סיפור מקרה עם התחלה קשה וסוף טוב
אורי הוא נער בן 15 עם אוטיזם ופיגור שכלי קל. כאשר התחלתי לעבוד איתו, במסגרת שיעורי טיפוס פרטניים בבית ספרו, הוא התנגד לכל צורה של פעילות גופנית המתבצעת בגובה. העבודה הגופנית אותה אני מציע לילדי בית הספר היא במהותה עבודה גופנית קיצונית, מאתגרת מאד, דורשת התמודדות עם פחדים, בעצם סותרת את האינסטינקטים הקיומיים של האדם. המטלות הניתנות בהחלט לא יומיומיות והן מתבצעות בעיקר בגובה. אנו מטפסים יחד על עצים, עוברים בין הענפים על גשרי חבלים, מתנדנדים וקופצים מהצמרות ולומדים להכיר ולהבין איך אפשר לבצע את כל זה בצורה בטוחה ואפילו מהנה.
בתחילת הדרך המשותפת שלי ושל אורי, הוא היה מקבל את פניי באמירה נחושה של “לא רוצה”. במהלך תקופה ארוכה מאוד התנועה שלו בגובה הייתה נוקשה ומקוטעת מאד, גופו היה מתוח וחסר כל רמז של נינוחות. הוא הרבה למלמל מילים כגון: “לכתה” או “רוצה לחזור”. לרוב אני הייתי מניע אותו, ממש מזיז ומעביר את ידיו ורגליו ומעביר באמצעות האגן שלו, את משקלו ימינה ושמאלה, פנימה והחוצה. למזלי וגם למזלו של אורי, הוא מאד ממושמע, כך שגם עידוד מילולי סייע לו (ליתר דיוק סייע לי לצמצם את הימנעותו).
לאט לאט החלו ליפול חומות הסירוב של אורי, או ניסיונות הסירוב, שהרי אני לא כל כך אפשרתי לו לסרב ולהימנע מהפעילות. הוא החל לקבל את פני בסבר פנים, קורא בשמי מבעד לגדר, אפילו מודיע בכתה , למורה ולילדים, שהוא הולך לטפס על העצים. תמיד אפשרתי לאורי לבחור בין המשימות השונות, כדי בכל זאת לכבד את רצונו. עם הזמן נעשו בחירותיו יותר נועזות, תנועותיו יותר בטוחות, גופו ופניו נינוחים.
האם ניתן לומר, שהתנועה ב”מרחב האווירי” פותחת לאורי עוד אשנב לעולם של ה”אנשים הרגילים”? באיזה זכות אני כופה על אורי את הפעילות הגופנית המשונה הזאת, אליה הוא כל כך התנגד בתחילה?
עולמו של אורי מאד מצומצם, הוא איננו יוזם ומנסה להימנע מרוב מה שמציעים לו. היות שאני מאמין, שהפעלת הגוף משפיעה באופן ישיר ומיידי על רוחו של האדם, אני לוקח על עצמי את האחריות להחליט עבור אורי. הוא כבר איננו זקוק לשכנועים רבים ומתמיד בשעורים מתוך רצון. מורגש שאורי נהנה מהטיפוס ומהשהייה בגובה. הוא עדיין הססן, גופו עדיין לא משוחרר דיו, אך מספיק לשמוע את צהלות ההתרגשות בהגיעו לראש העץ, בשביל שאבין, שתחושות הבטן שלי ושל צוות ביה”ס היו נכונות, לאפשר לאורי להתפתח ב”כיוון האנכי”.
סיפור מקרה עם התחלה מעודדת וסוף עצוב:
מנחם הוא נער בן 18 הסובל מדיכאון. אני פוגש אותו בעוד בי”ס מיוחד בו אני עובד בגליל. למנחם נקבע שיעור טיפוס פרטני כשיעור ראשון בבוקר. בדרך כלל מצבו באותה שעה מדוכדך וחסר מוטיבציה לחלוטין. אני נהגתי לשדלו בדרכים מתוחכמות, שיבוא רק לעזור לי להכין את המשך היום, רק לנשום קצת אוויר וכו’. בתוך סדק בין אמירות ה”אין לי כח” הייתי טומן את זרע העשייה ובדרך כלל כאשר הנחנו את הציוד מתחת לעצים הוא כבר הסכים להשתתף קצת, עדיין לא ברצון רב.
אך עם הטעימה הראשונה בא התיאבון והרי מנחם הוא “כולו גוף”, מוצק וחזק, שריריו מבקשים להפגין את יכולותיהם, אפילו שנפשו כבויה. שיעור הטיפוס מסתיים, אנו גולשים להפסקה אבל מנחם כבר בתנופת פעולה. כאשר אנו חוזרים לביה”ס אי אפשר שלא לשים לב לחיוך הרחב על פניו של מנחם, להליכה הנמרצת, היפוך גמור למצב רוחו בתחילת השיעור.
כנראה לא כולם שמו לב לשינוי הנקודתי שחל במנחם. כאשר הוא ירד ברמת התפקוד שלו, נמנע ממנו השתתפות בשיעורי הטיפוס שלי, ע”פ חוקי ביה”ס. על אף דיווחים שלי ופניות לצוות החינוכי, לא ראו לנכון, אנשי בריאות הנפש, לשנות את המדיניות וזה כמה חודשים אינני זוכה להיפגש עם מנחם ולראות את חיוכו הנפתח, עם כל צעד ומהלך במרומי עץ האקליפטוס.
סיפור מקרה שתחילתו אימה, המשכו גבורה ושמחה:
רות היא נערה, שלומדת אף היא בביה”ס המיוחד בגליל. בתחילת הדרך של שיעורי הטיפוס רות בקשה להתנסות בגבהים מתוך ידיעה שהיא מאוד מפחדת. באמת רות פחדה, גם בגובה של חצי מטר מהקרקע היא פחדה וככל שעלתה כך הפחד שלה הרקיע שחקים, עד שהפך לאימה צרופה. היא פחדה בכל צעד שעשתה, מכל העברת משקל, בכל תנועה ותנופה. היא פחדה שהענף לא ישא את משקל גופה, היא פחדה שאצבעותיה ייפתחו תחת נטל המאמץ. בעיקר רות פחדה בשלב בו ביקשתי ממנה “לשבת באוויר” ולתת לי להוריד אותה מהעץ. היו מצבים בהם מסע השכנוע ערך זמן רב כל כך, כמו לחלץ חתול מסומר מהצמרת.
הרגשתי, שאני נכנס למקומות, שלא מתפקידי להיכנס אליהם. היו רגעים של בכי מצידה, וצעקות מצידי, ואני סה”כ מורה ל”ספורט אתגרי”, לא פסיכולוג ולא מטפל בכל תחום של הבעה רגשית.
נערכה שיחה, ביוזמתה של רות, יחד עם המחנכת והוחלט לעשות הפסקה מ”עבודות הגובה”. השתעשענו בתרגילי שיווי משקל לולייניים, קרובים לקרקע, הלכנו הליכה מדיטטיבית על שרשראות וקירות אבן, אז הגיע החורף הגלילי וניצלנו את הזמן בלימוד קשרים ובמשחקי אסטרטגיה וחשיבה.
עם בוא האביב חזרנו לעצים ולשיעורי הטיפוס. רות בתפקיד המאבטחת האולטימטיבית: היא למדה במהרה לעבוד עם אמצעי החיכוך השונים ושמרה בידיים בוטחות על תלמידים אחרים, בטפסם על העצים. אז קרה, שיום אחד רות בקשה לחזור לקצה השני של החבל, לעבור שוב לתפקיד המטפס, זה שעוזב את הקרקע ועולה לגובה. אני מצידי הבטחתי לה, שנעשה את הכל בקצב מאד מדורג, שהיא תקבע את תחנות התנועה והמנוחה, ההתקדמות והחזרה.
מאז ועד היום, מהלך עונת אביב וקיץ, רות פורחת ומבשילה, עם אותם יכולות לכאורה, דבקה ונאבקת בגבורה על כל תנועה ותנוחה. הפחד הופך לפליאה ביושבה לבטח בפיצול הגזעים של עץ האלה הזקן, האימה הופכת לשמחה כאשר היא נותנת לי להוריד אותה באוויר ממרומי עץ האקליפטוס.
שאלתי את רות, עוד בשלב הראשון של התהליך, למה לה לעבור את כל הסיוט הזה, זה סה”כ טיפוס על עץ. היא ענתה לי, שהיא פשוט רוצה להצליח, דווקא בגלל שכל כך קשה ומפחיד. הפחד והקושי הפיזי עדיין שם, איכשהו רות למדה לחיות עם אותה הרגשה, גם לקחת יותר בקלילות את אי ההצלחה השלמה.
האין זה ניצחון רוחה של רות, ניצחון הרוח בשירות הגוף? והגוף בתורו, בזכות שכלול מיומנויותיו גומל טוב לנשמה, לנשמה המיוחדת של אדם כמו רות.
הצטרפו לדיוור השבועי שלנו: מרתק, ברמה גבוהה על אאוטדור:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
לסיכום:
התחום בו אני עוסק – מדריך טיפוס, מאפשר לאנשים לפגוש, באופן חד, את הקשרים הבלתי ניתנים לפירוד בין הגוף והנפש. היסטורית, החינוך הגופני שאף לחינוך האדם בשלמותו, לא רק לכשירות הגוף כי אם גם לכישורים חברתיים, לחידוד שכלי ולמודעות רגשית.
כמו בעוד הרבה תחומים בעידן הנוכחי, הדגש מוסת להישגיות, על חשבון האחר אך בעצם גם על חשבון העצמי, מאין ניתוק של האדם מעצמו. התרחקנו מאוד מהפילוסופיה החינוכית של יוון העתיקה, אנו רואים עצמנו כמתקדמים יותר, תוך כדי הפרדת החלקים השונים שבנו, לכאורה.
דווקא עיסוק בתחום כמו שלי, של חוויה גופנית מרגשת בחיק הטבע, מאחדת את ה”קרעים” בתוך השלם שלנו. מי שחווה את גופו נע בין ענפי האילן ירגיש את ההשפעה על מצב רוחו. תעצומות הנפש יכולים לקחת אותנו, את גופינו, למקומות אליהם לא האמנו שנוכל להגיע. תחושת מסוגלות גופנית זו תביא לעוד הנאה בהנעה וחוזר חלילה. ללא ספק אני נמצא: in the feeling good business, ה”עסק” שלי הוא לעזור לתלמידים שלי להרגיש יותר טוב על ועם עצמם באמצעות החוויה הגופנית החיובית בגבהים.
כאשר אני מבסס את מיומנויות היסוד אצל חניכיי ועוזר ותומך בהם במהלך שיעורי הטיפוס בהתמודדות עם תחושת הפחד הטבעית, שלב ההסתגלות לגובה, אני יכול להתפנות להעמקה ותרגול תנועתי איכותי. אני מאוד מתחבר לתזה של איכויות תנועה והקשרם לאיכויות חיים בכלל. אני מנסה ליישם את הרעיון האיכותי/רוחני עם תלמידיי. כאשר אני מטפס במצוק או על עץ ואפילו על הר, הפסגה איננה השיא. הדרך לפסגה או אל ראש העץ, איך אני מבצע כל תנועה ותנועה, איך אני יכול להפחית את המאמץ, אלה העקרונות, על פיהם אני פועל בשיעורי הטיפוס. כמאמרו של רויאל רובינס, (מהאבות המייסדים של הטיפוס) בהקדמה לספר “מראות במצוקים”: “לראות בכל גוש גרניט אהבה לאדם, אהבה ליגיעה מעלה, אהבה לניסיון לנצח את החולשה, אהבה להשבחת הרוח- שורש השאיפה לפסגה”.
כדבריו של קלוד שוסטר: “היכן שאחזת בחיים בשתי ידיך, בין אם הצלחת או נכשלת- שם ניצחת. המצוקים [ועבור הילדים איתם אני עובד, באותה מידה גם העצים] שמשמשים כראי לעצמנו, מאפשרים לנו להתבונן פנימה, יכולת לראות בבהירות יתירה את רוחנו הנכונה”.
מאת: חנינא קליא
