כתושבי קיבוץ צמוד גדר, נאלצנו לארוז את חפצינו, ולעבור בין בתים, באזורים גיאוגרפיים שונים. במסגרת המסע הזה גם יצאנו לטבע, ובכתבה זו אספר על כוחה של היציאה לטבע כגורם מרפא ומעודד.
לתקופת המלחמה יש השפעות רבות, ובעיקר היא מגבירה את רמת הדחק הנפשי אצל הרבה מהאוכלוסיה. במסגרת המלחמה האחרונה, ובשל כך שאנו תושבי קו העימות, נאלצנו לארוז חפצינו, ולצאת ולנדוד בין בתים בישובים שונים ברחבי הארץ. ארזנו את מה שאפשר, ובעיקר את הילדים הקטנים ואת עצמנו.
המלחמה ותוצאותיה השליליות מביאה איתה תחושת דכדוך גדולה, וגם חוסר ודאות לגבי איך יראו הימים והשבועות הקרובים. תחושת המתח וחוסר הוודאות מקרינה (איך לא) גם על ילדינו, ואנו משתדלים לשדר להם כמה שפחות מהרגשות האלו, על מנת ליצור שגרת חיים כמה שיותר נורמלית. זה מאוד לא פשוט, אבל חיוני לבריאות הנפשית של כולם, וזה לעיתים עובד, ולעיתים פחות.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אנחנו פליטים? אז נצא לטיולים!
בעקבות המצב החלטנו להתפנות מביתנו, ויצאנו לתור את הארץ בחיפושים אחרי בית חליפי. במסגרת “מסע הנדודים הזה טיילנו במספר אתרים, כמיקומים גאוגרפים שונים אחד מהשני, ומיוחדים מאוד. את מסע הנדודים שלנו “road trip”, התחלנו במרכז הארץ, ובאיזשהו שלב החלטנו לרדת ולהתרענן באחד מהקיבוצים שלחופי ים המלח. הנסיעה עצמה הייתה חוויה, ותוך כדי הנסיעה עברנו את קו פרשת המים הארצי בצומת הגבעה הצרפתית. נסענו לאורכו של כביש מס’ 1 בואכה מדבר יהודה הצחיח אל עבר ים המלח.
התמקמנו בקיבוץ, ולאחר מחשבה על יום המחרת, החלטנו לנסוע אל מצדה. אשתי מעולם לא ביקרה במצדה, וזו הייתה הזדמנות להשלים את הפער ההכרחי הזה.
עולים לפסגת המצדה
מוקדם בבוקר יום שבת, הדרמנו אל עבר מצדה. נסענו לאורך חופי ים המלח, מנעורי בחוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע זכרתי היטב את ראשי התיבות צמ”ח ע”ד, אשר מטרתם לזכור את סדר הנחלים הנשפכים אל ים המלח ממצדה, ועד עין גדי: צאלים, משמר, חבר. (צמ”ח), ערוגות, דוד (ע”ד). הנסיעה לאורך חופי ים המלח הייתה מעניינת, אך גם עצובה, כיוון שניתן לראות את כל הבולענים, את הים שהולך ונעלם, ואת החופים שניטשו.
לבסוף הגענו אל המבואה המזרחית של מצדה (גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים), ועלינו ברכבל אל עבר ההר.
ממרומי הרכבל צפינו בשביל הנחש אותו עליתי מספר פעמים ברגל בנעוריי, ובננו שאל אם הוא יוכל לעלות בו בטיול בר המצווה.
הגענו אל פסגת המצדה, והתחלנו להסתובב. נופי ים המלח והרי מואב מצידו המזרחי גרמו לאושר בתוך כל המצב הקשה הזה של המלחמה. יש משהו “מנקה” במדבר כנראה.לאחר כמה דקות נזכרתי בבור המים הדרומי של המצדה, איתרתי אותו במפה, ולקחתי את שני ילדי אל הבור. מיד נתקפתי רגשי נוסטלגיה, וזכרונות רחוקים להשתלמות לפני טיול של חוגי סיור, אשר במהלכה ביקרנו באותו בור בדיוק, והנה עכשיו אני כאן עם ילדי – סגירת מעגל שכזו.
התחנה הבאה – עמק המעיינות
לאחר שהתקפלנו מאזור ים המלח, המשכנו אל אחד מקיבוצי עמק המעיינות, או בשמו הקודם – עמק בית שאן. לי ולעמק המעיינות מערכת יחסים ארוכת שנים, עוד מימי שנת השירות כמדריך טיולים בבית ספר שדה. העמק הילך עלי קסם, זאת בשל מיקומו על ציר עולמי של נדידת ציפורים.
רצה הגורל, והגענו אל העמק בדיוק בשיא נדידת הסתיו, עת שמי העמק ובריכותיו מלאי ציפורים. כל הרמת ראש מלווה בתצפית נפלאה על דיה, שקנאי, או שלך. זו לא טעות, יש ציפור בשם “שלך” והיא מהממת ביופיה.
כשמרימים את המבט מזרחה, ניתן להבחין בהרי הגלעד שבתחומי מדינת ירדן, ובמבט מערבה נשקף חלקו המזרחי של רכס הגלבוע.
אז במהלך שהותנו, החלטנו לעשות “מהלימון לימונדה”, ויצאנו לסיור רכוב בדרכי העמק. שני ילדי הגדולים התלהבו מאוד מהסיור, כיוון וכבר ברגע הראשון ראינו להקת שקנאים ע-נ-ק-י-ת חונה באחד השדות הקצורים. לדעתי היו בלהקה הזו כמה מאות שקנאים, והרי הגלעד באופק בהחלט הוסיפו אחלה של תפאורה לסצינה המופלאה הזו.
לאחר התחנה הזו המשכנו בסיור הרכוב, או בשמו הפחות מוכר “ספארי טבע בעמק המעיינות”. מרגע זה ואילך בני בכורי השתלט על המכשיר הנייד שלי, וצילם כל ציפור שהוא ראה, כולל סרטונים ב”גרסת הבמאי”.
לאחר הנסיעה, הגענו אל בריכות הדגים, שהם בית גידול נהדר למינים שונים של ציפורים. ראינו שקנאים, שחפיות, דיות, סיקסקים, שלכים ומה לא. כל טוב החי-בר שיש לעמק להציע. טוב להגיע בשיא עונת הנדידה.
האמת שזה היה בוקר פשוט מושלם, ומצב הרוח השתפר פלאים לאחר הסיבוב הזה. כנראה שלטבע ובעלי החיים שלו יש כוחות ריפוי נהדרים, במיוחד בתקופה קשה כזו.
גיחה קטנה אל הרי ירושלים
התחנה הבאה במסע נדודינו, הייתה הרי ירושלים, או ליתר דיוק, אגן נחל שורק. הפעם האחרונה שביקרתי באזור זה, הייתה לפני כשנה (ראו כתבה על טיול באגן נחל שורק). אז “ניצלנו” את מיקומנו הנוכחי לעת עתה, וטיפסנו עם רכבנו הידני מבית שמש אל עבר נס הרים. הרכב מעט התקשה בטיפוס, אבל עודדנו אותו ולבסוף הגענו אל היעד. התחלנו לצעוד בשביל הליכה רגלי בין עצי החורש הים-תיכוני, כשנופו של נחל שורק והעיר ירושלים נשקפים באופק המזרחי. זאת הייתה חוויה פשוט נהדרת. האוויר היה נקי, ולמזלנו לא היו אזעקות.
לרגע אתה מרגיש לא בסדר שאתה מטייל בעת שבאזורים אחרי יש מלחמה, אבל בשביל הילדים זה היה בגדר הכרחי לשמירה על הבריאות הרגשית שלהם ושלנו. לבסוף קינחנו בלימונדה וקפה ב”בר בהר” – בית קפה נהדר במרכז המבקרים ליד מושב נס הרים.
הטבע כגורם מרפא
זה נכון, זוהי תקופה קשה מאוד לכולנו, אבל אני מאמין שגם במצב כזה כל אחד צריך למצוא את הדברים הקטנים שיכולים לעשות לו טוב. בשביל המשפחה שלנו הדבר הזה שמשפר את ההרגשה, הן היציאות אל הטבע, אל המרחבים. הנוף המדברי, העמק וציפוריו, ונופי הרי ירושלים כולם סייעו לנו להרגיש טוב יותר. לסיכומו של עניין – לדעתי לטבע יש כוחות ריפוי ואנרגיות חיוביות.
קב’ הווצאפ השקטה של אאוטפאנל:
