מתחזקות. לכן יצאנו לשדרוג ציוד ולמסע קניות, כי לעלות לקזבג בספטמבר בלי ציוד מתאים זו טעות טיפוסית.
מעדיפים טלגרם על ווצאפ?
יש לנו ערוץ גם פה!
רוצים להתעדכן ראשונים בכל הכתבות החדשות ביותר? עכשיו זה הזמן! לחצו על הקישור והצטרפו לקהילת האאוטדור שלנו.
התוכנית
הקזבג נחשב להר פשוט יחסית לטיפוס, עם ארבעה ימי הליכה ואופציות לתזוזות קלות:
- עליה מהכפר בגובה 1,750 מטר, או מהחניה של כנסיית Gergeti Trinity Church בגובה 2,150 מטר, אל התחנה המטאורולוגית – בקתת אבן בגובה 3,650 מטר. זהו יום הליכה של 9 ק”מ עם 1,500 מטר טיפוס, הכולל מקטע ארוך על קרחון גרגטי.
- יום הסתגלות – עליה וירידה חזרה לבקתה.
- יום פסגה – טיפוס אל כיפת הקרחון בגובה 5,045 מטר וחזרה לתחנה המטאורולוגית. מדובר ביום עם הפרש גבהים של 1,400 מטר – הרבה מעבר ליום פסגה רגיל.
- ירידה חזרה לציוויליזציה.
חרא של סוסים
בהרים שבהם הובלת הציוד מתבצעת על סוסים, יש גם תוצר לוואי: חרא של סוסים. כבר בפריקה במגרש החניה של הכנסיה, הנהג פתח את הבגאז’ ותיק הגב שלי נפל ישירות לערימה טריה שהעלתה אדים. אחלה פתיחה לטרק. כמו שפורסט גאמפ אמר: “Shit happens”, ובינינו, אין דרך טובה יותר להתחיל מסע. מכאן אפשר רק לעלות.
הקזבג וכל השאר
“הקזבג הוא הר קשה” הכין אותי טייט המדריך, הרבה יותר קשה מהאררט, הקילימנג’ארו, האלברוס ואפילו מהאוורסט.” לרגע חשבתי שהשתן עלה לו לראש ושמדובר בגאוות יחידה גאורגית טיפוסית, אבל כשהגיע היום הראשון, עם טמפרטורות מינוס דו-ספרתיות, גשם, רוחות ושלג מצליף בפנים – הבנתי. נדב הגדיר את המסע כקשה יותר מיום הפסגה בקילימנג’רו, ולא נותר לי אלא להסכים עם טייט. זה לא הר של “אהלן אהלן”; בהרי הקווקז האנשים קשוחים, וההרים קשוחים יותר.
למה לא ביולי-היום הראשון
ביום הראשון גשם שוטף את החניה של כנסיית השילוש הקדוש, ואני מוצא את עצמי מנקה את התיק במגבונים מהחרא של הסוסים, בזמן שכולם מתחילים ללכת. הצוות מצומצם: טייט המדריך ומריה הטבחית. השביל ריק מאדם, ואני שואל את עצמי “למה לא ביולי”, ומנסה להדביק את החבורה.
הטיפוס לא שמח
הולכים מכונסים, איש איש לעצמו, בהשוואה לאפריקה הטיפוס כאן מלנכולי, בקילימנג’רו הטיפוס happy happy, על כל מאה מטר הליכה עשרה יברכו אותך “ג’מבו” וכאן הגשם והרוחות גורמות לכולם להתנקז אל עצמם. הכנסיה אט אט מתרחקת ונעלמת מהעין, אנחנו צוברים גובה במהירות אל קו ה 3000 מטר ופוגשים בבית קפה kafe 360, אין לנו כאן נוף שלוש מאות שישים מעלות, אין לראות פתח להתגלות, אנחנו בתוך ערפל, כך שהמלצתי היא לשנות את השם לקופי ענאן.
וקבלו את כל הכתבות החדשות:הבקתה השוויצרית
אחרי לג הטיפוס הראשון בגובה 3014, מגיעים לבקתת עץ שוויצרית כאילו לא קשורה לסביבה. על קיר הבקתה גרפיטי ענק של יגור קזליקשוילי, שביצע את הטיפוס הגאורגי הראשון המוצלח להר ב-1923. כמו מטפסים רבים גם יגור יישאר צעיר לנצח – הוא מת לפני גיל ארבעים, בניסיון העפלה לפסגה אחרת בגאורגיה – פסגת טטנולדי בחבל סוונטי.
סביב הבקתה מעטרים את הנוף כלבי ענק פרוותיים מגזע רועה קווקזי, בזים לקור חודר העצמות ומביטים בנו בשלווה סטואית. כיאה לשווייצרים, אין כניסה לנעליים ומקלות. עולים על נעלי קרוקס, מניחים את המקלות במתקן ייעודי, והשירותים ברמה של דלוקס חמישה כוכבים. בכניסה יש שלושה שעונים: שעון מקומי, השעה באוורסט, והשעה במטרהורן הוא הצרמט. אנחנו מזמינים קפה, וגם המחיר שלו שווייצרי – חמישה יורו.
תחילתו של הקרחון
אחרי שעה קלה של טיפוס לאורך נהר הזורם מהקרחון, עם עצירה ארוכה במיוחד בעמדת ביקורת גבולות להצגת דרכונים ומילוי טפסים, אנחנו מתחילים את סשן הליכת הקרמפונים. טייט מוביל אותנו אליו, בינות למערות, מהן הוא נמס והופך לנהר. הקרחון – Gergeti שמו – בעל מספר פנים. תחילתו קרח מצופה בבוץ, כמו “שוקו שוקו” מתובל בצואת סוסים, שממשיך לגלידת וניל. התחושה היא של crunch, והצליל הבוקע ממנו תלוי בכיסוי שלו – בוץ או שלג רך. ההליכה בערפל כבד עם רוחות מצליפות וקרח על הפנים מוסיפה לקושי. אורכו של הקרחון קילומטרים רבים והוא נמשך עד לפסגה, אך אנחנו נפרדים ממנו כדי לטפס אל בקתת Bethlehmi, בגובה 3,650 מטר.
התחנה המטאורולוגית bethlehmi hut
בקתת האבן נבנתה ב 1930 ולמרות גילה היא שורדת את פגעי מזג האוויר, כמאה מטר ממנה נמצאים שירותי בול פגיעה, באותו מרחק לכיוון ההר נמצאת נקודת מילוי המים, אלא שלא הולכים אליה מוקדם מדי בבוקר, המים עדיין קפואים. בלילה השמיים מתבהרים, הכוכבים נראים, ההר מתגלה ושמיכת עננים מפרידה ביננו לבין הכפר. בבקתה הכל מאוד בסיסי, רצפת עץ, מיטת קומותיים רחבה, חדר לשמונה מטפסים ועשרות עכברים, כל תפוח מסיים נגוס בבוקר, כל נעל הפכה בלילה ללמסיבת מכרסמים, כל בוקר נפתח בניקוי הנעליים ממאות שבבי בוטנים שקדים ואגוזי מלך
החיים בבקתה
לא הרבה מטפסים לנים בבקתה, ובכל זאת, בחדר האוכל צפוף. שוכני האוהלים מגיעים גם הם להפשיר. האוכל בבקתה רחוק מלהזכיר את המטבח הגאורגי המפואר, והקשר בין מריה לטבחית מקרי בהחלט. תפוחי האדמה עם קליפתם מוגשים מבושלים חלקית, ברמה של “כמעט השתחררו לי הסתימות,” ומרק הבורשט הזכיר לי את הדורבנים שקיבלו סלק, חירבנו אדום, וגרמו למנהל פינת החי להתקשר אליי. בחדר הפיקוד של הבקתה יש אח, וביז’ו, האחראי, נותן לנו להיכנס ולהפשיר לידו. מותר לחמם כפפות, אך גרביים מחוץ לתחום. לביז’ו יש קיר עם שטרות מכל העולם. קשה לי להיפרד מלאה גולדברג, אז אני מוצא נעץ ותוקע את רחל, שנולדה בסראטוב, איפשהו באמצע הדרך בינינו למוסקבה. כיבוי אורות בבקתה הוא הכי מוקדם שאפשר. כמה מוקדם? הרבה לפני שיונית לוי עולה להגיש את החדשות מה שנותן לנו לילה ארוך רצוף התעוררויות עם גיחות החוצה לריקון השלפוחית לאור כוכבים.
יום פסגה
תמיד ישנה ההתלבטות מה ללבוש. שי אומר שאין דילמה: אסור שיהיה קר ואסור להזיע. שיטת הבצל: ארבע שכבות. להתקלף כשחם, להתלבש כשקר, ולשמור על הקצוות. גולת הכותרת – כפפות מיטנס. ארבע אצבעות יחד, שמחזיקות את החום, אך עם זה גם בא החיסרון: איך מצלמים עם כל המגושמות הזו?
לפנינו שעתיים הליכה עד ההגעה לקרחון, ולמרות זאת, אנחנו יוצאים מהבקתה כבר עם רתמות וקרבינה (חוליית חיבור קפיצית). קסדות חובה, זה אזור הדמדומים – אבנים מתנתקות ומתגלגלות חופשי מההר.
בגובה 4,100 מטר אנחנו מתיישבים לחבר את הקרמפונים. מכאן כבר הולכים מאובטחים. מדי פעם חריץ עמוק שנוצר בקרח (Crevasse), מסוכן במיוחד לאחר שיורד שלג המסתיר אותו, חוצה את השביל, וצריך לקפוץ מעליו. הניווט הוא בין קרווסים. השחר עולה, השביל מסומן במקלות אדומים, ולמרות זאת, יום קודם בחזרה לבקתה, קבוצה עם מדריך התברברה עקב הערפל והעמיקה את צעדיה לחבל אוסטיה שברוסיה.
“את יודעת אני לא רואה יותר פנים, עכשיו זה זמן של מספרים”
אנחנו שלושה על חבל עם Wachau המדריך. זה הרגעים למחוק מחשבות ולהתעמק במספרים. הגאורגים קוראים את מחשבותיי ושמים מדי פעם שלט קטן המציין את הגובה: 4,500, 4,700, 4,800. הרגליים בסדר גמור, הדופק לא כל כך. אני מאשים את העליי\ה המהירה בגובה ומודה לאימונים על מכשיר המדרגות האלוהי בחדר כושר – קצב 89 מדרגות לדקה, חצי שעה, 2,600 מדרגות. השיפועים על ההר דו-ספרתיים, 30-35 אחוז, מעלה גולני סטייל. מניע את הרגליים וחושב על האינטרוולים הרבים שעשיתי ממערת בני ברית אל יער יהדות תימן, 600 מטר עם 138 מטר טיפוס, 23% שיפוע.
הדרך לקזבגי עוברת ברוסיה
גאווה גדולה יש לגאורגיה ושנאה גדולה לרוסים. דגל חמשת הצלבים מורם אל על בכל מקום. הדגל שהיה בשימוש בימי הביניים חזר לשימוש עם עצמאות גאורגיה ובניתוק מרוסיה ב-1991. השביל אל הפסגה מקיף את ההר ובעצם עובר לרוסיה. גם מרוסיה עולים מטפסים. באוכף בגובה 4,900 אנחנו פוגשים שלושה שעלו מהצד הרוסי. כאוהבי אדם, אנחנו מפתחים שיחה עד שהמדריך הגאורגי מגיע ומגרש אותם למטה. אנחנו מנסים להרגיע; בכל זאת, הבן אדם מצויד בגרזן, אבל הוא בשלו: “רוסי טוב הוא רוסי מת,” הוא מפטיר.
מדרגת הטיפוס האחרונה
מהאוכף כבר אף אחד לא עושה פרסה. לפנינו עוד מאה חמישים מטר טיפוס בשיפועים של 40-45 אחוז. זה הגילטי פלז’ר שלנו: קצר ועבה. נפרדים מהמקלות ושולפים את הגרזן. Wachau לא סומך על הרוסים ולא מרשה לנו להשאיר תיקים באוכף: חבל בצד התהום, גרזן בצד ההר. במקרה ואחד נופל, נשכבים ונועצים חזק. כמה חזק? דמיינו את החותנת. בכל סרפנטינה מחליפים כיוון, מעבירים את הגרזן ואת החבל לצד השני. אנחנו מתנשפים, למרות שהנוף עוצר נשימה. מדי פעם החבל נמתח, מאותת שמאחור צריכים מנוחה. עוד צעד, עוד נשימה עמוקה, ואחרי מספר דקות מגיעים על הכיפה.
לזמן הזה חיכינו; ברגעים אלו אנחנו כותבים את ההיסטוריה הקטנה של עצמנו. נוף פנורמי זה אנדרסטייטמנט. לרגעים אנחנו הכי גבוהים באזור, במחוז, במדינה. דקות של חסד חולפות והגיע זמן להיפרד. היינו פה, וטוב שהיה. מתחילים לרדת כשגימל, שהוא good descender, מכתיב את הקצב. אוי א-ברוך… זה מבטיח לי דופק אנאירובי גם בירידה.
הכל פה משובש הכל כאן השתבש
בעליה התחבר אלינו צעיר גאורגי עם רחפן והפך להיות הפוטו פראג’ של הקבוצה. בפסגה הוא התעכב לצילומים, ואנחנו התחלנו לגלוש למטה במהירות. השלג רך ועמוק, צעדים גדולים; ההליכה היא על העקבים. כל מטר שעובר כבר לא יחזור, וברגע שאני חושב שדפקנו כרטיס והיה לנו יום מוצלח במשרד, מזג האוויר מתהפך דרמטית.
הערפל עוטף אותנו, השלג יורד, ובגובה 4500 מטר Wachau מבקש מאיתנו לעצור ולחכות לבחור. לא משאירים מטפסים מאחור, אין תקשורת, העולם הוא עולם שלישי. אנחנו סטטיים, שרועים על השלג, ולכאורה, במקרה של תקלה, אנחנו הסיכוי היחידי של הבחור לשרוד. סופרים את השניות ומפליגים בדמיון התרחישים. הדקות חולפות; עוברים עשר ועשרים דקות, חצי שעה מאחורינו. המוח מתחיל להזות.
Wachau מבקש שנחזור לטפס למעלה ולחפש, אבל לנו יש מגבלת כוח. בנינו את עצמנו לעלות את הקזבג ולא להפוך לצוות הצלה גאורגי. אחרי שעה של חרדה, דמות מבצבצת מהערפל, מבקשת סליחה ובחיוך מטופש מספקת תירוץ קלוש ומציעה פיצוי בדמות יין מקומי. מעבר לנסתר מצאתי את הריק; שלום לך, אבסורד, זה אפילו לא מצחיק. אנחנו לא עונים, מתרוממים וממשיכים לרדת, סוגרים 13 שעות מחוץ לבקתה.
עכשיו חוזרים הביתה
יום אחרי, במונית בדרך חזרה לטביליסי, כמו בארץ נוהגים בצד ימין, אבל… כאן גם ההגה בצד ימין. כנראה יבוא יד שניה ממדינות האימפריה הבריטית. הנהג, שעליו נכתב השיר “שובב אני, אני שובב, אך שן לי שן זהב”, מחזיק את ההגה בשתי ידיים, במבט של “עזוב אותך, בוא ישר נלך מכות”. אין משמעות לקו הפרדה רצוף; עוקפים משאיות בכל תנאי, גם במנהרות חשוכות. ירדנו בשלום מההר, לא בטוח שנשרוד את הנסיעה. אם הכתבה תצא לאור, תדעו לכם שעברנו אותה בשלום.
אחרית דבר
הכתבה מוקדשת לניצב משנה יצחק בוזוקשוילי-בזוקה, מפקד משטרת שגב שלום, שיצא להילחם עם ביתו בשבעה באוקטובר ונהרג בקיבוץ רעים. את תמונתו תוכלו למצוא על קיר ההנצחה ליד בית הכנסת הגדול בטביליסי.
כתב: עזרא שהרבני
צילום: עזרא שהרבני, גיא קלומק
הצטרפו לדיוור וקבלו כתבות כאלה אחת לשבוע:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
