“וואו, נראה שאדם מהלך לו על חבל באוויר אל מול עיני”, עוברת מחשבה בראשך. האיש המהלך לו על רצועה דקה נושם את ההתרגשות באוויר, נהנה מהמקום שבו הוא עומד. הרגל רוצה לעבור לצעד הבא, היא עוברת. ידו השמאלית מלטפת את האוויר. מבטו ממוקד בנקודה לא קיימת. “זה לא יכול להיות!” את חושבת, “הוא חייב ליפול מתישהו”. מבטו החלול מצטלב בשלך. כשהוא מיישר את ברכיו ונעמד את נושמת עמוק ומצטערת שלא האמנת בקסם שהתאדה לפני רגע. בחורה צעירה בטייץ צועדת בעדינות, מגלה לך איך נגמרות המחשבות כשהיופי מתחיל. קרסול עדין בחותלות שט באוויר קצת ימינה, קצת שמאלה. בלי הסברים.
כתב וצילם: מתן סיון
באבדון של גיל 19 עלתה בי השאלה “איך אפשר להיות חלק ממשהו שלם שלא נגמר לעולם?”. חיפשתי תשובה בתרגולים, בחשיבה, בסמים, ביוטיוב, במשפחה, בעבודה, בים, במועדונים, בברזיל, בהודו, בתאילנד, בעצמי ובשום מקום. כשעמדתי על סלאק ליין בפעמים הראשונות שמעתי בראשי “זה לא יכול לקרות, זה לא יצליח, אין סיכוי” בזמן שרגליי מהלכות וגופי מאושר, חופשי מנימוקים. אחרי כמה שבועות קראתי שחוק התנועה הראשון של אייזיק ניוטון גורס כי “כל גוף יתמיד במצבו, יישאר במנוחה או ימשיך לנוע בתנועה שוות-מהירות ובקו ישר, כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני”, מכך מסיקים כי על גוף הנמצא במנוחה או בשיווי-משקל פועלים כוחות בסכום אפס. שמחתי שיש לי עכשיו אישור מדעי וסיפרתי על זה לכל מי ששאל “מה הקטע בסלאק ליין?”
התאהבתי
מצאתי את התרגול המושלם, קניתי ליין 25 מטרים ולא רציתי לחזור לאדמה. בבוקר, אחר הצהריים, בערב, בכל רגע שהיה פנוי הלכתי עוד כמה צעדים. אחרי חצי שנה הלכתי 90 מטר ברצף, לאחר כמעט שנה ישבתי בגובה 17 מטרים על חבל באוויר והבטן שלי בכתה לאמא.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
נזכרתי במשפט שאומרים לפני באנג’י: “אסור לחשוב, פשוט תקפוץ”. שמעתי מאחורי “עלה”, כעסתי על אמיר שהוא מתערב, זה הפריע לקצב הפנימי שלי. עליתי לחצי ישיבה, “יפה” אמר הקול מאחורי, התרגשתי אבל עזבתי את זה, נעמדתי.
פתאום הבנתי שאני דורך על הטבעת שמאבטחת אותי לליין, לא ידעתי איך להתמודד עם זה, אז הגיעה ההכרה שוב שאין מה לחשוב. לקחתי צעד קדימה.
הפעלתי את שרירי בית החזה והכתפיים עד למצב שהבעת הפנים שלי קיבלה את המראה של הסלע שמלפנים, השארתי את כפות הידיים רפויות. עוד צעד, עוד צעד אחד. הגוף נטה קצת שמאלה, אבל למזלי הייתי מיומן מאוד בליין באורך 30 מטר ושחררתי את השרירים ברגליים, הגוף התיישר מעצמו. עוד צעד, נהניתי מהמגע של הליין על כף הרגל, אני מכיר את הדגם של הליין הזה, שמו “בלאק מגי’ק” ובדרך כלל הוא חותך את הרגל, אבל עכשיו הוא מלטף ומפנק, משהו בו כל כך נעים ומדויק לרגל שלי.
נשימותיי נשמעות כבתוך חליפת חלל, עושה עוד צעד ומבין שאני מגזים בנשימה ושכל רקמת השריר בטורסו שלי במצב צבירה של בטון. הבנתי שאני בהכחשה קיצונית של כוח הכבידה והפחד מנפילה מבעבע כמו בועות קטנות שנוצרות בעירבול בטון. הפחד הזה הוא הדבר האחרון שיש להיפטר ממנו לפני שהליכה על סלאקליין הופכת למשחק אינסופי, אז ניסיתי להתעמת איתו. הכאב היה כל כך חזק שחשבתי שאני מתעלף. החלטתי לוותר על המותרות ולהמשיך עם בטון דחוס קדימה.
הבנתי שזה לא הכיוון, עוד צעד חזק, ועוד צעד ועוד צעד. נושם בכבדות. עוד צעד.
באמצע הליין נזכרתי שמאמץ פיזי מוגזם הוא ממש מיותר ועברתי למוד של “לא אכפת לי”. עוד צעד, מרגיש רגוע. נזכרתי כמה עדיף שלא יהיה אכפת לי בכלל ממה שקורה על הסלאק ועל החצי השני של הליין הלכתי באוויר כבמשחק אינסופי. התקרבתי לסוף, עוד צעד, הבנתי שעשיתי את זה. שאלתי את אמיר עד כמה אפשר להתקרב לסלע, “אתה יכול להתקרב כמה מטרים. או ללכת עד הסוף אם אתה מרגיש בטוח”, השיב. הפרגון שימח אבל ידעתי בוודאות שאין סיכוי שאני מתקרב לאזור של הסלע, זה אולי נראה שאני הולך יפה ובטוח, אבל אם אני מגיע לקצה של הליין שמחובר לסלע החרדה תעיר את הרעד בגוף והפנים שלי ישברו על המצוק.
כארבעה או חמישה מטרים לפני הסוף החלטתי להסתובב, שוב מצאתי את הטבעת מתחת לכף רגלי, אבל עכשיו הליש (חבל האבטחה) שקשור לרתמה מסביב לאגן שלי פתאום הופיע מלפני, החלטתי לא להילחם, זה עזר, אבל לא ידעתי מה לעשות עכשיו עם כל הברוך הזה. החלטתי ליפול הכי חזק.
ליש בצבע ירוק תמיד מבצבץ
כאב
אומרים שליפול בהייליין זה הכי מפחיד, אז אמרתי “יאללה בוא ננסה”. קפצתי ראש שמאלה בכל הכוח. “זה לא היה מפחיד בכלל”, חשבתי. הגוף התהפך לישיבה, תלוי באוויר צעקתי מהנאה, כמעט עד טירוף. את המתח שנותר צעקתי החוצה אחרי 3 שניות. שקט עכשיו, “אני תלוי באוויר פאק!”, ברגע אחד כל התאים בגוף שלי נובחים עליי לא להיות איפה שאני נמצא, הגוף שוב בכה לאמא וגם הפעם היא לא הייתה שם.
התודעה שלי לעולם לא חזרה למה שהיא הייתה לפני. טיפסתי חזרה לליין על ליש באורך מטר וחצי. ניסיתי להיעמד פעמיים, אבל הגוף היה מפורק מאדרנלין. הראש שלי בכה וצרח עליי באותו זמן, “אמיר, אני גמור”, אמרתי. הוא אישר שאפשר ללכת לצד השני. הסימנים מהליכת הזיקית שעשיתי לכיוון הסלע נשארו כמה שבועות טובים על הרגליים שלי. כשנעמדתי על מדרגה במצוק מתחת לליין והליש קשור עוד למעלה שמעתי אותו אומר: “כרגע הצטרפת למועדון מאוד מצומצם”, הרגשתי את הכבוד המפוקפק בזמן שהידיים שלי לא מתפקדות. רגע לפני שאמיר הגיע לפתוח את הקשר לליש והייתי חופשי הוא שאל: “מה זה הדם הזה על הסלע?”, “לא יודע”. “אולי זה שלך” הוא ניסה להסביר לי לאט. כשהבטתי על כף רגלי הבנתי שנחתכתי מסלע הגיר החד בזמן שגופי היה מסומם מאדרנלין. עליתי למעלה וחזרתי לשבת עם החברים בצד השני של הליין. פאקינג עשיתי את זה. פאק.
האהבה תנצח
סלאק ליין זה המקום שבו אתה פותח את הלב, מקום שבו האהבה מנצחת, שהיופי הוא הטכניקה, שהסבלנות משתלמת ברגע הנוכחי ושהמצב התודעתי הרצוי ביותר הוא שלא אכפת לך מכלום. לא אכפת לך אם תצליח, לא אכפת לך מה אחרים חושבים עליך, או אפילו מה אתה חושב על עצמך. בהייליין אתה מגלה שעריכת ניסויים פיזיקלים בזמן שאתה מושא המחקר זה לא הדבר הכי נעים בעולם. שאתה עובד על 200 אחוז יכולת, 100 שלך ו-100 של אלוהים. שכל מחשבה מיותרת לוקחת מ1 עד 99 אחוזים מהכוחות שלך, ושאת החשיבה המתמטית תשמור עד קצה המצוק.
לפעמים נראה שהעוסקים בספורט קוללו במשאלת מוות פרטית וזה בדיוק ההפך. אלה אנשים שמתאבדים על החיים ולא מוכנים לקבל רגע דל, שרוצים לחוות כל רגע בשיאו, ששואפים לחופש גדול ולהנאה בראש שקט ממחשבות. כמובן שמשאלת לב כזאת דורשת הקרבה, מצריכה לקיחת סיכונים מחושבים ונחישות מתמדת להמשיך ישר אל הכאב המזוכיסטי ביותר שישחרר אותך מעצמך.
בעולם האקסטרים סלאקליין לא נחשב כספורט
טענה ראשונה אומרת כי להייליינרים (אלה שהולכים על הייליין) אין מבנה גוף שמתפתח תוך כדי הספורט כי זה “הכול בראש”. זאת בניגוד למטפסים למשל שבמיטבם רזים וחזקים. טענה נוספת מציינת את העובדה שכל השיאים בסלאק ליין נשברו בניסיון ראשון או באחד הניסיונות הראשונים, שלא כמו שיאים בטיפוס שלוקחים חודשים ולפעמים שנים של ניסיונות. סלאקליין ידידנו הוא ספורט שמתלווה להרבה פעילויות אקסטרים אחרות והוא בעיקר קולי, איני, חברתי, וכשמו כן הוא – סלאקלייף (Slacklife). בזמן שהיופי הוא הטכניקה והסבלנות משתלמת באופן מיידי נולד פלא חדש, או “עולם חדש מופלא” כמו שאמר אמיר פעם, ובעולם הזה תקרת הזכוכית דקה כאבק שחור לח.
במבט מהצד על הקהילה העולמית מצאתי כאלה שהולכים על רצועה ברוחב 2.54 ס”מ (1 אינץ’) ללא אבטחה בין שמים לארץ, אנשים שיוזמים ומניעים את הקסם לכדי יצירות אמנות והתבוננות אישית עמוקה מאוד, לא מעט אנשים רציניים שהולכים באוויר עד מרחק של 1,210 מטרים. כמה אתלטים שלקחו את זה יותר מדי ברצינות, הרבה אנשים שמשחקים בזמן הפנוי, יותר מדי אנשים אבודים, והמון שאמרו: “וואו איך אתה עושה את זה? תלמד אותי!” ונעלמו כאילו שהאדמה בלעה אותם.
שקד הנמר
Slack-Line = רצועה רפויה
סלאקלייף- החיים בצל קהילה של אנשים שהולכים על סלאקליין, זה חלק מטיול, חלק ממסע, חלק מהכרה, חלק מידידות, חלק מנשמה מחבקת, חלק מהתלהבות. סלאקליין הוא כמו צילום, תמיד חלק ממשהו אחר, לעולם לא יעמוד בזכות עצמו, לעולם לא יקבל את אותו מעמד בקבוצה שהוא רוצה להשתייך אליה.
עולם האמנות לא הסכים לקבל את הצילום כאמנות עד היום, אבל מאז המצאתו פיתח את הציור לא מעט, ועם הדיגיטציה כבר לא דורש זמן למידה ארוך כדי לשלוט בו ברמה נאה. סלאקליין גם מלווה פעילויות אקסטרים כמו השילוב המוצלח שלו עם טיפוס, או כאלה ששילבו אותו עם בייס ג’אמפ (קפיצה מצוקים עם מצנח). הוא בהחלט אהוב על הרוב, מצטלם פיצוץ, ולא דורש הרבה לימוד כדי להצליח להשוויץ בו. אולי הוא בכלל זה שתלה את עצמו שם באוויר לבד כמו נרקיס מעופף, מתנשא באלגנטיות כזו.
לא לחינם גירשו את הזוג הזה מגן העדן. הם חטאו בפרי עץ הדעת בדיוק כמו אדם וחווה. צילום הוא עניין של פרספקטיבה, תפיסה, נקודת מבט על המציאות. הייתי משער שאלה שנידו אותו מעולם האמנות יסכימו על כך שתמונה מעידה על דעתו של הצלם יותר מאשר מספרת סיפור אובייקטיבי על הפרטים המופיעים בה. וסלאקליין רק מתחפש לספורט או אמנות. בתוכו נרקמת בחשאי למידה של הפסיכולוגיה האנושית ומגבלותיה, במילים אחרות דעת. ואם לתפוס את דעתך עצמך ולהשוויץ בתודעתך היפה לעיני כל על חוט באוויר זה לא חטא גן עדן אז מה כן?
לשמחתם של שני התחומים יש כמה אנשים שהצליחו להצדיק אותם לנצח והשתמשו בהם כעיפרון לצייר מדע בדיוני בלי שימוש באפקטים מיוחדים, בכך, הוכיחו את הכוח המיסטי שבפשטותם. מאידך סלאקלייף (חיי הסלאקליין) זו מחלה שלוקחת הרבה אנשים טובים בשנת 2017 למקום אחר. בסרט הזה הכול טוב, הכול כיף, לא צריך כלום, רק לזרום, פוסט מודרניזם, תחשוב חיובי יהיה חיובי. כל ההבטחות האלה שצפות לך בראש שאתה מסטול מאיזון בהליכות הראשונות על סלאק מתפוגגות באותה מהירות שהן נוצרו. נראה שהתרופה למחלה היא גראס רפואי, אבל הוא רק משכך את הכאבים עד שהריקנות תעלה שוב.
צילום: טל פילר
סלאק אינו תחרות
ממש לא, זו קהילה, חברותא, חברות ואהבה חסרת תנאים. אבל הסלע אינו סלאקליין, הסלע יעיר את המתים, את אלה שלא ראינו, את אלה שלא רצינו לראות, את המחשבות שאנחנו לא שולטים בהן ואף אחד לא רואה. על הסלאקליין אי אפשר להסתיר כלום, אם אתה מניאק אתה תלך כמו מניאק, אם אתה דביבון אתה תלך כמו דביבון, אם אתה משוגע אתה תלך כמו משוגע, ואם אתה יושב על הסלע, אתה חושב שאתה לבד אבל אני שומע את המחשבות שלך ומרגיש את ההבדל בין התרגשות לקנאה. אני באיזון ואין שום כוח שמופעל עליי, אז היזהר מהסלע כשאנו מהלכים יחד בין שמים לארץ. בין המחשבות של כולנו אני מבקש ממך לתמוך בי. תתפלל בשבילי ותחזיק איתי את האיזון בראש שלנו שהמודע הקולקטיבי ייפול אל מול השקט הנורא ואלוהים לא יצחק לבד שוב לעולם.
“איך אפשר להיות חלק ממשהו שלם שלא נגמר לעולם?” זו לא שאלה, זו תשובה.
כתב וצילם: מתן סיון
