המסלול בדרך האלפיני משאמוני לצרמאט הפך בהדרגה מאתגר לרציני הרבה יותר. “רגע, כולם לעצור,” אמרתי, מרגיש שהמצב משתנה. הדרך אמורה הייתה להיות קשה, אבל לא בסגנון הזה. עידו הביט בי בביטחון. “מה הבעיה, אבא? פשוט ממשיכים קדימה.” אבל המדרון התלול גרם לי לחשוב פעמיים: אם נחליק, אנחנו מסתכנים בנפילה לתהום בצד הדרך.
לחזור לא נראה פתרון טוב יותר. “אני אעבור ראשון,” אמרתי, “ואז נחליט איך ממשיכים.” התקדמתי בזהירות, מנתח את המצב, ואז חזרתי עם פתרון. “עידו, אתה תמשיך כרגיל. עמית, אני אאבטח אותך עם חבל ורתמה מאולתרת.” התחלתי לעבוד במהירות, שולף את הציוד מהתרמיל. ידעתי שזהו רגע חשוב – לא רק של התמודדות מול המדרון, אלא גם של עמידה בהבטחתי להגן על הילדים.
רקע על מסלול ההוט רוט
מסלול ההוט רוט (Walkers Haute Route) הוא אחד ממסלולי ההליכה הארוכים והמפורסמים ביותר באלפים. המסלול מתחיל ב-Chamonix, צרפת, ומסתיים ב-Zermatt, שוויץ, ומציע נופים עוצרי נשימה של רכס ה-Mont Blanc, האלפים השוויצריים והקרחונים המרשימים. המסלול ידוע כאתגרי במיוחד, לא רק בגלל אורכו הכולל של כ-200 ק”מ, אלא גם בגלל העליות והירידות המרשימות לאורך הדרך, שמגיעות לסך מצטבר של כ-12,000 מטרים. מעל 3,000 מ’ יותר מהטיפוס המצטבר לפסגת האוורסט.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
הרקע לרצון לצאת למסע
בתרבויות שונות ברחבי העולם, טקסי התבגרות משמשים כאבני דרך משמעותיות במעבר מילדות לבגרות. המאורים בניו זילנד מקיימים טקסי “טא מוֹקוּ” – קעקועים מסורתיים המסמלים זהות והיסטוריה משפחתית. בני שבטים ילידים באמזונס עוברים מבחנים פיזיים כמו הליכה ביער או צלילה במים עמוקים. באפריקה, שבטים כמו המסאי מקיימים טקסי חניכה הכוללים מבחני אומץ וסבל, כגון קפיצה מגבהים או הליכה דרך אש. כל אלה משקפים את חשיבות המעבר לבגרות בתרבויות אלו. כשהחלטתי לצאת למסע על מסלול ה-Haute Route יחד עם שני ילדי, עידו (16) ועמית (13 וחצי), ראיתי בכך יותר מאשר טיול הרפתקאות רגיל. בעיני, בר מצווה ובת מצווה הם לא רק אירועים דתיים או משפחתיים, אלא טקסי התבגרות אמיתיים. כמו הטקסים הללו, רציתי ליצור חוויה טקסית שתהווה אתגר בגרות אמיתי עבור הילדים שלי. לא רציתי עוד טיול ללונדון או לפריז.
עלייה ראשונה: Argentière ל-Trient – המבחן מתחיל
הכנות לטרק
היה חשוב לי שגם ההכנות יהיו חלק מהחוויה המשפחתית. התעמקנו בציוד הנדרש למסע, חקרנו, קראנו ביקורות, והתייעצנו עם מומחים. בסופו של דבר, רכשנו את כל הציוד יחד—תרמילים, ביגוד טרמי, נעלי הליכה, מקלות הליכה, וכל מה שצריך כדי לצלוח את המסע בשלום. היה לי חשוב שגם שלב ההכנות יהיה חוויה מגבשת עבורנו, משהו שנעשה יחד כדי להרגיש שהמסע התחיל הרבה לפני היום הראשון.
כדי לבדוק את הציוד ולהתרגל אליו, יצאנו לטפס עליות שוב ושוב באזור השפלה, קרוב לבית. התאמנו בהליכה עם תרמילים מלאים, בחום ובקור, על מנת להרגיש את העומס ולהבין איך הגוף מגיב לציוד ולמשקל. בנוסף, יצאתי לרוץ עם כל אחד מהילדים בנפרד: עם עידו עשינו ריצות ארוכות של 15-20 ק”מ, ועם עמית התחלנו בריצות קצרות של קילומטר וחצי, ולאט לאט הגדלנו את המרחקים עד שהגענו ל-7 ק”מ. כדי לבנות חוזק מנטלי ופיזי, עשינו תרגול נוסף שבו עלינו וירדנו עלייה קצרה ותלולה במשך שעה וחצי בכל פעם, עם כל הציוד עלינו ועם משקוליות סרט על הידיים ועל הרגליים. ידעתי שכדי להצליח במסע כמו ההוט רוט, נצטרך להיות מוכנים לא רק פיזית אלא גם נפשית.
לפני כשנה, עמית סבלה מקרע במניסקוס בברך ימין, וזה היה מקור לדאגה מתמדת מבחינתי. וכמו שלא די בכך, כחודש לפני היציאה למסע, עמית נקעה את כף רגלה הימנית בצורה רצינית. היא עברה סדרת טיפולים פיזיותרפיים אינטנסיביים כדי להחזיר אותה לכושר מלא לפני המסע. למרות שקיבלנו את אישורם של כל הגורמים הרפואיים, עדיין חששתי מההשלכות של מסע כה מאתגר על מצבה הפיזי. וכך, עם התרגשות וחששות מעורבים יחדיו, יצאנו לדרך. הייתי נחוש להעניק לילדים חוויה שלא ישכחו, משהו שיאתגר אותם, יחזק אותם, וילמד אותם על כוחותיהם הפנימיים ועל כוחו של צוות משפחתי מלוכד.
מסע על מסלול הוט רוט (Haute Route)
המסע שלנו התחיל ב-Chamonix, תחת צלו של ה-Mont Blanc. ההתרגשות הייתה באוויר כשיצאנו לדרך. השביל הוביל אותנו דרך יערות שופעים ולצד נחלים זורמים. יום ההליכה הראשון ל-Argentière היה יחסית קל, ושימש כחימום למה שצפוי בהמשך. למחרת בבוקר עזבנו את Argentière והתחלנו בטיפוס לעבר Col de Balme. עמית המשיכה ללכת ביציבות, שומרת על הקצב שלנו. עידו, חסר סבלנות בגלל הקצב האיטי יותר, לעיתים קרובות רץ קדימה, להוט לאתגר את עצמו מול השטח המחוספס. כשהגענו ל-Col de Balme, הנוף נפתח וחשף את Glacier du Trient העצום והפסגות שמסביב.
בין הקצב שלו לקצב שלה
הירידה ל-Trient הייתה תלולה, אבל עמית התמודדה היטב. עידו, בינתיים, המשיך לדחוף קדימה, מציץ מדי פעם לאחור עם שילוב של תסכול ודאגה לקצב של אחותו. מספר שנים לפני כן השלמתי איתו מסע משותף לאוורסט בייס קמפ (EBC), כשלאורך כל הדרך עקפנו מטיילים אחרים, ומה שתוכנן להיות מסע של 17 יום הפך להיות מסע של 14 יום. מבחינתו, אחת המטרות היתה לשחזר במסע הנוכחי את הקצב שהלכנו בו בנפאל. אבל הקצב הנוכחי הוא חלק מהמסע המשפחתי כיוון שיש פערים בגיל וביכולת בינו ובין אחותו הצעירה. הדינמיקה הזו תלווה אותנו לאורך כל המסע. עם זאת, שלושתנו גיבשנו תובנה ראשונה במסלול – הירידות קשות יותר מהעליות, או במילים של עמית: “אוף, עוד פעם ירידה…”.
האתגר הגדול: Trient ל-Champex דרך Fenêtre d’Arpette
ביום השלישי התחלנו את אחד השלבים המאתגרים ביותר במסע: חציית Fenêtre d’Arpette. זו לא הייתה רק עלייה פיזית תלולה, אלא גם מבחן מנטלי עבור כולנו. המעבר הזה, הצר והתלול, הציב בפנינו אתגרים שלא נתקלנו בהם עד כה. כשהגענו לפסגת המעבר, הנוף עוצר הנשימה של הקרחון וההרים שסביבו הפך את כל התסכול לאושר. זה היה רגע שבו הטבע העצים את תחושת ההישג – על אף כל האתגרים, הצלחנו להתמודד עם המכשול ולהגיע יחד לפסגה. האתגר היה רחוק מלהסתיים: הירידה מ-Fenêtre d’Arpette הייתה קשה לא פחות מהעלייה, ושוב נאלצנו להתמודד עם קצב איטי יותר, ועידו, שראה את הקושי, החל להראות יותר סבלנות. התקדמנו יחד כצוות, ובכל פעם שאחד מאיתנו נדרש לעצור, האחרים חיכו ודאגו.
מנוחה ב-Le Châble – בטן גב באגם ז’נבה
לאחר ימים אינטנסיביים, הגענו ל-Le Châble, כשהעומס כבר התחיל להצטבר. זה היה הרגע שבו נאלצתי, כאבא, לקבל את ההחלטה לעצור ולתת לעמית מנוחה. לאחר 80 ק”מ בתוואי הררי קשוח במיוחד, היא חשה שהמסע הזה אולי גדול למידותיה, ותבעה הפסקה. שמשתי כמתווך לכל דבר ועניין, ולאחר מו”מ עיקש עם עידו, פתחנו מפות והתחלנו לבדוק מהן האפשרויות שלנו. זו הייתה אחת ההחלטות החשובות של המסע. אנשי משרד התיירות המקומי התבררו כמהירים לעזור וכמועילים במיוחד, ובעזרתם תכננו את המשך המסלול תוך שהם שולחים לנו קבצי GPX שהטענו אל אפליקצית המפות בסמארטפונים שלנו, שבעזרתם ניווטנו בהמשך המסלול.
בשני הלילות בהם שהינו ב-Le Châble אכלנו פיצות וצפינו בסרטים שטענתי מראש על הטאבלט שגררתי בתיק הגב שלי. ביום המנוחה החלטנו לנצל את ההפסקה לביקור ב-Château de Chillon שעל אגם ז’נבה. הנסיעה לשם ברכבת וההפסקה הזמנית באווירת חופשת בטן-גב, אפשרו לעמית מנוחה ראויה, והעניקו לכולנו זמן לחשוב מחדש על המסע. ביום שלאחר מכן, המשכנו בכוחות מחודשים בנסיעה ברכבת ואוטובוס ל-Cabane de Prafleuri, משם המשכנו במסלול.
מעברים מסוכנים: כשחבל, רתמה וקרמפונים נכנסים לתמונה
היום הבא, בו עשינו את דרכנו ל-Arolla, היה אחד מהימים המאתגרים ביותר במסע. הדרך הייתה תלולה מאוד, ומעבר צר ליד תהום חייב אותנו להשתמש בכבל מתכת לאבטחה. זה היה רגע של לחץ אמיתי עבורי. כשהגענו לנקודה הזו, הבנתי שאני לא מוכן לקחת סיכונים עם עמית, על אף רצונה להמשיך כרגיל. כאן נאלצתי להשתמש ברתמה מאולתרת ובחבל כדי לאבטח את עמית. תחושת הדאגה והפחד ליוו אותי כל הדרך, אבל גם האמון בילדים שלי שהם מסוגלים לעמוד באתגר הזה. עידו, שלא הראה פחד או היסוס, עבר ראשון, אבל הבין שאצטרך יותר זמן כדי לאבטח את אחותו. זה היה מבחן אמיתי לאומץ ולחיבור המשפחתי שלנו.
לאחר שעברנו את הנקודה המסוכנת בשלום, היה ברור שהילדים מבינים את גודל הסיכון ומעריכים את המאמץ המשותף. גם עידו, שבדרך כלל דחף קדימה, הפך לתומך ומרוכז באחותו יותר מאי פעם. אבל לא כל רגע היה מלא דרמה כזו. היו גם רגעים של שלווה עמוקה. כמו כאשר ישבנו על שפת אגם מרהיב, עם השקט המושלם של ההרים מסביב, והתבוננו בקרחון Trient העצום.
הנוף הפראי והמים התכולים הזמינו אותנו לטבילה קצרה באגם הקפוא. עמית נטלה גלולת אומץ וקפצה למים, ואילו אנחנו נשכבנו על סלע שהתחמם לו לאיטו בשמש האלפינית, מזקקים עוד כמה דקות של שמש בטרם יתחלף מזג האוויר לגשמי אחה”צ שהופיעו מדי פעם לאורך המסלול.
דיוק בשעות – לפי תחזית הגשם
תנאי מזג האוויר המשתנים היו הזדמנות ללמוד איך הטבע לא מוותר – וחייבו אותנו לתכנן את שעת היציאה בימים גשומים, כך שלא נכנס לשעות הקשות של אחר הצהריים. וכשזה קרה זו היתה הזדמנות ללמוד כיצד לשמור על גמישות מנטלית וקשיחות פיזית באמצעות חתירה להמשך והתמודדות תוך שימוש בציוד שנשאנו עלינו.
לילה ללא שינה מדאגה לילדים
ביום השמיני יצאנו לכיוון Cabane de Moiry, אחד השלבים המאתגרים ביותר של המסע. העלייה לבקתה הייתה תלולה מאוד, והירידה בחזרה הייתה אחד הרגעים המפחידים ביותר עבורי. למרות הנופים המרהיבים של קרחון Moiry, הגשם שהחל לרדת בשעות הערב הפך את השביל חלקלק ומסוכן. זה היה לילה קשה מאוד עבורי. לא ישנתי כמעט דקה. התהפכתי עם מחשבות ביעותים מתוך דאגה כנה לילדיי. זיעה קרה שטפה אותי כשחשבתי על הגשם שלא מפסיק לטפטף ויוצר קרח על המדרון החלקלק שנצטרך לפסוע בו בבוקר, כשתהום של מאות מטרים פעורה לה מהעבר השני של השביל. השביל היה צר מאוד, וכשהגשם הפך לקרח, חששתי שאחד הילדים עלול להחליק אל התהום.
בבוקר, לאחר התייעצות עם מדריכים בבקתה, החלטתי להמשיך במסלול המקורי, אך החלטתי לקחת על עצמי את כל ציודה של עמית ולהבטיח שהיא תעבור בבטחה. רציתי שהיא תהיה משוחררת ממשקל ושתוכל להתרכז בצעדים שלה. הצבתי את עמית ביני לבין עידו, הובלתי לפניה ופיניתי מהשביל אבנים קטנות שעלולות להכשיל אותה.
השימוש במיני קרמפונים היה חיוני בירידה הזו, והצעידה הייתה איטית מאוד, כמעט מוגזמת, אך הסברתי לילדים שאני מאוד חושש מהירידה הזו, והלחץ שלי היה ברור. הילדים השתתקו והיו מרוכזים לחלוטין, ללא תלונות, אפילו מצד עידו, שלפעמים רק זרק מבטים מזלזלים. בסופו של דבר, הצלחנו לעבור את הירידה בשלום על אף מספר קטעים חלקלקים של שלג וקרח. זו הייתה הנקודה היחידה במסלול שבה השתמשנו במיני קרמפונים שלנו, וגם זו הייתה חוויה מעניינת לילדים.
הטיפוס אל Col de Sorebois היה מאתגר במיוחד לאחר הירידה הקשה של אותו היום. הדרך הייתה מלאה אבנים רופפות וקטעים חלקלקים, מה שהפך את העלייה למתישה הן פיזית והן מנטלית. כשהגענו לפסגת המעבר, נגלה לעינינו נוף עוצר נשימה של עמק Zinal. מהמעבר, יכולנו לראות את הכפר Zinal, שמוקף בהרים גבוהים וקרחונים מרהיבים. גם קרחון Zinal וכמה מהפסגות המפורסמות של האלפים הוולזיים, כמו Weisshorn ו-Bishorn, נראו מרחוק.
השמש החלה לשקוע ואנחנו הבנו שאם אנחנו רוצים לחוס על הברכיים שלנו, עלינו למהר כדי לתפוס את הקרון האחרון של אותו יום שיורד לכיוון Zinal. למרות העייפות, הצלחנו להגביר קצב ולהגיע לתחנה בדיוק בזמן. תפסנו את הקרון האחרון, ונשמנו לרווחה כשהבנו שחסכנו עבור הברכיים שלנו יום נוסף של ירידה מאתגרת. הנסיעה בקרון לכיוון Zinal הייתה רגע של נחת. הבטנו בנופים המרהיבים שחלפו על פנינו, מרגישים את הסיפוק על היום המאתגר שעברנו..
Cabane Bella Tola: רגע של חיבור פנימי עמוק
החלטנו להאריך את הדרך אל Cabane Bella Tola, אך הבקתה הציורית הממוקמת בגובה רב הייתה מטרה מפתה מדי לוותר עליה. עולים דרך יערות ירוקים ופרחי אלפים, ומהר מאוד אל תוך ההרים הגבוהים. העלייה היא רציפה, אך לא מהירה, והיא מספקת הזדמנויות לעצירות תכופות כדי לקחת נשימה ולהתפעל מהנופים.
עם כל גובה שצברנו, הנוף הפך למרהיב יותר ויותר: בעמק שמתחתינו יכולנו לראות את Zinal נשארת מאחור, מוקפת בהרים גבוהים וקרחונים בוהקים. מזג האוויר היה ברור – יום שמשי עם שמיים זרועי עננים, שנתנו לנוף סביבנו תחושת פתיחות ואינסופיות.
את הק”מ האחרונים לבקתה עמית הובילה. נראה שהתרגלה למסלול והתאוששה תוך כדי הליכה בו. הגענו לבקתה לעת שקיעה, כשהאוויר הצח והקריר של ההרים מרענן אותנו מיד. ממרפסת הבקתה, יכולנו לראות את פסגת Weisshorn מתנשאת מרחוק, והנוף המושלג שלה נפרס מול עינינו כמו גלויה מהאלפים.
ציור שוויצרי
באותו ערב ישבנו כולנו יחד לארוחת ערב של פסטה מוקרמת בגבינה שוויצרית ושתינו שוקו חם, וצפינו בשקיעה ציורית מעל הפסגות השוויצריות. עידו, עייף מהיום הארוך, בחר להיכנס לחדר ולהתנתק מעט, בזמן שעמית ואני נשארנו בחוץ. ואז הגיע הרגע שבו עמית, עם השוקו החם בידה, הביטה בי ואמרה: “אבא, להיות עשיר זה לא רק כסף. זה דווקא הרגעים האלה.”
זה היה רגע של חיבור עמוק – לא רק ביני לבין בתי, אלא גם בינה לבין העולם שסביבה. זה היה רגע שבו הבנתי שהמסע הזה לא היה רק פיזי, אלא גם מסע של גילוי עצמי עבורה. מבחינתי הרגע הזה היה כמו סיכום של כל מה שהמסע הזה לימד אותנו. זה לא היה רק על אתגרים פיזיים ועל התגברות על מכשולים – זה היה על ההבנה העמוקה שהרגעים הקטנים של חיבור לנוף, לטבע, ולמשפחה ויצירת זכרונות אהובים שלא ישכחו הם העושר האמיתי.
חיבור עמוק גם לאאוטפאנל, ולעוד סיפורים נהדרים כאלה:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
לאחר לילה רגוע ב-Gruben, יצאנו לעבר Augstbordpass, אחד המעברים הגבוהים במסלול, כשהדרך החלה בעלייה מתונה ביער צפוף והפכה תלולה וחשופה ככל שהתקדמנו. הטיפוס היה מאתגר עם רוח קרה וקרקע סלעית, אך הנוף מהפסגה היה מרהיב, עם מבט לעמק Mattertal המוקף פסגות מושלגות. הירידה לכיוון St. Niklaus הייתה ארוכה ותלולה, אך ככל שהתקרבנו לעמק, השביל הפך מתון יותר והוביל ליער עבות עד שהגענו לכפר הציורי St. Niklaus, שם סיימנו את המסע בתחושת הישג.
עמדנו באתגרים הפיזיים והנפשיים של המסע, והתקרבנו זה לזה. התמונות שצילמנו לאורך הדרך, הנופים הבלתי נשכחים והחוויות המשותפות יצרו זיכרונות שילוו אותנו לכל החיים. ב-St. Niklaus חיכתה לנו הפתעה אדירה, כשאשתי המתינה לנו שם יחד עם דניאל, בתנו הצעירה להמשיך את הטיול כמשפחה שלמה בשוויץ ובאוסטריה, אבל על כך יסופר בפעם אחרת. 
מאת: אלעד בצלאל
נהנתם? המשיכו לקרוא עוד כתבות באאוטפאנל:
