יצאתי לטרקים בעומק ההרים הצבעוניים בין צוקי רג׳ף האימתניים שבירדן. שלושה ימים מנותקים מכל דבר שמזכיר לנו מה זה טכנולוגיה, במסלול המהיר לדיפלומת בדואי מן המניין.
עם בדיקה זריזה באפליקציית המדינות שבהן ביקרתי, די היה לי מוזר שמתוך 40 השמות שברשימה, ירדן השכנה לא נמצאת. לא פלא שהזריזות בה החלטתי לצאת לטיול סוקר מסלולים עם שי מהפאנל, הייתה יותר מהירה ממהירות בה אני מכין סנדוויצ׳ לבנותיי לבית הספר. תוסיפו לזה את המחלה החדשה שלי לטיולים רגליים בקיץ האחרון, ואין פה שום מצב לאכזבה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
לכל אחד יש תפקיד משלו
השעה שמונה בבוקר ואנחנו מתייצבים במעבר הגבול הדרומי לממלכה השכנה. שלושת המוסקטרים שבמקרה שלנו, כולם כותבים באאוטפאנל, מתחילים לחוות את המעבר הזריז של הגבול. רגלית, בפשטות, תוך 15 דקות ואתה כבר עם חותמת בתוך מונית ירדנית. את הלוגיסטיקה השארנו לשי, הוא מומחה לדבר וביקר בירדן לא מעט פעמים. על מנת לחצות את הגבול, צריך רק דרכון בתוקף. כדי שגם ישאירו אותך בירדן, צריך מדריך מקומי שיודע לקבל אותך. אחרת אתה חוזר בחזרה לארץ המובטחת.
לכל פעולה יש ירדני האחראי עליה. אחד שיודע לקבל אותך במסוף ולהוציא החוצה אל עבר המונית. פה מסתיים תפקידו והשרביט עובר לנהג המונית. הוא יודע להסיע אותך מהמסוף עד סוף גבול הגזרה שלו. את החלוקה של אזורי הפעילות קשה להבין, אבל יש כאלו עם קלף ג’וקר היודעים לשחק על כל הקופה ולנוע בכל המדינה. בהגעתינו לאזור רג׳ף ההררי, בגובה של 1700 מטר מעל פני הים, הנהג עוצר בנקודה עם שלט המורה על ״התצפית השניה הכי יפה בעולם״. תצפית עם נוף מהפנט של ההרים הצבעוניים והקניונים העמוקים הפרוסים ברמה מתחתינו כשטיח פרסי מהודר. השלט עם ״הנקודה עם תצפית הכי טובה״, נמצא בקיוסק השכן 100 מטר בהמשך. אז אל תדאגו, רואים שם את אותו הדבר.
בדרך לאזור רג׳ף
בנקודה זו אנחנו עדיין בשיא מקצה השליחים והנהג מונית מעביר אותנו לבעל תפקיד הבא. אין מה לעשות, פה גבול הגזרה שלו נגמר ואנחנו עוברים לרכב אחר שלוקח אותנו אל עומק השטח להכיר את הדליל. מי שעדיין לא מכיר את המושג, זה הוא הנווט שלכם לאורך הטרקים. בדואי מקומי המכיר כל מרעול עיזים בהרים. אנחנו קיבלנו את סאלם. עם ותק של 25 שנים בהרי רג׳ף, הוא הספיק להוביל הרבה רגליים כשרות מהארץ השכנה. כולל את שוקה רווק.
סאלם הדליל עם ותק של 25 שנה בהרי רג׳ף
זמן בדואי
את סאלם אנחנו פוגשים בצהרי היום, באמצע שום מקום, יושב באוהל חצי פתוח ונושף מדי פעם למדורה הקטנה שמחממת את הקומקום עם התה. בשבילו זה דלק לחיים, בלי המשקה שמזין אותו הוא לא זז לשום מקום. בעצם הוא לא ממהר לזוז גם אחרי שתיית התה. החיים אצלו סובבים סביב תה, סיגריה ומדורה, אנחנו רק סוג של הפרעה בריטואל החיים שלו. אפשר להבין זאת, עם ההגעה לנקודה, איבדנו כל קשר לעולם בזמן שקליטת טלפון עברה למצב ריקנות. אחרי מספר הבהרות שאנחנו בעניין של ללכת בטבע ולא לנשום עשן מדורות, התחלנו את היום הראשון שלנו בהליכה בתוך ואדי וואדה.
סאלם מביא איתו את חאמזי בן העשר אחד הבנים כמתלמד לתפקיד החיים – הדליל. הילד רץ בעודף מרץ וקובע קצב משוגע. מזל שהאבא כבר לא טירון ושומר על צעדיו בקפידה. השביל לא ברור כי אין באמת שביל ואני מנסה להבין איך הכי נכון ללכת כדי לא לשרוף אנרגיה סתם. מצע של חול מתחלף לפלטות אבנים, חוזר לחול ואז לטיפוס קצר. לא פשוט אם לא מנהלים את הקצב והצעדים כמו שצריך. פה אני מבין, שבארץ הבדואים צריך להתנהג כמו בדואי. שמתי לב שסאלם בוחר את צעדיו בקפידה, עקבותיו בחול מאוזנות ללא משיכות, את העליות הוא עושה בזיגזג ושומר על קצב קבוע. לאחר מספר נסיונות, אני עובר את המבחן הראשון לבדואיזם מתקדם בתורת ההליכה ונכנס לקצב הליכה שמשאיר המון כוחות להתפעל מהמרחב המדברי המדהים.
הצבעים של הקרקע מתחלפים בכל צעד, אבני גרניט לאבן חול, ממשיך לאבן גיר וחזרה לחול. סימפוניה שלמה של צבעוניות עזה. האדום – אדום מאוד, והצהוב – צהוב מאוד. שני הצבעים השולטים בממלכה והיופי לא עובר בתמונה כהלכה. אנחנו ממשיכים לעלות עם הנחל והקירות נסגרים עלינו לאט לאט לקניון אחד צפוף. ההליכה נעשית לאתגרית כאשר עולים על אחת הגדות והקניון נשאר למטה. צעד לא במקום יכול לשלוח אותך כמה עשרות מטרים לתהום. הקושי לשמור על מבט אל עבר היופי ובו זמנית גם על המקום בו דורכת הרגל, רק מקשה על התקדמות בקצב סביר.
דבי מתקדמת באיטיות לצד מצוק
עם הכניסה לקניון צדדי צר ומרהיב, סאלם עוצר ומדליק את הגזייה הבדואית שלו לתה. עם עזרה של כמה זרדים ומספר ענפים, המדורה מרתיחה את המים בקומקום תוך 5 דקות. אין מה להגיד, זה יותר מי סוכר בטעם תה מאשר תה רגיל. אחרי הדרכה קצרה, סאלם מבין, שלנו, האשכנזים, צריך להכין מי סוכר יותר עדינים. עם ניסיון של חצי יום, סאלם מתפעל את הקומקום במקצועיות ומוזג לנו תה אותנטי עם עשבי תיבול שקטף בדרך. לעצמו הוא מוסיף עוד 4 כפיות אל תוך הכוס של האבקה הלבנה ומחייך עם ההצלחה.
מי סוכר עם קצת תה והרבה תבלינים
מתקדמים באיטיות בתוך הקניון המרהיב. קירות אדומים של 100 מטר מתנשאים מעלינו, מרווח של מטר לפסיעת רגלינו וחריץ לעומק האדמה ללא יכולת הבנה, עד כמה עמוקה תהיה הנפילה. סאלם מבטיח ירידה למטה בחבלים עם כמה גבים של מים נקיים. אבל רק בסוף ויש לא מעט מכשולים. לאט לאט עם אחיזות בקיר, עוברים את המכשולים מעל החריץ. בסוף מגיעים, אבל גם לנו יש סוג מסויים של גבול, עד כמה רחוק ניתן למתוח את קו האקסטרים.
הקניונים של רג׳ף
המשכנו הלאה במעלה הנחל אל עבר האוכף שמעביר אותנו לנחל השכן. בירידה זריזה בנופים משגעים, אנחנו מגיעים לנקודת המחנה שלנו בפתחת הואדי. אמצע שום מקום בין שני רכסים, נוף הרים אדומים ומעין אחד זורם. זהו המלון שלנו עם אינספור כוכבים. צוות של שלושה, מכינים לנו ארוחת ערב של מקומיים, כמובן על אש גחלים עם סלטים טריים. עם רדת השמש, הקור עולה בהדרגה וכל חצי שעה, מוסיפים שכבה.
הלילות של בדואים, זה פינוק אמיתי. החושך יורד בשש ובשמונה אנחנו כבר בתוך השק שינה מאוזנים. שינת שטח עמוקה ללא דאגות. בלי להגזים, של עשר שעות רצופות לפחות. ללא פשרות, גם בקורס זה הייתי מצטיין, קמתי כל בוקר עם חיוך והמון כוחות. אין צורך להכין את הילדים למסגרות והילד היחידי שצריך פה טיפול, זה אני. צוות לוגיסטיקה דואג להכל ולנו נשאר להתפנק על שקשוקה עם תה ולצאת שוב לטיול הגדול.
הפיורדים של רג׳ף
את היום השני אנחנו מתחילים עם ואדי חורמה. נחל מקסים המוביל לקיר ענקי עם מערת הקשת הירדנית – החור של המחט. הליכה על בסיס משטחים הנראים כאילו נבנו בסוג של פאזל לאיזון חלוקי נחל, רק בגודל עצום. הדרך מלאה בעקבות של חיות לילה ומדי פעם נשמעת שאגת חמור. ההד של הואדי מעצים את זעקה החמורית ובתחושה ניתן לחשוב שאלו הויקינגים נושפים בשופר עם כניסת ספינות לפיורד. אחרי שעתיים הליכה, מגיעים לקיר הנשגב. כמו גל צונאמי של מאה מטר אדום וקפוא לפנינו. סאלם טוען שאל החור אנחנו הולכים לעלות. איך בדיוק אני שואל את עצמי? בשביל העיזים מסתבר, זה אפשרי.
חור חורמה
בכלל בז׳רגון המקומי, יש קטלוג לשבילים ורמת הקושי והעבירות בהם. שביל יעלים ואתם נופלים, שביל עיזים למאותגרים, שביל חמור מתאים לכל ושביל גמלים גם לרוכבים (על אופניים). טיפוס לא פשוט בין אבנים עם מעבר של סלעים בתוך חריצים של הקיר. המאמץ לא פשוט עם זווית אנכית וגובה ההרים עם החמצן הקצת דליל. אבל למעלה מחכה מחזה מרהיב, תצפית לקניון השכן עם הצוקים העמוקים.
הרי רג׳ף האיתנים
בסוף מגיעים לקשת היפה ונוף אגן נחל חורמה שממנו בנו, נשקף בשיא יופיו. סאלם בנוהל, מתיישב ומדליק את גזייתו הטבעית. עצי ערער אדום הגדלים בהרים מספקים את צרכי הגז ונותנים ניחוח עשן מאוד ייחודי. פריסת אוכל קצרה למילוי מצברים עם פיתות, לבנה וגם תמרים מאוד טעימים.
הכנת תה זה סוג של טקס החיים
ואדי חילוואן
את הפנינה של הטיול קיבלנו בחצי היום השני. מיד עם הירידה מקשת של ואדי חורמה לואדי השכן שמחזיר אותנו חזרה למטה לכיוון המלון המדברי שלנו, גילינו עולם חדש עם נוף שונה. ואדי חילוואן זה פלא שלא עובר באף תמונה. גן שעשועים טבעי עם מגלשות, ירידות, עליות וציורי קיר ציבעוניים על מצוקי הענק. עם כל סיבוב של הנחל מתגלה פלא חדש, יותר צבעוני ממה שראינו עד כה.
הרי רג׳ף הצבעוניים
הליכה בין שני קירות עצומים, לא רואים את השמיים והשמיים לא רואים אותנו – במפה הטופוגרפית אין בכלל זכר שאנחנו בתוך קניון מרהיב. אחרי אחד העיקולים, מחרידות את השקט המדברי נביחות אדירות. סאלם לא מתרגש ואנחנו כבדואים למחצה בשלב זה של הטיול, ממשיכים לצעוד אחריו. עוד כמה דקות הליכה ואנחנו פוגשים את מחוללי המהומה – שני כלבי רועים, שני חמורים, עשרות עיזים וכבשים שכבשו פתחת נקיק לא גדולה שבה רואים גם את השמיים.
ואדי חילוואן
הצאן מלקט כל דבר ירוק שהוא מוצא ושלוש רועות בדואיות שיושבות על המצוק למנוחת הצהרים שלהן. סאלם מעלה חזה אל על, משתלט על העניינים ומתיישב לידן סביב המדורה שהן כבר הספיקו להדליק. עליה כמובן קנקן תה. זמן מעולה לארוחת גורמה פריסטייל. אנחנו מוציאים מהתיקים את כל השלל נשאר אבל לסאלם יש תוכניות אחרות. למקומיות יש מה להציע והוא הרבה יותר שווה. פיתות שחוממו על האש רגע לפני עם חתיכות עוף חרוכות על גחלים. לנו נשאר לדגום את הטחינה עם דבש רימונים, וואלה, מפתיע וגם טעים.
אחת הבדואיות מתיישבת ליד אחת העיזים וכשהיא חוזרת יש בידה כוס מלאה בחלב חם עם קצף – ממש כאשת בריסטה. סאלם מוזג קצת מהחלב לכוס אחרת ומוסיף תה מתוק מהקומקום. לדבר כה אותנטי לא מסרבים, מתי תהיה לנו הזדמנות לשתות תה עם חלב שהרגע יצא מעטיני העז. אחרי טעימה בחשש, ההפתעה עצומה כמו קירות הקניון. יש מה לאנגלים ללמוד פה במדבר.
הבדואיות בזמן של בדואים, אין לאן למהר. לנו לעומת זאת, יש עוד מסלול ארוך לסיים ונפרדים מהן לשלום. ההמשך קסום ומאתגר, גלישות סלע במגלשות צבעוניות וירידות בבולדרים עצומים. אור אחר הצהרים מעמיק את גווני הצבעים של מצוקי אבן החול שבו ומספק תפאורה של עולם הדיסני.
מגלשות צבעי הסלע
סיום המסלול הוא בשביל עיזים. עליה בנאקב תלול וירידה במדרון עם דרדרת של אבנים קטנות. לקראת השקיעה מגיעים חזרה למחנה, אותו עזבנו הבוקר. צוות תפעול המחנה מחכה לנו מוכן עם כוס תה חמה וארוחת ערב שמחוממת על גחלי המדורה.
הערב הוא המבחן הסופי לקבלת דיפלומה של בדואי מן המניין. לילה שני ללא מקלחת, אין זכר לקליטת טלפון ובכלל איפה הוא זרוק והתעסוקה הכי טובה שיש, היא בהייה בנטפליקס של המקומיים – המדורה. כל זן של עץ זו סדרה אחרת. צבעי האש משתנים מבעירת בלוט (פיסטוק) עם גווני ירוק לבעירת ערער אדום עם ריחות ייחודיים. פרק אחרי פרק ואנחנו שוב בשמונה עמוק בתוך האוהל עטופים בשק״ש נרדמים ללילה קר ומלא כוכבים.
מלון כוכבים
עין סעדה
רגילים כבר לזמן המדבר, מתעוררים ביקיצה טבעית עם הזריחה, היד לבד הולכת לקומקום והשניה למדורה. אבו שי, אבו יוג׳ין ויאמו דבי יוצאים אל המסע האחרון רגע לפני שחוזרים לחיים האמיתיים מעבר לגבול. צעידה בואדי טאג׳רה מתחיל עם טריק חמר (שביל חמורים). מסלול נוח שמטפס על קו גובה של הואדי. עם הגיענו לאוכף, אבו סאלם מחליט לרדת במקום שנראה כמו התאבדות. ״לוויין סאלם? הדה טריק לה כויס!” יעלים לא יעברו פה, אבל הוא לאט לאט יורד ואנחנו כמו עדר כבשים עילג, יורדים אחריו. מה שמסתתר מאחורי האקסטרים, הוא סוג של דובדבן שרק יכולנו לבקש לסיים את הטיול איתו. מעין חלל בין שני מפלים עם סגירת קירות אבן מסביב, מעיין זורם במפל קטן ומים קרירים. מדהים. גם פה שתינו תה ואכלנו תמרים.
עין סעדה
רג׳ף, עוד נתראה
ללא ספק מסעות בחבל רג׳ף פתחו לי זווית חדשה למגרש משחקים ענק ויפה שאפשר לטייל בו. הוא נקי מתיירות, נקי מאדם ומלא מסלולים מאתגרים ויפים המתאימים לכולם. כדי להנות מיופי זה, צריך לעבור מסלול לימוד לבדואי מתקדם, להנות מכלום ובעיקר ממדורות עם תה מתוק מאוד. אני את המבחן עברתי בהצלחה, גם אחרי כביסה עם כמות כפולה של מרכך, המעיל מריח כמו ערער אדום שרוף.
כתב וצילם: יוג׳ין לויט
עזרה בכתיבה: דבי עברי
אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה:
