יצאנו בהשראת הסרט האהוב עליי, “החיים הסודיים של וולטר מיטי”, להרפתקה בארץ הקרח והאש. החלטנו ללכת בטרק מפורסם הידוע בשם לאוגווגור. זהו טרק יחסית קל, בין 13 ל15 קילומטרים ביום ויש מספיק שעות אור ביממה כדי ללכת בו באופן רגוע ביותר. אך לא כדאי להיכנס לשאננות. פגשנו בקשיים בדרך, לפחות כאלו שהמטייל הישראלי הממוצע פחות מכיר.

מאת: אופיר סבר

טרק באיסלנד

טרק באיסלנד- טסים בעקבות ההשראה

ארזנו את התיק עם כל ביגוד חורפי שהיה לנו (ורכשנו עוד קצת), קנינו אספקה של אוכל לשבועיים (איסלנד יקרה מאוד) ורגע לפני שיצאנו לדרך, קפצתי לחנות המפעל של שורש בטירת הכרמל כדי להתחדש בנעלי Keen Targhee III חדשות. בעודי יושב מרוגש בכיסא המטוס, אני מפעיל את השיר “Step Out” מהסרט והמטוס ממריא.

דיסקליימר- כפי שבן סטילר שובר שיניים כאשר הוא מנסה להגיד את שמו של הר הגעש “Eyjafjallajökull”, בבקשה תסלחו לי כשאשתמש בשמות מסובכים של מקומות. טרק באיסלנד מציע כל כך הרבה יופי שזה יפצה, אני מקווה. 

הבאנו את השמש

קבלת הפנים באיסלנד הייתה חמה. תרתי משמע! האיסלנדים בישרו לנו שעם בואנו לארצם הבאנו את השמש, הרי זהו היה היום הראשון שלא ירד בו גשם מאז חודש מאי. לא בזבזנו רגע של מזג אוויר טוב, עלינו על אוטובוס מותאם לנהיגת שטח אל תחילת המסלול בלנדמנלאוגר. טבלנו במעיין חם טבעי קרוב ויצאנו לדרך. באיסלנד לא היינו צריכים לסחוב הרבה מים, מכיוון שניתן לשתות מכל נחל זורם (שלא מריח מגופרית כמובן).תחילה היו מטיילים רבים על המסלול שהגיעו עם האוטובוס או רכבי שטח מיוחדים כדי לעשות טיולי יום, אך לאט לאט מזג האוויר התקרר, ראינו יותר קרח ופחות מטיילים. הנוף פשוט משגע: המסלול עובר בין הרים מושלגים, מסכי עשן ממקורות גיאותרמיים, מפלים ונחלים, קרקע וולקנית שחורה ועליה טחב ירוק או דשא דליל. עצים לא תמצאו במסלול. ישנה בדיחה איסלנדית ידועה- אם הלכתם לאיבוד ביער איסלנדי, פשוט תעמדו! זאת גם הפעם הראשונה שאני הולך על קרח, והתפלאתי כמה אני יציב ולא מחליק, בזכות הסולייה האגרסיבית הטארג’י.

מכיוון שהתחלנו את המסלול די מאוחר, הגענו למחנה הראשון מאוחר, ונאלצנו להסתפק בכוך עם קיר אבנים גבוה פחות. כמובן שהופתענו לגלות שהזכות להקים שם אוהל כרוך בתשלום של 2000 קרון איסלנדי לראש (כ60 שקלים לאחד). הבוקר היה קשוח במיוחד עקב הקור והרוחות שרמזו לבאות.

רוח חזקה מאיימת

אח היום השני… היום השני היה עבורי הקשה ביותר. כאשר הלכנו, ליוותה אותנו רוח חזקה מאוד שאיימה להעיף אותנו מהשביל, אפילו שסחבתי כ18 קילוגרם בתיק! כל צעד היה מאבק נגד הרוח. חלפנו על פני שתי מטיילות שהשתטחו על ההר וחיבקו רוג’ום אבנים מהפחד לעוף ולהידרדר למטה! למרות שהיה לנו קשה, לא נתנו לרוח להוציא לנו את הרוח מהמפרשים ולעצור את הפליאה שלנו מהנופים המרהיבים.

סיוטים ואתגרים

כאשר הרמתי את המצלמה לצלם, סיוטו של כל צלם התממש- המצלמה לא עובדת! אני עדיין לא יודע אם המצלמה פשוט קפאה מהקור או שזוהי בעיה אחרת, אבל לצערי המצלמה בקושי הגיבה. המשכתי ללכת, מנסה להתרכז בנוף המשגע ולא בבעיות. לקראת סוף היום היינו צריכים לחצות נחל. זהו לא הנחל הראשון שחצינו. את הנחל הזה לא היה ניתן לחצות מבלי שיחדרו מים מלמעלה לנעליים. אולי מחוסר הרצון להיכנס למי קרחונים או סתם עצלנות, ניסיתי לחצות את הנחל הרחב כשאני מתייצב בקושי על כל אבן. והופ- תחושה מקפיאה חודרת לאצבעותיי ואני מוצא את עצמי עם שתי רגליים בתוך המים. כל מטייל יודע שרגליים רטובות זה גרוע מאוד. אבל איך מייבשים נעליים אטומות למים? מנסיון, בהרבה מקרים דבר כזה יכול לחרוץ גורל של טיול. בלית ברירה עברתי לסנדלים וגרביים והמשכתי ללכת עם הנעליים בידיים עד למחנה שהיה לא רחוק.

הרוח מתגברת והיא סוחבת איתה מעט גשם. המחנה נמצא בתוך עמק חשוף בו הרוח חזקה מאוד. מטרים ספורים לפני שאני מוריד את התיק ותולה את הנעליים לייבוש בבקתת הקבלה אני מזהה את כיסוי הגשם שלי עף ברוח. רצתי אל הבקתה, זרקתי את התיק במרפסת ורצתי בספרינט לתפוס את כיסוי הגשם שהספיק להגיע לאגם הקרוב ואסף מים בצורה יעילה כל כך שהיה קשה למשות אותו החוצה. זהו. יותר גרוע מזה לא יכול להיות!

טעות. הטפטוף הפך למבול.

סיוטים ואתגרים- פרספקטיבה חדשה

את שארית היום בילינו במסעדה\ פאב מחומם. אחיי, יחד עם 2 יהודים אמריקאים שפגשנו בדרך אתגרו את עצמם לרוץ למרות הקור והרוח אל האגם ולקפוץ פנימה. מכיוון שאני כבר הייתי רטוב כולי לא ששתי להצטרף אליהם. הם רצו בכל כוחם אל האגם והחלו לרוץ בתוכו, אך לאחר כמה עשרות מטרים הם הבינו שהאגם לא הולך להיות עמוק יותר מהקרסול, התייאשו וחזרו מובכים לפאב המחומם.

למרות שבאותו הרגע היה נראה שהמזל לא לטובתנו, לאחר שיחה עם מנהלי המקום התברר לנו כמה ברי מזל היינו! באותו היום השתוללה סופת רוחות חזקות. מי שהתחיל יום לפנינו את המסלול והגיע למחנה שאנו נמצאים בו כעת נאלץ להתפנות מהמסלול על אוטובוסים. אלו שהתחילו את הטיול יום אחרינו היו צריכים להמתין בנקודת ההתחלה עוד יום, מכיוון שלא איפשרו לאנשים לצאת למסלול. פתאום הצרות שלי נראות קטנות לידן. מנהלי המחנה אפילו אפשרו לנו לישון ליד הבקתות כהגנה מהרוח. בנוסף, החרדות שלי לגבי נעליים רטובות התבררו כמוגזמות, מכיוון שה Keen Targhee התייבשו מהר מאוד, אפילו בסטנדרטים של נעליים נושמות יותר.

פותחים דף חדש באיסלנד

קמנו מאוחר, קפואים ומותשים. הכנו תה כדי להתחמם מעט ויצאנו לדרך. היום היה רגוע יותר, פתחנו דף חדש באיסלנד.

לאורך המסלול חצינו עוד כמה נחלים, רק שהפעם הורדנו את הנעליים לפני שחצינו! המים היו קפואים כל כך, שתוך כדי ההליכה בהם נרדמו לי הרגליים. חייבים לחצות את הנחל כמה שיותר מהר כי מי שמתמהמה בנחל הקפוא מתקשה עוד יותר להזיז את הרגליים. לאחר שצולחים את הנחל, הרגליים מפשירות ומתחממות מהר מאוד. לאורך היום חצינו עוד שני נחלים רחבים.

מדבר האפר הוולקני השחור

ביום השלישי חצינו את מדבר האפר הוולקני. אלו שחצו את המדבר השחור ביום של הסערה הגיעו עם פנים שחורות כמו של כורה פחם בסוף יום עבודה. התכוננו שגם כך יהיה לנו, אבל מזג האוויר היה נעים, והמדבר הוולקני היה לנוף מוכר בעיני. הנוף הזכיר מאוד את המדבר הישראלי (אם מתעלמים מהגוון הכהה יותר, דוברי האיסלנדית וההרים המושלגים). לאחר שחצינו את המדבר הייחודי, עלינו על גבעה שהחזירה אותנו לירוק ולשלג של איסלנד. רגע לפני שהגענו למחנה, השארנו את התיקים הכבדים בצד הדרך וסטינו לשביל קטנטן שהוביל אותנו לקניון ענק ומדהים ביופיו. כשהגענו למחנה בבוטנאר ישנו צמוד לנחל ונרדמנו עם רעש פכפוך המים.

גם בישורת האחרונה לטרק הנוף מתחלף

לקראת הסוף רוב המסלול מישורי עם נחלים קטנטנים ומרחבים פתוחים גדולים. התחלנו לראות שוב את המטיילים היומיים בדרך אל פורסמורק. מהר מאוד הענקנו למקטע הזה את הכינוי “הפלך” משר הטבעות-  בגלל מישורי הדשא האדום בהם עברנו. כבשים מלככות עשב נמצאות בכל מקום, האווירה רגועה ושקטה.

עצרנו לשנת צהריים (ושיזוף בשמש!) בקצה של מצוק קטן ומתחתינו נחל שזורם באיטיות. נשכבנו על חול געשי שחור שהרגיש מדהים בין רגלינו היחפות. לקראת סוף המסלול הבנו את מקור הבדיחה האיסלנדית- עברנו ביער איסלנדי בעל עצי אשוח ננסים לא יותר מהגובה שלנו. חצינו נחל רחב ועמוק ולאחריו השביל התפצל לכיוון 3 בקתות שונות. אנחנו ירדנו במורד הגבעות עד למחנה מטופח למדי עם דשא, שולחנות פיקניק ונחל קטן ו- תחנת אוטובוס!

הטרק שלנו הגיע לקצו. הלכנו לישון עם תחושות שמחה ועצב. עצובים שהטרק נגמר ושמחים שיצא לנו ללכת בטרק הלאוגווגור. אך מסענו לא הסתיים! צפוי לנו עוד שבוע של הרפתקאות בג’יפ שכור, על זה, אולי – בכתבת המשך שנשמך לעדכן אם תצא – רק תצטרפו לניוזלטר המעולה והשבועי שלנו:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

הכותב, אופיר סבר: זכה בתואר “שביליסט” ב2015 כשהשלים את שביל ישראל מדרום לצפון, מטייל מנוסה ומצלם טבע כבר 11 שנים. מדבר בהתלהבות מוגזמת על ציוד צילום וטיולים ופדנט כשזה מגיע לפק”ל קפה. סטודנט לתקשורת במכללת ספיר וכשהוא לא מצליח להתרכז במרצה הוא חושב על הטיול הבא שלו.