שגיא ממועדון הקיאקים שבו אני חותרת באופן קבוע, הודיע שהוא מוביל מסע קיאקים בגרינלנד – ברור שנרשמתי. אני חולמת על מסע כזה מאז שבנעורי גמעתי בשקיקה סיפורים על משלחות לאנטארקטיקה והקוטב הצפוני. כך יצאנו משלחת של תשעה קיאקיסטים לתשעה ימי חתירה סביב האי אמאסאליק – דרום מזרח גרינלנד.
הקרחונים ואני – אהבה ממבט ראשון
הטייס מודיע להדק חגורות לפני הנחיתה בקולוסוק, אי קטן בדרום מזרח גרינלנד. מטוס הפרופלור הקטן רועד בזמן שהוא מנמיך. כשהוא עובר את רצועת העננים אני מביטה דרך החלון ולא מבינה מה אני רואה – בין פסגות מושלגות משתרע פסיפס ענק של פיסות לבנות. לוקח לי כמה רגעים לקלוט: אלו קרחונים שמכסים את פני הים עד האופק. מעולם לא ראיתי נוף כזה. לפני שאני מספיקה לנגב את לחלוחית ההתרגשות שמערפלת את עיני, המטוס נוחת על מסלול עפר בנמל התעופה הזעיר. תוך שלוש דקות ועשרה צעדים אנחנו בחוץ, מצידו השני של בנין שדה התעופה והמזוודות בידינו. הגענו לגרינלנד!!
קיאק זו בכלל מילה בגרינלנדית
גרינלנד נמצאת בין הים הארקטי לאוקיינוס האטלנטי. זהו האי הגדול בעולם ורוב שטחו מכוסה בכיפת קרח בת מיליוני שנים שעובייה מגיע לשלושה קילומטר. זהו גוף הקרח השני בגודלו בעולם אחרי אנטארקטיקה. רק שישים אלף איש חיים בגרינלנד, רובם אינואיטים. אבותיהם הגיעו במהלך אלפי שנים מאזור צפון אמריקה ונאלצו להתמודד עם תנאי טבע קשוחים: קרח, שלג, קור קיצוני, רוחות וגם חושך במהלך חודשי החורף. רובם לא שרדו.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
הקיום שלהם התבסס על דיג וציד של לוויתנים וכלבי-ים. לשם כך, כבר לפני ארבעת אלפים שנה, בנו לעצמם האינואיטים קיאקים עשויים מעורות של כלבי ים מתוחים על שלדי עץ או עצמות לוויתן. אלו היו הקיאקים הראשונים, שכבר אז בשפה האינואיטית נקראו בשם קיאק. כמי שהחתירה בקיאק תופסת מקום משמעותי בחייה, מאד מרגש אותי להגיע למקום שהוא ערש תרבות הקיאקים ולחתור במקום שבו חתרו אנשים כבר לפני אלפי שנים.
מתחשבים באיתני הטבע
אנחנו במרחק מעלה מהחוג הארקטי. למרות שזו עונת הקיץ, אנחנו ערוכים למזג אויר קר. 2-6 מעלות צלזיוס, וחתירה במים שהטמפרטורה שלהם גבוהה בשברירי מעלה מעל האפס. כל מה שנצטרך במהלך תשעת ימי המסע יכנס בתוך ועל הקיאקים: אוהל, שק שינה, ביגוד חם, אוכל, כלי בישול. הכל מוכנס לתוך שקים יבשים ונסגר היטב כדי שלא ירטב. לא כיף להגיע בערב אחרי יום חתירה ולגלות שהבגדים או שק השינה רטובים.
בכל מסע קיאקים יש לתחזית מזג האוויר, מצב הים, כיוון ועוצמת הרוח, חשיבות מכרעת בתכנון המסלול והתאמתו לתנאים המשתנים. בגרינלנד מתווסף לשיקולים מימד נוסף – צפיפות הקרחונים ומיקומם. השירות המטאורולוגי של דנמרק מפרסם עדכון יומי של מצב הקרח. שגיא ממועדון הקיאקים טרה סנטה שמוביל את המסע, עוקב אחר הפרסומים בדאגה כבר כמה שבועות. ביום שאנחנו טסים לגרינלנד הוא שולח צילום מסך של גרף מצב הקרחונים עם הודעה משמחת: “הקרח נפתח לכבודנו!”. המשמעות היא שיש מספיק רווחים בין הקרחונים, כך שנוכל למצוא נתיב לעבור ביניהם עם הקיאקים.
תחילת המסע בעיירה טאסילק, בדרום האי אמאסאליק. זו העיירה היחידה על האי, ואלפיים תושביה מהווים את הישוב הגדול ביותר במזרח גרינלנד. לטאסילק ניתן להגיע רק בסירה או הליקופטר. אנחנו מגיעים משדה התעופה בקולוסוק בסירה ביום שלישי אחר הצהרים. התוכנית היא להתארגן ביום רביעי עם הלוגיסטיקה של הקיאקים, הציוד והאוכל, וביום חמישי לצאת למסע.
אבל, מבדיקת תחזית הרוחות ושיחה עם המקומיים עולה שצפויה ביום רביעי רוח דרומית חזקה שתיגרום לתזוזה של הקרחונים צפונה, דבר שיסגור את נתיב החתירה המתוכנן שלנו מטאסילק מערבה. על כן החליט שגיא לשנות את התוכניות ולצאת לדרך יום קודם, ביום רביעי, לפני שהקרחונים סוגרים את המעבר.
מקדימים את ההכנות למסע
המנוחה שתכננו ליום שלישי אחר הצהרים בטאסילק, מתחלפת בפעילות קדחתנית. רועי, יוני, אלון ואני אמונים על ארוחת הערב. שגיא ואופיר הולכים לבדוק את הקיאקים, ומשם מצטרפים לדודי, עדי וללי שהלכו לסופרמרקט הגדול הנמצא בקצה השני של העיירה להצטייד באוכל לכל ימי המסע. כעבור שלוש שעות הם חוזרים מותשים. מתברר שהמשימה כלל לא פשוטה. איך מתכננים את כמות וסוגי המצרכים הנדרשים ל-9 ימים ל-9 נפשות? במיוחד כשצריך לקחת בחשבון העדפות אישיות: אחד לא אוכל דגים, אחר קשה לו עם גבינות ושלישי לא אוהב חריף.
מעבר לכך יש גם קושי של שפה – הכיתוב על המוצרים הוא בדנית, וקשה להבין מה יש בתוך האריזה. למה הכתוביות בדנית? כי בגרינלנד יש אמנם שלטון אוטונומי, והמקומיים מדברים גרינלנדית, אך מבחינה מדינית גרינלנד שייכת לדנמרק. רוב אספקת המזון לטאסילק מגיעה מדנמרק בשש או שבע הפלגות של ספינות אספקה גדולות שמצליחות להגיע לעיירה רק בין החודשים יוני לנובמבר. בשאר החודשים הקרח לא מאפשר לספינות להגיע, והתושבים חיים על האספקה שהגיעה בקיץ ונשמרה במחסנים.
כשקראתי את הנתון הזה וראיתי את הר מצרכי המזון שהחברים הניחו על הדק בחזרה מהסופר, הרגשתי אשמה. האם ישאר מספיק אוכל לילדים הגרינלנדים? נרגעתי רק אחרי שקראתי שכמות האספקה לוקחת בחשבון גם את צרכי התיירים.
עכשיו מונחת ערימה ענקית של מצרכים על הדק – מה עושים עם כל זה? החדשות הטובות הן שלא צריך מקרר – הטמפרטורה בחוץ 2-6 מעלות צלזיוס – וכך יהיה במהלך כל המסע. אנחנו נחיה במקרר אחד גדול יחד עם הצידה שלנו במהלך כל ימי המסע. מה שכן צריך, זה שהאוכל ישאר יבש. לשם כך מכניסים הכל לשקים יבשים, אטומים למים. החוכמה היא להכניס את הדברים בצורה מסודרת, כך שנדע מה יש בכל שק, ולא נצטרך לפתוח את כל השקים בכל ארוחה. שק לארוחות בוקר: קוואקר לדייסה, ואבקה לפאנקייק – כן, פינקו החברה.
קופסאות החלב יפוזרו בין הקיאקים בפינות של תאי הקיאק. המצרכים לפריסות של ארוחות הצהרים יהיו בשקים נפרדים, שיישלפו במפרצים קסומים בהם זורמים נחלים עם מים צוננים מהפשרת השלגים, מהם נמלא מי שתיה בכל מהלך המסע. בארוחות הערב הושקע מאמץ מיוחד, החברים תכננו ארוחות גורמה. כך נסגרה כל ארוחת ערב על כל המצרכים הנדרשים להכנתה בשקית נפרדת לשליפה על פי המוזה של השף התורן. הסדר עבד בהתחלה, אבל די מהר במהלך המסע מצאנו את עצמנו מחפשים: “מי יודע איפה הפלפל השחור?” “ומה עם השמן?” “ובאיזה שק שמנו את הקפה?”
מלבד האוכל, צריך להכין את הציוד האישי שלנו – גם הוא בתוך שקים יבשים. כאן התגלו כמה חברים מסודרים ויצירתיים במיוחד: אלון אירגן שקים יבשים בשלל צבעים, ורשימה מנויילנת ומקודדת על פי צבע של תכולת כל אחד מהשקים. עדי קשר לכל שק רשימת תכולה מסודרת – “מה זה חלפ”ס”, אני שואלת כשאני קוראת את הרשימה על אחד השקים – “חליפת סערה, כמובן”.
לא משנה מה השיטה, החוכמה היא להחזיר כל דבר לאותו שק שממנו הוא יצא. כך למשל כשמחפשים בדחיפות את כילת הראש כדי להתגונן מפני היתושים שמזהים את הירידה שלנו לחוף ומתחילים לעקוץ תוך שניות, לא צריך לרוקן את כל השקים ויודעים בדיוק איפה זה נמצא. לשאלתכם: כן, יש יתושים בקור של 2 מעלות. זו בשבילם עונת הקיץ, עונה קצרה והם מנצלים אותה בצורה אופטימלית.
הדמדומים מתערבבים עם השחר
אנחנו מסיימים את כל ההכנות ועדיין יש אור יום מלא. מישהו שואל מה השעה, “עשר”. “מה עשר?” “עשר בלילה”. בודקים באפליקציה ורואים שהשמש תשקע רק בשעה 23:30, ותזרח שעתיים מאוחר יותר ב- 1:30 לפנות בוקר. כך שהדימדומים יתחברו עם השחר ולא יהיה חושך בשום שלב ביממה. עכשיו מרגישים את העייפות של היום העמוס הזה: טיסה, הפלגה, והכנות לוגיסטיות. פורשים לשינה במיטה פעם אחרונה לפני היציאה למסע. שמחה שהבאתי כיסוי עיניים, בלעדיו לא אצליח להירדם. עכשיו רק נשאר לזכור באיזה מהשקים הוא נמצא.
במהלך המסע נתרגל ואף נלמד לאהוב את היתרונות של יממה ללא חושך. היתרון המובן מאליו, הוא שלא צריך פנס, תמיד רואים הכל: הנוף המדהים סביבנו, הדרך חזרה אל האוהל, ואיפה הנחנו כל דבר. אבל ככל שעברו הימים, הבנו יתרון יותר משמעותי שהשפיע על אופי ומהלך המסע – שחרור מימד הזמן. לא ,לא מצאנו עיקרון פיזיקלי חדש, למרות שחתר איתנו פרופסור לפיזיקה. אבל גילינו שהעדר החושך מאפשר לנו להתעלם מהשעון ולפרוש את הפעילויות על פני כל היממה, לפי הצורך והרצון שלנו. כך כבר ביום הראשון של המסע, כשההתארגנות התארכה, וחיכו לנו הרבה קילומטרים של חתירה, ידענו שנוכל להגיע ליעד בערב מבלי לחשוש שניכנס לחושך.
יוצאים לדרך
אחרי שנה של ציפיה, חששות והכנות, הנה מגיע הרגע. לובשת את החליפה היבשה, בפעם הראשונה אני מרגישה מגושמת, כמו אסטרונאוטית. עליה לובשת את החצאית שתיסגר על הקיאק, ועליה את חליפת הציפה. שמה על הידיים את הכפפות העבות, שקניתי במיוחד כדי להגן על הידיים מהקור המקפיא של המים. זה קצת מגביל את תנועת האצבעות וצריך להתרגל לאחיזה השונה במשוט.
הקיאק כבר במים ואני עושה בחשש את הצעד הראשון לתוך הים. אני מרגישה את הרגל קרה מאד, ורטובה. איך רטובה? החליפה אמורה להגן מפני רטיבות, מה קורה? היא לא עובדת? יוצאת מהר מהמים, בודקת, מסתבר שלא סגרתי היטב את הרצ’רץ’ של החליפה, ומים אכן נכנסו לחליפה והרטיבו את שתי שכבות הגרבים מתחתיה. אני מתיישבת על הסלע, מנגבת את הרגל, רועי מנדב זוג גרביים ספייר שיש לו בהישג יד. תקלה כזו קוראת רק פעם אחת, מעכשיו אבדוק באדיקות שהריצ’רץ’ סגור עד למילימטר האחרון.
אני נכנסת שוב למים ומתיישבת בקיאק בזהירות. עם החתירות הראשונות משתחרר המתח של ההתארגנות. תוך כמה רגעים יוצאים ממפרץ טאסילק. הים נפתח, ובפעם הראשונה אנחנו חלק מנוף הקרחונים האדיר. סביבנו אינסוף קרחונים צפים על פני הים, עד האופק. בפעם הראשונה אנחנו פוגשים קרחונים במרחק נגיעה. עכשיו מתחיל המסע – איזו התרגשות!
קצה הקרחון
למרות שהקרחונים הפכו להיות התפאורה הקבועה שלנו, הם לא הפסיקו להדהים אותנו במהלך כל המסע. אין לי מילים לתאר אותם – באמת, זו לא רק צורת ביטוי. באנגלית יש מילים שונות ל- glacier, שהוא גוף קרח גדול הנוצר על יבשה במהלך אלפי שנים. כמו כיפת הקרח של גרינלנד, ו – icebergs , שהם הקרחונים שאנחנו חתרנו סביבם וביניהם. אלו גושי קרח הניתקים מהקרחון היבשתי וצפים על פני הים. מסתבר שבעברית הם נקראים קרחונים ימיים.
צילום: דודי עברי
אין קרחון דומה למשנהו. יש קטנים וגדולים, מרובעים ומשוננים. לבנים, כחולים ובכל גווני הטורקיז. כאילו שפסל בעל דמיון מטורף עבד כאן ויצר עולם שלם של פסלי קרח אימפרסיוניסטים. “תראה את הקרחון הזה, נראה כמו דרקון”, “והנה ההוא, כמו רקדנית שעושה פירואט”, “וזה כמו פרצוף של דוב כועס” – טוב, זה כנראה תעתוע של התת מודע שחושש ממפגש עם דוב קוטב. גם אלו מבינינו שקיוו לפגוש דוב, נמלכו בדעתם אחרי שנגעו בציפורניים החדות כמו סכין על שטיח פרוות הדוב הלבן שעל הקיר בבית ממנו יצאנו בטאסילק.
פגשנו קרחונים קטנטנים, שקופים ועדינים כמו פסלי קריסטל של סברובסקי, ומצד שני קרחונים ענקיים בגודל של בניין ארבע קומות. קרחונים עם פתחים גדולים שעברנו דרכם מהר ובלי לנשום, בתקווה שלא יחליטו בדיוק באותו רגע להתמוטט, וכאלה שטוחים ורחבים שטיפסנו עליהם והרגשנו כמו מלכי הקרחון. וזה רק קצה הקרחון – כאן זו לא מטאפורה. מה שרואים מעל המים הם רק 10% מהקרחון. כשחותרים ליד הקרחון מתגלים במלוא הדרם עומקם ורוחבם של שאר תשעים האחוזים השקועים מתחת לפני הים.
איך עושה לוויתן?
מלבד הקרחונים מצפות לנו עוד הפתעות מעל ומתחת לפני הים. בוקר היום הרביעי למסע. מתעוררים במחנה הציורי שלנו המשקיף לפיורד סרמיליק. הספקנו כבר לשתות קפה. ללי פינקה בפנקייקס עם ריבת שזיפים לארוחת הבוקר. עכשיו התפזרנו ומקפלים בשקט את המחנה. מדי פעם שומעים “בררררםםםם” מתגלגל. אנחנו כבר רגילים לשמוע את הקול המהדהד של קרחון מתמוטט לתוך הים. אבל אז אנחנו שומעים קול אחר, שלא שמענו עד כה: “פףףףףףףששש”. שגיא מיד מזהה את קול הסילון, וקורא: “לוויתן!!” זה הלוויתן הראשון שלנו במסע. בעצם גם השני. עוזבים את המחנה כמו שהוא, עולים מהר על הקיאקים וחותרים לכוון המפרץ בו כבר הספקנו לראות את דמותו השחור של הלוויתן במרחק.
מסתבר שגם הלוויתן התקדם לכיוון שלנו בצלילה, ופתאום אני רואה גב ענק ושחור מגיח מאחורי הקיאק של יוני. מרוב הפתעה והתרגשות לא יוצאות לי מילים מהפה, ועד שאני מצליחה לצעוק ליוני שהלויתן לידו, הוא כבר צולל חזרה ויוני רק רואה את התנועה בזווית העין. עכשיו הוא שוב מתחת למים. הוא צולל פה ממש מתחתנו. זה מרגש, וגם קצת מפחיד. מה אם הוא יחליט לעלות בדיוק מתחת לקיאק? נשמנו לרווחה כשראינו אותו עולה במרחק כמה עשרות מטרים, ואז להפתעתנו הוא לא עולה לבד, יחד איתו עולה עוד לוויתן. הם עולים על פני המים וצוללים יחד בתזמון מושלם. הם לא מניפים את הזנב, כנראה מכיוון שהמפרץ רדוד והם לא נזקקים לתנופה. שעה ארוכה אנחנו עוקבים אחרי התנועות שלהם בהתלהבות, עד שהם נעלמים לכיוון הפיורד.שמחנו על מזלנו הטוב, שכן המקומיים סיפרו שעדיין לא נצפו לוויתנים באזור, ואנחנו ראינו לא לוויתן אחד, אלא שניים.
נראה שהמזל ממשיך להאיר לנו פנים. ביום השביעי למסע אנחנו בפיורד אמאסאליק הגדול במזרח האי. חותרים בשקט, סופגים את יופיו של הפיורד הרחב שמגדותיו התלולים עולים מדרונות שחורים שאת פסגותיהם מעטרים פסי שלג לבנים. אלון אומר שהוא שומע לוויתן. אנחנו עכשיו כבר מכירים את קול הסילון – עוצרים ומקשיבים בדריכות. ואכן, תוך כמה דקות שומעים “פףףףףףףששש” וגם רואים בהתלהבות את מזרקת המים היוצאת מגבו של הלוויתן. ואז גם שומעים את עדי צועק ספק בהתלהבות ספק בחשש.
מסתבר שהלוויתן עלה ממש ליד הקיאק שלו. כשאנחנו מתקרבים אליו, הוא לא מפסיק להגיד: “ראיתי את הפנים שלו, הסתכלתי לו בעיניים”. הוא ראה את הפסים הטיפוסיים בפניו של לוויתן ההמפבק (לוויתן גדול סנפיר), זו חיה ענקית – 15 מ’ אורך, פי שלוש מגודל הקיאק שלנו. הלוויתן ממשיך לעלות ולצלול סביבנו. אחרי מספר פעמים, לפני שהוא צולל עמוק ונעלם, הוא מניף זנב שחור ולבן מרהיב ביופיו וכולנו קוראים בהתלהבות: “זנב!”
צילום: דודי עברי
טיול שקיעה לקראת חצות
בערב מגיעים למחנה. אחרי כמה ימים אנחנו מתורגלים. שגיא ואופיר בודקים את מצב הגאות והשפל ומחליטים לאיזה מרחק צריך לסחוב את הקיאקים, כך שיהיו מספיק גבוהים ולא יסחפו בגאות שבשיאה מגיעה לשלושה וחצי מטר מהשפל. מרימים את הקיאקים לחוף מבטחים ומרוקנים מהם את השקים היבשים. עכשיו מגיעה החלטה קשה – כל אחד בוחר לעצמו את פיסת הנדל”ן עליה יבנה את האוהל, ותהיה ביתו ללילה. התלבטות לא קלה, שכן יש סביבנו 360 מעלות של נוף מדהים. בסופו של דבר עומד מחנה קטן ומקסים של אוהלים צבעוניים נטוע במרחבי טבע אינסופיים. אלו מאיתנו שהתמכרו לטבילה במי הפשרת שלגים, סורקים את האזור בחיפוש אחר הבריכה הכי מתאימה וחוזרים רעננים, עם חיוך גדול על הפנים, מוכנים לארוחת הערב.
אלון מנצח היום על ארוחת הערב: ספגטי עם מיט בולס, ברוטב מדהים. לקינוח אפרסקים עם קרמבל שאמנם נעשה עם אפרסקים משומרים וגרנולה, אבל הטעם לא מבייש מסעדת גורמה. אחרי הארוחה, השעה אחת עשרה בלילה. אני מלאת מרץ ומציעה לעשות טיול רגלי. החברים מציינים לעצמם: לא לתת לדבי סוכר בארוחת הערב, אבל מצטרפים. אנחנו הולכים על סלעי גרניט משובצים באבני קווארץ לבנות וורודות. בין הסלעים פזורים משטחי שלג. אופיר הולך לבדוק ומדווח שהשלג רך והולך בזהירות כדי לא לשקוע. ניתן לשמוע את מי השלגים מפכפכים לאגמים קטנים שנקווים במקומות הנמוכים. אני מתכופפת ושותה מים קרירים וצלולים – כל כך טעימים! חוזרים למחנה, השמש שקעה, השחר כבר מתחיל לעלות. מבט אחרון לפסגות המושלגות לפני שנכנסים לאוהלים. לילה טוב!
סיום דרמטי
בלילה האחרון שלנו בשטח, אנחנו עולים לגבעה מעל המחנה וצופים דרומה. פיורד אמאסאליק נפתח, ולפנינו נפרש האוקיינוס האטלנטי – נקודת מבט ייחודית לראות את האוקיינוס האטלנטי מצפון. במזרח רואים חומה צפופה של קרחונים. במהלך הלילה נושבת רוח דרום מזרחית וכשאנחנו מתעוררים בבוקר אנחנו רואים שהקרחונים הגיעו עד אלינו. נראה שאת הדרך חזרה לטאסילק נפלס ביניהם. על פי התחזית הרוח תתגבר והים יעלה. אני דוקא שמחה להרגיש את איתני הטבע ונהנית מהחתירה בים הפתוח.
בכניסה למפרץ טאסילק הרבה קרחונים שטים בצפיפות על פני המים. אני אוהבת לחתור ביניהם. קראתי לזה בחיבה מרק קרחונים. אני נותנת לחברים לעבור אותי ומתעכבת עוד שתי דקות להיפרד מהקרחונים, ולצלם את חבריי הקיאקיסטים מפלסים את דרכם ביניהם. אלו היו שתי דקות קריטיות. הרוח התחזקה, הים עלה, וגלים התנפצו על המצוק הסלעי. הקרחונים נסחפו לכוון המצוק, והמרחק ביניהם הלך והצטמצם. המעברים הצרים בין הקרחונים, שביניהם פילסו את דרכם חבריי לפני רגע, נסגרו ואני מצאתי את עצמי כלואה בין קרחונים עולים ויורדים עם הזרם החוזר מהמצוק ללא יכולת להתקדם או לחזור לאחור.
שגיא ראה אותי מרחוק ומיד הבין את חומרת המצב. הוא הצליח לפלס דרך בין הקרחונים, ומעל קולות הגלים צעק אלי לחתור לכיוון המצוק, משם הוא ראה נתיב פתוח. חתרתי ברוורס, אך הנתיב שמלכתחילה היה צר, נסגר לפני שהספקתי לעבור בו. שוב הייתי כלואה. בינתיים בצד שמאל נוצר פתח קטן בין שני קרחונים, נשענתי עם הידיים על הקרחונים שלצידי, ודחפתי את הקיאק אל הפתח. הוא נפתח מספיק כדי לאפשר לקיאק לעבור. משם, שגיא כיוון אותי לעוד פתח, שממנו הצלחתי למצוא מעבר ולצמצם אליו את המרחק. משם פילס את דרכו שגיא בין הקרחונים ואני בעקבותיו חזרה לטאסילק. לא יכולתי לדמיין פרידה יותר הולמת. אחרי תשעה ימים קסומים הקרחונים רצו שאשאר. גרינלנד לא הרפתה ממני בקלות.
מאת: דבי עברי
⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורינו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך:
