ארבע מאות מטרים מעל לרמת המדבר, בראשיהם של מצוקי הגרניט ואבן החול שבדרום ירדן צומחים מן האבן האדומה עצים עתיקים, “רליקטים”, שרידים לתקופות קרירות יותר: חרובים, אלות אטלנטיות וערערים, נאחזים בפטריות האבן ובמצוקים בזויות בלתי אפשריות. כשפברואר מתפוגג הם מוריקים ומתעוררים. כשמתחילה הנביטה של החד שנתיים, יודעים הבדואים של ראג’ף שהגיעה השעה לרדת אל רמת המדבר אל ה”רביע” – אדמות המרעה. שם ישהו עד תום תקופת הרעייה ועד שזעמו של הקיץ ייבש את הנביטה הצעירה. וכך עם עדר עזים של 100 חולבות ועם דודתו הזקנה שתעזור לו, יורד עוואד אל ג’אבל א-רמייל, בו נולד לפני עשרים ושמונה שנה.
כתב וצילם: רועי גלילי
הרפתקאות
אזור ראג’ף הפך זה לא מכבר לאחת האטרקציות של חובבי הטרקים בירדן וכמה סיבות יש לו לענין הזה: הנוחות היחסית של הארגון הלוגיסטי שמאפשר אספקה רכובה למטילים מידי ערב וחוסך נשיאת משקלים גדולים וריבוי האטרקציות הנופיות, הבוטניות, הגאולוגיות והארכאולוגיות. לאלו נתווספה גם העובדה שהירדנים מקשים מאוד על סיורים רגליים באזורים אחרים בירדן ואילו אזור ההר הגבוה בסיני – המכה ההיסטורית של הטרקרים – זכה לאחרונה למוניטין של אזור מסוכן מבחינה ביטחונית, אך מעל לכל אלו כמובן יופיו המופלא של חבל הארץ הזה ואנשיו שהופכים אותו למיוחד כל כך.
למרות ההתעוררות התיירותית הניכרת (משום מה כמעט רק ישראלים) נותרו באזור הפראי והמבותר הזה תאי שטח נרחבים שהם כמעט טרה אינקוגניטה (מלטינית – ארץ לא נודעת) וההליכה בהם מחייבת מדריך מקומי (אלו גם דרישות החוק הירדני), ידע בניווט ובטיפוס, שיקול דעת ואחריות.
אנשי ההרים
כמי שגדל בילדותו על סיפורי המפגשים האותנטיים עם הבדואים בשנות השישים והשבעים בסיני ושתה בצמא את האתנוגרפיות שנכתבו עליהם, היה עבורי המפגש עם הבדואים של ירדן, מין דה ז’וו לחלום אותו לא הספקתי לחלום ולהגשים בעצמי. בני שבט הסעידין ממטה החוויטאת שמתגוררים באזור הזה, מוסיפים גם כיום עמוק אל תוך המאה העשרים ואחת, לחיות במרחב שבין הערבה לרמת המדבר והרי אדום כפי שחיו אבות אבותיהם. התיירות עודנה חלק זניח בהכנסתם של מרבית הבדואים ולכן המפגש איתם מאוד אישי, בלתי אמצעי ולא ממוסחר.
בתמונה מימין משחק שולחן בדואי, כלי המשחק הם אבנים וחתיכות צינור
משמאל עוואד חולב עז, את החלב יערבב עם קמח וסוכר לדייסה סמיכה, עבור דודתו שעלתה איתו להרים (לדודה – בת 85 – כבר אין שיניים, אך היא מתעקשת לעלות כמידי שנה באביב, למרעה)
בעונת המרעה יורדים הרועים מן ההרים אל רמת המדבר וחיים במשך חודשים כמעט לבד, מתקיימים בצנעה מקמח ותה ומבשרן וחלבן של העזים. בדואים תמיד הצטיינו בצייד ואכן ההרים זרועים בסימני התרבות החומרית שלהם: מלכודות טורפים (“נוסרה”) ומסתורי ציד (כופרה).
למעלה “כופרה”: מסתורי ציד, למטה: “נוסרה” מלכודת טורפים.
את הציוד מטמינים מעונת מרעה אחת לשנייה במחסנים שנבנים במקומות נגישים יחסית, על צלעות המצוקים, באזורנו קרויים המבנים האלו מטמורות (“מטאמיר”) אך בירדן הם מכנים אותן מאחסן (במלרע).את הציוד מטמינים מעונת מרעה אחת לשנייה במחסנים שנבנים במקומות נגישים יחסית, על צלעות המצוקים, באזורנו קרויים המבנים האלו מטמורות (“מטאמיר”) אך בירדן הם מכנים אותן מאחסן (במלרע).
אך המוזרים והיפים מכל, הם גשרי העץ המגשרים על פני התהומות והקניונים העמוקים. בתופעה הזו לא נתקלתי בסיני והיא קשורה קרוב לודאי לאופיו הדרמטי והקניוני של האזור ולריבוי המבדדים (“מנקטעה”), כיפות טופוגרפיות או עמקים מתוחמים במצוקים, שבהם מבודדים את העיזים כך שניתן להשאיר אותן כמעט בלי שיוכלו לברוח ומבלי שיהיה צורך להשגיח עליהן. חלק מן הגשרים נבנו היטב אך יש גם גשרים שנבנו ברישול בדואי מעל תהומות מאתגרים.
גאולוגיה
אבני החול העתיקות של אזור ראג’ף, הן שרידים קדומים לתקופות עתיקות ביותר שגילן למעלה מארבע מאות מיליון שנה (מגיל אורדוביק עליון-סילור – עתיקות יותר מכל סלעי המשקע בארץ למעט כמה מחשופים בהרי אילת). האבן האדומה מתצורת הסלע המכונה תצורת אום עשרין, מתאפיינת בצבע עז שנוצר בשל תחמוצות הברזל שמלכדות את החול ומשוות לו טופוגרפיה דרמטית כשהוא נשבר. האבן הלבנה מתצורת דיסי מתאפיינת בנוף חמוקיים עגלגל ופטרייתי. לידידי הסייר והגאולוג בועז לנגפורד יש הסבר מעניין, מטפורי כמעט, להבדל הזה: בהיעדרן של תחמוצות הברזל שמלכדות את החול המאובן באבנים מתצורת דיסי, סבור בועז, “שואף” החומר המתבלה לחזור לצורתו ההיולית הראשונית – והלא חוקים פיזיקליים פשוטים, קובעים ששיפוע גרגרי החול בדיונות מתייצב בזוית עגלגלה של 330 לכל היותר.
ארכאולוגיה
הרבה ארכאולוגיה יש באזור הזה אך נדמה שחוץ מן הבדואים, הותירו בעיקר שתי תרבויות הרריות ומדבריות את חותמן הניכר על האזור הזה: אדומים ונבטים.
האדומים חיו בטריטוריה ההררית של הרי אדום כחמש מאות שנה, מראשית האלף הראשון לפני הספירה ועד שנת 539 לפנה”ס – אז נחרבה תרבותם העתיקה במסע הכיבושים של המלך הבבלי נבונאיד. למרות שבמהלך המאה השביעית והשישית פלשו האדומים גם לנגב והתכתשו עם אבותינו היהודאים, נותרה תרבותם של האדומים מאוד טריטוריאלית ו”מנוסחת” מבחינת הממצא החומרי שלה. עיקר ייחודה של התרבות האדומית באזור הזה, במצודות הסלע ההרריות שהוצבו על פסגות נישאות ועליהן מחסנים ובורות מים שנבנו בקפידה רבה ואפשרו ליושביהן לשרוד בראשי ההרים מבלי צורך לרדת אל המעיינות שבערוצים ובגיאיות, גם בקיץ. ממי חששו האדומים? ומהו פשרן של המצודות המסתוריות הללו השאלה הזו הטרידה ותמשיך ככל הנראה להטריד את הארכאולוגים.
גם תרבותם של הנבטים הייתה תרבות מדברית, אך לעומת האדומים שגידרו את תרבותם בטריטוריה ההררית, נדדו הנבטים, “אדוני המדבר”, בטריטוריות ענק שנעו מתימן ועד עזה ועסקו בעיקר בשליטה ובפיקוח על שיירות המסחר שנעו בין מזרח ומערב. נראה שגם לנבטים הייתה נטייה לייחס קדושה להרים מבודדים וכיפות נישאות עליהן בנו את מקדשיהם שמדרגות אבן מסותתות בקפידה מובילות אליהן. התרבות הנבטית וגם התרבות הביזנטית שהמשיכה אותה היו תרבויות חקלאיות שהפליאו לגדל בוסתנים במדבר ולהשתמש באופן מושכל במערכות להובלת מים. חלק מן המערכות האלו שרדו במצב שימור סביר עד ימינו.
פלאות
בקרב חקלאי הערבה מקובלת מין אקסיומה מבודחת ולפיה הרי אדום אכן יפים מן הנגב, אבל דווקא משום כך, זכינו אנחנו: כשאנחנו מסתכלים מזרחה יש לנו אחלה נוף…
כמעט חמישים שנה אני חי אל מול ההרים האלו ולמרגלותיהם, מוקסם ומשתאה מן העוצמה והמסתורין שקורנים מהם. כילד האמנתי תמיד שכשיבוא היום ואגיע אליהם ייעלם המסתורין ואיזו חידה גדולה תיפתר.
ואז “פרץ השלום”…
“חלום ישן מפה ומימייה”, כדברי המשורר, אני נושא עימי להרי אדום כבר שנים ארוכות, אבל החידה והמסתורין לא התפוגגו, עודם שם, על ההרים המכושפים האלו, בבוקר, כשצלליתם מטושטשת ואפלה ובערב, כשהם מזדהרים באדום ושחור, מפזרים סביבם תחושות שאין להן שם: עצב לא מובן ובדידות ומרחקים שאין להם סוף.
על הכותב: רועי הוא חקלאי וארכאולוג ממושב עידן בערבה. אב גאה לחצי מיליון שתילי פלפל, ארבעה ילדים ושלושה כלבים. סגנון הרכיבה המועדף עליו הוא אול מאונטיין אגרסיבי והוא סבור שדאבלים וסינגלים זורמים הן מילים גסות. מאוהב בגינות סלעים, בעליות ארוכות ומבולדרות ובעפרי.
