למרות החום הכבד ששרר בבקעה במהלך היום, ההצעה לריצת לילה לאור ירח מלא עם טיפוס לסרטבא וצפיה בזריחה, הייתה אחת ההצעות שקשה לסרב לה
מאת: ודים לינצקי
צילום: ודים לינצקי, רחל לוגסי, תמיר בנוש
מגה פאדיחה
יום חמישי בערב. אני מכין תיק ריצה עם כמה נשנושים לתוך כדי ומכניס שקית מים חצי מלאה אל המקפיא שיהיו לי מים קרים בדרך. ה-gopro טעון ומוכן וכך גם כל בגדי ההחלפה. מכוון שעון מעורר ל- 23:45 ומגלה שיש לי רק שעה וחצי נטו לישון. יהיה קשוח, בזה אין לי ספק. בקושי הצלחתי לנמנם ושעון מעורר לא היה צריך לעבוד קשה על מנת לשלוף אותי מסוג של עילפון טרום ריצתי. מתארגן על אוטומט עם עין אחת פקוחה ותאורה מעומעמת בבית על מנת לא להפריע לכל שאר בני הבית לישון לפחות עוד 7 שעות.
שעת האיסוף נקבעה ל- 00:15 ואני מוכן עם כל התיקים על הספסל בחוץ. מקשיב לרעשי הלילה הצעיר. צרצר עיקש מנסה את מזלו בשיח לידי. אמא עם ילדה קטנה יוצאת מבניין לידי, הן נכנסות לרכב ונוסעות. מה יש לעשות בשעות כאלה בחוץ עם ילדה קטנה?
השעה כבר 00:20 והטרמפ שלי לא מגיע. לא אופייני, אבל אני נותן לזה להחליק. ממתין עוד 5 דקות, מבין שמשהו כאן לא כשורה. שולח כמה הודעות וכמה דקות לאחר מכן, כשאני מבין שאין מענה, אני מתקשר לפיש (אריה פישלר). הוא לא עונה, אבל שולח “?” – מה אני רוצה מחייו ביום חמישי בחצות וחצי בלילה? כאן נפל לי האסימון – היום זה לא היום! הריצה היא מחר! מבואס וכאוס על עצמי, הלכתי לישון.
כל אירועי הפרק הקודם חזרו על עצמם בדיוק מופתי בלילה שבין שישי לשבת, רק שהפעם זה היה היום הנכון. הנ.צ. שהוזן ל-waze היה “משואה” – מושב קטן בצפון בקעת הירדן. הפעם התכוננתי היטב ללילה לבן ונתתי לעצמי לישון יום לפני. החלטתי גם לא לעשות שום פעילות על מנת לתת לעצמי לנוח אחרי לילה שבור וטראומטי שעברתי יום קודם לכן.
8 משוגעים
ירח מלא שעלה באיטיות, ליווה אותנו כל הדרך ובשעה שהתחלנו את הריצה הוא כבר עבר את נקודת השיא. השעה 1:45. 8 משוגעים עם פנסי ריצה כבויים ותיקי ריצה קלים התחלנו את המסע. אני כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה עשיתי טיול לילה ירח מלא ללא תאורה, שלא לדבר על ריצה. תחילת המסלול הייתה על כביש גישה בהמשך ליישוב משואה ונהנינו מתאורה של הישוב והחממות בצידי הכביש. אחרי קצת פחות מקילומטר פנינו שמאלה לתוך השטח על דרך עפר מאוד משובשת וכאן כבר לא הייתה שום תאורה. רק אנחנו והירח, שכבר לא היה בשיאו. שביל העפר הבהיר שעליו התקדמנו החזיר כמות מספקת של אור כדי לנחש בוודאות די סבירה מה הכיוון וגם לזהות את רוב סכנות הדרך. התפזרנו על פני כמה מאות מטרים כל אחד לפי הקצב האישי והרצון לחוות את הלילה. זו הפעם הראשונה שניסיתי לצלם בלילה עם ה-gopro שלי ובדיעבד היא ממש אכזבה. רגישות החיישן שלה לא מספיק טובה לצילום וידאו, אפילו בליל ירח מלא. מכאן צילמתי רק עם הטלפון, שלפעמים ממש הפתיע עם מוד “לילה” שלו שכלל חשיפה ארוכה של כמה שניות.
ככל שהתקדמנו יותר, נחשפנו למופע הצללים המתעתע שהירח אירגן, שהזכיר צפיה דרך מכשיר ראיית לילה. הכל מונוכרומטי בגווני אפור-חום. ערוץ נחל רחב היה נראה כמו קרחון מלוכלך מרחוק וכל הנוף היה מאוד סוריאליסטי, על גבול החללי.
הנחש הכי ארסי בארץ
בשילוב בין הליכה לריצה פתאום נתקלנו בנחש קטן שניסה לחצות את השביל. בלי להבין הרבה, ניסינו להאיר עליו ולצלם אותו מנסה להסתתר – מה שבדיעבד היה טיפשי ומסוכן, כי מסתבר שמדובר היה בשרף עין גדי – הנחש הכי ארסי ומסוכן בין תשעת הנחשים הארסיים שקיימים בארץ.
בשלב מסוים מגמת ההתקדמות קיבלה שיפוע חיובי והירח הוסתר ע”י כיפת לחף א-לוזה, גבעה שולטת שהתחלנו לעקוף מהצד. בחלקים שבהם הירח לא האיר את פניו אלינו היה קצת יותר קשה להישאר נאמן לאסכולת התקדמות “ללא פנס”. אור ממסך השעון הבזיק וסינוור מדי פעם כשסובבתי את היד על מנת לוודא שאני עדיין על המסלול. השיפוע כבר היה מעבר לאחד המאפשר ריצה ועברתי להליכת כוח (power walking), בעודי מנהל שיחה חרישית עם מי שאני מוצא את עצמי לידו.
הלילה מאוד שקט, הנוף בסרטבא מהמם
אפילו הרוח שמבליחה פה ושם באוכפים הקטנים לא מפרה את שינת הלילה של המדבר. הירח כבר התחיל להתקפל ממשמרת הלילה הקצרה שלו וזכינו פחות ופחות ליהנות ממאורו. חלק מהקטעים נעשו טכניים מדי בשבילי ונשברתי – הדלקתי פנס. על מנת לא להפריע למי שעדיין רצה להתקדם לאור ירח, רצתי קדימה וכך מצאתי את עצמי עם עוד שניים שגם הם כבר עברו לתאורה מלאכותית. אחרי טיפוס של רוב הגובה המסלול תפר עליות וירידות קטנות וחדות ובשלב מסוים פשוט הפך לקיר עם סינגל מדורדר שהעלה אותנו לסרטבא.
הנוף שנגלה לעיננו היה מהמם. במערב הדיסק הצהוב הדהוי של הירח שקע אל מאחורי ההרים. בקרניו העייפים האחרונים הוא האיר על אחד הכפרים של הבקעה. במזרח נפרסה לפנינו הבקעה עם רכס הרים הירדני ממול. תפזורת אורות לבנים וצהובים קישטה את המרחב בעיקר בצד הירדני ונתנה תחושה תלת מימדית עם עומק לנוף. רוח קרירה ציננה אותנו ולכל החום שהיה למטה כבר לא היה זכר. מדהים.
650 מטר אל הזריחה
הפרש אנכי של 650 מטר היה בין הנקודה שבה התחלנו לסרטבא. לכאורה זה לא הרבה, אבל מספיק בהחלט על מנת לעשות הבדל בהרגשה. אחרי סיבוב קצר בין שרידי המבצר שפיאר את המקום בשנים עברו וכמה צילומים עם הירח ברגעיו האחרונים, הנענו קומקום עם תא צמחים.
החלק הבא והעיקרי בתוכנית האומנותית היה צפיה בזריחת החמה. התפזרנו כל אחד בפינה שלו והתיישבנו לצפות בהצגה הכי טובה באזור. עד הזריחה נשאר כחצי שעה וכל אחד העביר את הזמן בצורה שונה. מי נימנם בין האבנים הענקיות שפעם הרכיבו את קירות המבצר, מי התכנס לתוך עצמו עם מחשבות על משמעות החיים ומי פשוט החליט להקדיש את הזמן למסך של הסלולרי שלו.
אחרי כמה תמונות לילה עם צלליות של אנשים, התיישבתי על אחת האבנים והתבוננתי באורות מרצדים של הבקעה. האוויר החם שעלה מהאדמה שיחק משחק תעתועים והפך תמונה סטטית לאחת חיה ונושמת. ניסיתי כל הזמן לתאר לעצמי מה מסתתר מאחורי כל מקבץ אורות בבקעה מתחתנו.
בין הרגע שהירח נעלם לרגע צאת החמה יש קצת יותר מחצי שעה. בזמן הזה יש מופע צבעים מאוד מיוחד שמתחיל להתפתח במזרח. קרני השמש הראשונות מייצרים הילה בצבעים הולכים ומתחזקים ככל שהזמן עובר. זה נראה כמו תזמורת צבעונים שכל נגן מכייל את הכלי הצבעוני שלו ומכין אותו לרגע תחילת המופע – הזריחה. הכל מסביב משתנה וניתן לראות את זה קורה ממש בזמן אמת. ללא ספק רגע מכונן.
הירידה מהקרן
על מנת להספיק לסיים את ההרפתקה לפי שתנור הבקעה מגיע לטמפרטורת העבודה שלו, קצת אחרי שקרני השמש הראשונים בקעו במזרח מבעד לרכס ההרים של ירדן, התחלנו את הירידה. היא הייתה במסלול הרבה יותר קצר, מהיר וטכני. רק 6 ק”מ עם איבוד גובה של 650 מטר, לעומת 14 ק”מ של טיפוס. תחילת הירידה הייתה כל כך מדורדרת שחלקנו נאלצנו לרדת על 4, אבל אחרי כ-100 מטר ניתן כבר היה לרוץ לפרקים.
באוכף בין סרטבא לאל-מוסטרה (גבעה עם כמה אנטנות עליה) המסלול ירד לכביש ומכאן כולנו פתחנו בריצת שחרור עד רכבים שהמתינו לנו מול שער היישוב משואה. בדואי שהוציא את עדר הכבשים שלו וראה אותנו רצים, ניפנף עם המקל שלו וצעק “קורונה! רוך!”. תכל’ס – הוא צודק.
21 ק”מ על כמעט 900 מטר טיפוס חתמו את המסע הלילי שלנו ובשלב שהגענו לרכבים כבר היה די חם. תנור הבקעה כבר נכנס לעבודה וזה היה זמן מושלם להחליף לבגדים יבשים ולברוח לחלק המרענן של הבוקר – עוג’ה.
עוג’ה
בתור אחד שלא גדל והתחנך בארץ, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם. מסתבר שמדובר במעין שופע ומזרים כמויות די גדולות של מים שלא היו מביישות אפילו נחל קטן. מסתבר גם שהרבה ממשתתפי הריצה ביקרו במגלשת עוג’ה לפחות פעם אחת כשהיו ילדים ומאז לא היו במקום. גישה למגלשת עוג’ה היא דרך כפר ערבי עוג’ה א-תחתא שנמצא על כביש 90. אחרי שעוברים את הכפר עוקבים אחרי הסימון לישוב יהודי ייט”ב וכחצי קילומטר אחריו מגיעים לתעלת מים באורך כ-300 מ’ שיורדת מגבעה לבריכה קטנה. כבר בדרך למעיין ראינו תעלת מים מלאה רצה בצד הכביש וצמחיה עשירה מסביבה – רמז עבה לכמויות המים כאן.
ברוב המקומות בהם מוזכרת המגלשה, דואגים להזהיר שהיא מסוכנת. אחרי שראיתי את הזרם החזק והשיפוע לא הייתי צריך אזהרות. אולי עם קסדה מלאה ומיגון גוף מתאים הייתי נותן לזה צ’אנס, אבל עדיין לא הייתי ממליץ על זה לאחרים.
למרות שהמים בבריכה היו יחסית צלולים וקרירים, כמות הזבל בסביבה שדרה גועל. בקבוקי פלסטיק ריקים, פחיות, שקיות, פרטי לבוש קרועים ופזורים בכל האזור – זה מה שפוגש את המבקרים כאן. עצוב וכואב לראות לאן מביאים חוסר המודעות לסביבה ואוצרות טבע. ככל הנראה אין לרט”ג ריבונות באזור (בכל זאת, מדובר בשטח B) והתושבים המקומיים לא דואגים לתחזוקה וניקיון.
אחרי התרעננות זריזה וארוחת בוקר מושקעת החלטנו להמשיך לנסוע ולעקוב אחרי אמת המיים במטרה להגיע למעיין עצמו. כחצי קילומטר מהמגלשה על כביש צר ומשובש הגענו למבוי סתום עם חניה והמשכנו קצת רגלית על ערוץ הנחל. לא ממש הצלחנו להגיע ולראות את המעיין, אבל כמויות הזבל הפזור על הגדות היו מרשימות. אפס מודעות והיעדר שלטון שדואג לכך הפכו את פנינת הטבע הזו למזבלה גדולה וממש כאב היה לראות את זה.
כך הסתיימה לה עוד הרפתקה לילית מדברית מקסימה. ייקח זמן עד שהחוויה תשקע, אבל כבר עכשיו אני יכול להתענג על התמונות.
