אמצע השבוע ואנחנו בהר תבור, אתר הבית שלנו בעונה הזו של השנה. “עונת מעבר“, מכנים את התקופה הזו שבין החום של אוגוסט לצינה של דצמבר. האוויר אינו יציב ופוטנציאל הטיסה הוא עצום. אולי נקבל רק גלישה מהעמדה אל הנחיתה. אולי אחד מאיתנו יזכה בטיסת חייו. חבורה מעניינת של אנשים התכנסה לה על צלע התבור. שני עצמאיים במחצית השנייה של חייהם, עוד אחד שכיר בגיל דומה, יזם בן 30 אשר מבלה חצי מזמנו בישראל וחצי מזמנו במדינות אחרות ואחד סטודנט בן 20 ומשהו. 2 דברים משותפים יש לערב רב זה של אנשים: הם כולם נפגשו לראשונה בדיוק בנקודה הזו, על צלע התבור, והם כולם רוצים לטוס. לרחף. לדאות. להיות באוויר. לגלוש על זרמי אוויר חמימים גבוה ורחוק ככל הניתן.
כתב וצילם: עירא יפעה
הטקס מתחיל כבר באוטו, בדרך לעמדה
“תראה את העננים” אומר אחד. “אי אפשר לדעת” עונה אחר. עם ההגעה לעמדה הטיעונים הופכים להיות מורכבים יותר. “העננים נעים מזרחה” אומר היזם. “כאן בעמדה אין כמעט רוח” אני עונה. אחד הוותיקים מתערב ומייעץ: “היום הטרמיקות יהיו מחוץ להר”. נו, לך תתווכח עם ותיקים. לאחר שתם טקס ניתוח התנאים ניגש כל אחד אל טקס הכנת הציוד. לכל אחד סדר אחר. אני מניח את כל הציוד על הקרקע ולאחר מכן אוסף בקפדנות אל תוך התיק את כל מה שלא נחוץ לטיסה. היזם מסדר ראשית את הרתמה ומסיים בפתיחת הכנף. העצמאי בעל בית הקפה פורס את הכנף ואז מוציא מהתיק בדיוק את המכשירים הדרושים לטיסה היום. בסופו של דבר כולנו מוכנים, איש איש בזמנו ובדרכו. הוותיקים ממריאים ראשונים. אחד מהם אפילו מטפס בתוך בועת אוויר ועולה גבוה מעל ההר. בעוד 10 דקות כבר לא אראה אותו יותר.האחרים טסים קרוב להר. לעתים עולים גבוה יותר, לעתים פחות. נראה שזהו הזמן המתאים להמריא ולהצטרף אליהם.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מצנחי רחיפה – הכנות אחרונות
אני פורס את הכנף האוסטרית שלי ובודק שוב שהכל מוכן לטיסה. לקראת ההמראה המחשבה מסתדרת והחושים מתחדדים. הרתמה והקסדה רכוסות היטב. המצנח הרזרבי מאובטח במקומו. המיתרים המחברים אותי אל המצנח מסודרים, ללא קשרים וללא סיבוכים. כנף הניילון מונחת מסודרת על הקרקע, משתוקקת לטוס ומחכה שאאשר לה. האוזניים כרויות לרחשי הרוח המניעה את השיחים והעצים במדרון מתחתי. המבט מתמקד בתנועת השיחים ומאתר את משב הרוח הנכון הנמצא בדרך אלי.בין המעיל לקסדה משב רוח מלטף לי את העורף ומתחזק. אני נשען לאחור ומושך את שורת המיתרים הקדמית של המצנח. המצנח שמח לאישור ועולה לאוויר בהתלהבות רבה. לרגע אני אף נדרש לרסן אותו, שמא ינסה לצאת לטיסה ויגרור אותי אחריו. במשך למעלה ממאה טיסות בנינו, המצנח ואני, מערכת יחסית חברית המתבססת על שיתוף פעולה הדדי נפלא. חבל יהיה לפגוע בקשר בינינו בגלל רגע אחד של התלהבות יתר מצדו.
ממריאים
עם כנף מונפת מעלי אני מתקרב בזהירות ונחישות אל קצה העמדה. כנף מצנח הרחיפה מושכת מעלה, אני נשען על הרתמה ויוצא אל האוויר תוך שהקרקע מתרחקת ממני בקצב מעודד.נגמר החימום, נגמרו הטקסים, עכשיו אנחנו במשחק האמיתי. האוויר גורם לי להיות אופטימי יותר. טרמיקות, בועות אוויר חם בלתי נראות, מושכות את הכנף שלי מעלה ואותי אחריה. מצנחים אחרים באוויר מסמנים לי היכן אמצא את הטרמיקה הבאה. אני ממשש את האוויר בדרך אליהם ומוצא את הטרמיקה, ועוד אחת ואחת נוספת. 20 דקות לאחר ההמראה אני בגובה 1000 מטרים מעל הים, 500 מטרים מעל העמדה על צלע התבור. בגובה כזה אפשר לנשום עמוק ולהינות מאוויר אשר רק אנשים בודדים ינשמו היום. הראות נפלאה ומעל התבור אפשר לראות את הכרמל וחיפה במערב, את הכנרת ורמת הגולן במזרח, את הגלבוע וצפון השומרון בדרום ואת הגליל העליון בצפון. נהוג לומר כי ביום טוב רואים מכאן את החרמון.
מלכי השמים מסמנים את הדרך
אני בוחר לי מסלול מאתגר וגולש לכיוון הר דבורה בהרי נצרת. השעה שעת צהריים ואני מקווה שהמפנה הדרומי שלו התחמם מספיק בשביל שאוכל לעבוד איתו. החיפוש מעליו עולה לי בגובה ואני כבר חושב לפנות אל הנחיתה. עוד רגע של חיפוש במבט מלא תקווה והנה היא שם, כתם כהה מנפנף על רקע השמיים התכולים! ציפור. עוף דורס. מסתובבת במעגלים קטנים מעט מצפון לי. מתחתיה שני דורסים נוספים. כנראה הם באו ביחד. “בוא!” הם קוראים לי שלטי דרך עבור מצנחי רחיפה. “הטרמיקה כאן! אל תוותר על הטיסה עדיין. יש עוד הרבה לפניך!”. באנחת רווחה קלה אני מושך שמאלה ומתקרב אל הדורסים. הטרמיקה מעט לא ברורה והחברים החדשים שלי עוזרים לי למצוא את דרכי בה.
“נראה לנו שתסתדר מכאן בעצמך” הדורסים אומרים לי בגובה של 1000 מטרים מעל הים. עכשיו הם מטפסים בטרמיקה במהירות ומשאירים אותי מאחור. בראש הטרמיקה נבנה ענן לבן והוא היעד שלי. עוד 700 מטרים של סיבובים בתוך הטרמיקה ואני מגיע אל בסיס הענן, יותר מקילומטר וחצי מעל בית הספר “כדורי” הנמצא מתחתי. צפונה, בהמשך נתיב הטיסה שלי,נמצאים צומת גולני, בקעת בית הכרם ובקעת נטופה ו2 עננים בוהקים מלובן. אני מחפש מצנחים אחרים באוויר ולא מוצא. נראה שהאחרים נחתו או טסו למקומות אחרים. עלי מוטלת האחריות לעשות את הטיסה הזו לטובה ביותר האפשרית. אני מוסיף כמה סנטימטרים לחיוך ומכוון צפונה אל בקעת נטופה.
מצנחי רחיפה- מחפשים את הגובה
בספורט הזה, רחיפה חופשית עם מצנחי רחיפה, גובה מעל הקרקע הוא הדלק שלנו. גובה יכול להיות מתורגם למרחק או למהירות, אך בלעדיו לא תהיה לנו ברירה אלא לנחות. הענן הראשון שאני פוגש בדרך מתנהג אלי יפה ומעלה אותי לגובה של 1900 מטרים מעל הים. בענן השני אני לא מתעכב וממשיך בגלישה אל בקעת נטופה. זו הפעם הראשונה שאני מגיע אל הבקעה וחוצה אותה מהאוויר. המישור הצבעוני והגבעות המקיפות אותו גורמים לי לשכוח לכמה רגעים שעלי לבדוק מה הגובה שלי, אחרת אנחת. מדרון הגבעה המתקרב אלי מעורר אותי בזמן. 200 מטרים מעל המוביל הארצי החוצה את בקעת נטופה אני יוצא לקרב עם האוויר. כאן הרוח מזרחית בעוד שבתבור הייתה רוח מערבית, ואני נמוך. מאוד נמוך. הרוח מחליקה על הגבעות וכמעט ואינה מייצרת עילוי. אני מנחם את עצמי במחשבה כי גם אם אנחת כאן, זו עדיין תהיה טיסה יפה מאוד, אך אני עוד לא מוכן לוותר. לו הייתי רוצה לוותר הייתי עושה זאת כבר בהר דבורה. 20 דקות של התעקשות סבלנית על זרמי אוויר מעורבלים ואני מצליח לצבור גובה לנשימה.
היום תורי
אבל מה זה? מי בועט לי בכנף? מחשב הטיסה צועק כאשר אני נועץ שיניים בטרמיקה הכי חזקה שפגשתי היום ונוסק בה במהירות. יותר מ-2 קילומטרים מעל בקעת נטופה הטרמיקה נרגעת ואני משתעשע ברעיון לחזור לנחות ליד האוטו. ב-20 הדקות הבאות אני חוצה את בקעת נטופה בשנית, הפעם מצפון לדרום, ונושם אוויר שרק אני זכיתי לנשום באותו יום. כבר שעתיים שאני באוויר ומכשיר הקשר מתעורר. שניים מהטייסים שהגיעו היום הספיקו לנחות, להגיע לרכב ועכשיו הם מבררים מהיכן לאסוף אותי. “אני מעל בית רימון, בדרך לתבור” אני מודיע. הם בצומת גולני. אולי אנחת אצלם. בדרך לצומת גולני אני עולה עם טרמיקה נוספת לגובה של 2500 מטרים מעל פני הים ושובר שיא גובה אישי. שני קילומטרים מעל צומת גולני החברים עם הרכב מודיעים שהם המשיכו צפונה לצומת קדרים לאסוף טייס אחר שנחת שם. “חכו שם, אני בדרך אליכם” אני מבקש ומפנה את המצנח שלי צפונה. הסיבוב הזה מאלץ אותי להאריך את הטיסה בחצי שעה נוספת ולשבור גם את שיא הטיסה הארוכה ביותר שלי. הטיסה צפונה אל האיסוף רגועה ומהירה למדי. כמעט קל מדי לא לשים לב לכנרת החולפת מימיני ולהרי הגליל משמאלי. אני מזהה את הטייסים ורכב האיסוף ליד צומת קדרים ומנמיך אליהם בצלילה ספירלית. החברים מאושרים עבורי וטופחים על השכם. הם ידעו את מה שאני ידעתי כאשר יצאנו כולנו מהבית. היום אולי חלק מאיתנו יטוסו טיסה סטנדרטית, אולי חלק לא יטוסו בכלל, ואולי חלק יטוסו את טיסת חייהם.
היום היה תורי לטוס את טיסת חיי. אולי מחר יהיה תורם.
כאן אפשר לראות את כל הנתונים הטכניים של הטיסה.
כתב וצילם: עירא יפעה
עירא ראה את המצנח הראשון שלו בגיל 4 וטס את הטיסה הראשונה שלו בגיל 14.משנת 2011 הוא מרחף באופן סדיר ללא מנוע ולפעמים, כשאף אחד לא רואה, הוא מנסה לטוס במצנחי רחיפה ומשתתף בכל אירוע רחיפה שהוא יכול המתקיים בישראל ומארגן אירועים כאלו כאשר הם חסרים לו. בין השאר השתתף בליגה הישראלית לטיסות מרחק, בגביע גדעון ובמסע רחיפה חוצה ישראל X-Holyland. עבד בייצור מצנחי רחיפה וכיום עובד בבית הספר לרחיפה 7WINDS.
לעוד כתבות ספורט אתגרי ב OUTPANEL לחצו פה!
