טור המון בלאן הפך בשנים האחרונות להיות טרק הקייץ המטויל ביותר באירופה, 40 אלף איש הולכים במסלול בכל שנה, שאינו רק אחד היפים בעולם אלא גם מאתגר במיוחד. אז איך הפך טרק שרק לפני 20 שנה הלכו בו כמה מאות אנשים לאימפריה תיירותית, איך זה קשור למסעדות יוקרה ולספא מפנק, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה על תיירות בארץ? את זה בדיוק יצאתי לברר.
מאת: שי יגל
טור המון בלאן
הוא טרק הנפרס לאורך 170 ק”מ וכולל מעל 10 ק”מ של טיפוס מצטבר. המסלול הוא מעגלי וסובב את רכס המון בלאן, הרכס הגבוה ביותר באלפים ששיאו בפיסגת המון בלאן בגובה 4809 מ’. המסלול חוצה שלושה גבולות בין לאומים (צרפת,איטליה,ושוויץ), ועובר בשבעה עמקים שונים. הזמן הדרוש להשלמתו הוא בין 7 ל10 ימים וכולל כמה מהנופים הדרמטים ביותר שיש: פסגות מושלגות לצד נהרות שוטפים, קרחוני ענק ועיירות ציוריות. באופן מסורתי מתחילים את המסלול מחלקו הצרפתי והולכים כנגד כיוון השעון, אבל אפשר להתחיל מכל נקודה.
בשנים האחרונות גילו את הטרק גם ישראלים רבים. לטענת אחד מבעלי הבקתות בשנה שעברה עברו אצלו מעל ל800 ישראלים! – פופולרי בערך כמו שביל ישראל… ההליכה בטרק נעשית בין בקתות, כפרים ועיירות, כך שאין צורך לקחת ציוד שינה או לבשל בעצמך. שירותי הקפצת ציוד זמינים אף הם כך שלמעשה ניתן להנות מהנופים, לספוג אווירה, וטייל ללא הצורך המעיק של סחיבת ציוד רב.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
התחלה מאתגרת
במסגרת הניסיון להבין את סוד הקסם של טור המון בלאן אספתי אבא ודוד שמתכתבים עם גיל 60 משני הכיוונים, שיתנו לי קצת פרספקטיבה אחרת ויצאנו לפצח את הנוסחה. הימים ימי תחילת העונה, מה שמבטיח כמוית הגונות של שלג ולא רק על פסגות ההרים שמסביב. אני בחרתי לצאת מקורמיואר שבאיטליה אל שאמוני שבצרפת, ולו רק כדי לנצל את ההזדמנות לחצות את רכס המון בלאן באחת מנסיעות הרכבל היפות והיקרות ביותר בעולם- 100 יורו של מסע אל בין הפסגות הגבוהות ביותר של האלפים בנופים שהיו שמורים בעבר למטפסי הרים בלבד.
את המעבר לאיטליה חגגנו כמיטב המסורת עם פיצה, פסטה וליטר יין, שעלה כמו כוס יין במסעדה תל אביבית, מתעלמים מהעובדה שלפנינו טיפוס של כ1000 מ’ אל הבקתה- באיטליה מטיילים כמו איטלקים.
להפתעתי למרות הפחמימות והיין הטיפוס עבר בשלום, כנראה שחודשיים של תאורים מאיימים על עליות שלא נגמרות עשו את שלהם וכושר יש. מסוף העלייה התחילו הדברים להיות מורכבים יותר: מסתבר שהבקתה המובטחת, היתה לא יותר מבית אבן ישן שניצב בדד במרכזו של אתר סקי סגור, ומזכיר יותר את הודו מאשר את טוסקנה. החדרון הצפוף שנמצא במרחק הליכה לא סטנדרטי מהשירותים הקרובים דרש יותר מכוס בירה אחת כדי לאזן מעט את האכזבה. למרות זאת, על הבירה הבאה נאלצתי לוותר רק כדי שלא אצטרך לכתת את רגלי אל השירותים הרחוקים הללו.
חדר האוכל הוא המקום החשוב באמת והוא עמד בציפיות. אומנם טרום עונה, אך לאט לאט נאספו אל השולחנות מטיילים מכל קצוות תבל, ונדמה שהדבר היחיד שמעניין בעולם כרגע איננו הטרור האיסלמי, המשבר הכלכלי או אפילו טורניר היורו, אלא כמות השלג במעבר ההרים הסמוך, והשאלה שמטלטלת כרגע את עולם הטרקים היא מה עדיף: נעלים גבוהות או נעלי ריצת שטח? בהחלט יקום מקביל. אני מודה שלמרות הנופים הנפלאים התקשתי עדיין להבין מה בדיוק מושך לכאן כל כך הרבה אנשים?
המון בלאן- טרום עונה על שום מה?
על שום שעוד לא התחילה העונה. אחרי שסיימתי בישראליות אופינית לבטל במחי יד את תיאורי המטיילים האחרים אודות כמויות השלג המצפות לנו (כי מה הם כבר מבינים? לא נראה שאף אחד מהם עשה מסע כומתה עם מאג) יצאנו לדרך. היום כלל טיפוס מצטבר של 1500 מ׳ ומרחק צנוע של 25 ק״מ, ותוספת חביבה של 1900 מטר ירידה- כלומר קרוב לאפס הליכה מישורית לאורך 10 שעות.
כנראה שיש סיבה שהעונה מתחילה רק ביולי. בפעם הבאה אני מבטיח להקשיב למטיילים אחרים גם אם הם לא צנחו במיתלה. מקטעי שביל רבים היו מכוסים שלג וזכר לשביל אין. גשם דווקא היה ולא מעט. השילוב של שלג מלמטה וגשם מלמעלה הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני המטרק המצוי. לשמחתנו, רגע לפני שכולנו חותמים ויתור ומזמינים חילוץ מוסק הגשם פסק, העלייה הפכה לירידה ואיתה נעלם השלג ונותרנו עם נוף ההרים המושלגים מהסוג שפשוט משאיר אותך ללא מילים.
מצב הרוח השתפר פלאים ואפילו הגילוי שארוחת הצהריים שנארזה עבורנו בבקתה הייתה עלובה במיוחד ומחירה מופקע במיוחד לא הצליח להוריד את המורל. כדרכו של עולם, הירידה הפכה שוב לעליה והשלג חזר ביתר שאת. שואפים את אוויר הפסגות ירדנו ממרומי מעבר ההרים אל העמק הירוק, זקני הצוות עוד הספיקו להחליף דעות על שיטות גידול הבקר באירופה המזדקנת, לפני שקרסו אל כסאות הפלסטיק שבבקתה שניצבה בקצה הכפר הקטן שבמרכז העמק הירוק.
המעבר מאיטליה לצרפת ניכר במהרה- הפסטה התחלפה במרק והקינוח כלל גבינה מסריחה במיוחד. טראומת ארוחת הצהרים של יום האתמול גרמה לנו לגשת על הבוקר אל חנות המצרכים הקרובה ולהצטייד במלאי חטיפים שלא היה מבייש את הבת הבכורה שלי בטיול שנתי.
איך הפכנו למטיילים האטרקטיביים במסלול
נוף ההרים המושלגים נבלע בענני הגשם שבאים והולכים, אך העמקים הרחבים מעברי ההרים המושלגים ומפלי המים שזורמים מכל צד סיפקו אווירה בסטייל שר הטבעות. פתאום השלג הוא ״חוויה״ והגשם הוא ״מזג אויר אירופי״. משבר היום הראשון מאחורינו, קפה טוב (עד כמה שקפה בצרפת יכול להיות טוב) בבקתת מטפסים שעל מעבר ההרים הוא שחר של יום חדש.
אומנם התחלנו את היום בעליה של 900 מטר, מה ששוב העלה את השאלה מה עושים בעליה הזו 40 אלף איש בשנה? בצידו השני של מעבר ההרים המתינה לנו ירידה ארוכה פי שניים שאפילו שלוש כוסות קפה ושני חטיפי מרס לא הכינו אותנו אליה. צידו האחר של המעבר פונה צפונה ומקבל מעט שמש ומרבד לבן מאופק ועד אופק הבטיח ירידה מאתגרת במיוחד. כמה נחמד לראות מולנו מטיילים שעושים דרכם למעלה בעוד אנחנו גולשים מטה. אין אחד שלא עצר אותנו לשאול- מה המצב? כמה זמן זה עוד יקח? והאם המעבר בטוח? העובדה שאנחנו הולכים נגד הכיוון בטרק המון בלאן הפכה אותנו לקבוצת האנשים האטרקטיבית ביותר במסלול.
מהבקתה לספא
הנוף סביב המון בלאן משתנה: עם הירידה העמק הצר התרחב עוד ועוד, מרבדים לבנים התחלפו במרבדים ירוקים, והשביל הצר הפך דרך עפר. זהו ״העמק״. הטרק עובר בשבעה עמקים שונים, שם גרים האנשים, ולשם מגיעים הכבישים. בכל עמק יש נהר ויש עיירה, ובכל עיירה יש מלונות, רובם פתוחים רק בחורף, אבל הפופולאריות הגדלה של הטרק גרמה למלונות אחדים לפתוח גם בקיץ. לכניסה למלון היה אפקט מהיר, הלובי הנוח, השלט לספא וחדר האוכל רחב הידים העלו את מצב רוח פלאים. בירה על הבר, עם צלוחית בוטנים, מקלחת טובה שבמושגים של טרקים היא הדבר הכי קרוב לשלמות שיש, ולסיום ארוחת 5 מנות עם הקנקן הגדול ביותר של יין הבית שיש למסעדה להציע, והכל בפחות מ200 יורו לשלושה אנשים. מי היה מאמין שרק לפני שעתיים עוד הלכנו בגשם שוטף במדרון המושלג.
מכאן הלכו הדברים והשתפרו: סיום יום בסאונה בניסיון לשחרר את שריר התאומים שעוד תפוס מהירידה האין סופית, ארוחת ערב מושקעת, וחדרים איכותיים כבר נראו לנו כמו דבר שבשיגרה. המחשבה על הבקתה ההיא העבירה צמרמורת קלה בכולנו, לדברים טובים מתרגלים מהר- נראה שאנחנו אולי מתחילים להבין מה כולם עושים דווקא פה. הנופים בלתי נשכחים, כפרים קטנים מוקפים שדות מוריקים ופסגות לבנות שנראים כולם כאילו נגזרו מחוברת לעידוד התיירות בשוויץ, מפלי מים יורדים מכל סלע עם הפשרת השלגים ומרבדי פריחת אביב מכל עבר.
הימים לא מתקצרים, שלג כבר אין אבל מסורת העליות והירידות נשמרת. כל כך התרגלנו שכל חלק מעט מישורי נראה כמעט מיותר. ככה זה בטרקים קצרים: עד שמתרגלים כבר צריך לחזור הביתה. נראה שהעונה מתקרבת, כמות ההולכים בשביל גדלה וחמור מכך אתה עלול למצוא את עצמך חולק את הסאונה במלון עם אנשים נוספים. פתאום הרעיון של הליכת טרום עונה בשלג עמוק לא נשמעת כמו רעיון גרוע. עוד מאמץ קטן וסיימנו. אנחנו שוב בשאמוני, בירת המון בלאן ממלכת הספורט האתגרי, שברחוב הראשי שלה מתקבצים כל מותגי ציוד הטיולים הקיימים בעולם.
טרק המון בלאן- מספרים ומשמעותם
הלכנו 5, ימים במהלכם עברנו כ 80 ק״מ עלינו וירדנו כמעט 5000 מ׳. על הדף רק מספרים, בפועל מרגישים ברגלים כל מטר עליה ובברכיים כל מטר ירידה, חוגגים את הסיום בבירה המסורתית ומנסים להבין איך זה שהיה כל כך כיף, בזמן שהיה כל כך קשה. אחד מבעלי הבקתות אמר לי ״פעם אנשים לא היו באים לטור כי חופשה הייתה לנסוע ברכב יקר למלון מפואר. היום חופשה זה לטייל בהרים, לעשות ספורט, בלי לוותר על יין טוב.״ זה כנראה סוד הקסם של הטור: הליכה מאתגרת, נופים חד פעמיים, מידע נגיש לכולם, ונוחות על גבול הפינוק.
השילוב הזה מביא לטור קהל שכמעט ולא רואים בשבילים הארוכים בארץ- אנשים על סף הגיל השלישי ממלאים כל שביל, לצד מטיילים צעירים שזו הפעם הראשונה שהם הולכים בטרק. המגמה העולמית של תיירות ספורט שכוללת גם שרותי תיירות מעולים, עם שפע מידע ויכולת תכנון וביצוע עצמאים לגמרי ניכרת כאן היטב.
העליה המטאורית בכמות ההולכים בטור ובמסלולים דומים, מראה שמסלול קצר וקל הוא דווקא לא זה שפונה לקהל רחב יותר- הפניה לקהלים רחבים מבוססת על איכות שרותי התיירות וזמינות המידע. כששאלתי מדריך מקומי בפאב בשאומני, מה סוד הקסם של הטור, הוא ענה: ״hike hard live harder”. במילים אחרות: אתגר אמיתי נגמר ביין טוב בספא.
