יש מסעות שלא נגמרים באמת; הם רק ממתינים שנחזור אליהם עם פחות לחץ ויותר הבנה. החזרה של שירי המאירי למסע בשביל ישראל, שלוש שנים אחרי שנקטע, אינה תיקון של פצע, אלא בחירה להשלים תנועה שהתחילה פעם ונשארה באוויר.
״אז איפה באמת המקלות שלך?״ אלון שאל ואני פשוט התחלתי לצחוק. שלוש שנים מהפעם האחרונה שהייתי על השביל, עשו אותי כל כך אאוט שלמעט משקפיי השמש המסורתיים, לא זכרתי מאום וכך גם שכחתי שאת השביל הייתי עושה עם מקלות. אז צחקתי.
פרויקט זוגי על שביל ישראל
ב-2019 התחלתי לעשות את שביל ישראל – זה היה פרויקט זוגי, פורץ דרך בסביבתנו חובבת ספורט סיבולת. וזו הייתה דרכי השפויה להתחיל להשיל מעלי את עול האימונים לאיש הברזל ולמצוא הנאות אחרות בחיים. הפרויקט שביל הפך לברזל בשבילי. בשבילנו. זה היה פרויקט זוגי. סוג של תינוק משותף. טיפחנו וגידלנו אותו תוך כדי יצירת רוטינה וסט חוקים לגביו:
- ממשיכים בשביל לפי הסדר – כ כ ת ו ב !
- כל עוד הנסיעה אורכת כשעה – אין צורך בדו-יומי.
- אוכלים מלא!
- עושים מה שניתן בלי להשתגע (מבחינת לו״ז ותכיפות היציאות לשביל).
- מבחינת קילומטרז' – להשתגע כמה שיותר. אם אנשים רגילים עושים מקטע. אנחנו נעשה מקטע וחצי. פלוס.
כשהזוגיות תמה. גם פרויקט השביל תם.
צביטה בכל מפגש עם שביל ישראל
מאז בכל מפגש שלי עם סימון השביל הרגשתי צביטה כה חזקה שהודעתי לכל מי שהתעניין ש״יש לי חור בלב בצורה של השביל". ובהיותי רצת שטח זה קרה לא מעט. ידעתי שביום מן הימים אשלים את השביל ואסגור את החור.
כשעשיתי את מירב, המקטע האחרון של השביל (במסגרת אירוע ריצה רב יומי שזכיתי להשתתף בו), קיוויתי שזה יסגור לי את הפינה. גיליתי שממש לא. באותו אירוע פגשתי חבר שסיפר שהוא מתכנן להתחיל את השביל בקרוב. סגרנו שיודיע לי כשיגיע לאזור מצפה רמון, שכן שם עצרתי ואשמח להצטרף. מקץ שנתיים ורבע, זה אכן קרה. החבר הציע. אני קפצתי. ומצאתי את עצמי שוב על השביל. ממשיכה את מסע השביל שלי, שעצר שלוש שנים קודם לכן.
רק פעם בשבוע:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מקטע 1: חניון נחל חווה עד מצפה רמון – בין שביל לזיכרון
המפגש בין החברים החדשים לשביל הוליד מלא ״חיכוכים״ לגבי המסלול. החבר מעוניין לעשות הרבה מעקפים (סטיות) מהשביל ולבחון כל מיני אתרים מעניינים באזור של השביל. החברה (אנוכי) מעוניינת לגלח כמה שיותר קילומטרים מהשביל ולהתקדם דרומה בקפיצות גדולות ככל שניתן.
נושא ההקפצות, הנושא שכמעט שבר אותי מנטלית לפני 3 שנים, חזר לחיי וחזר להכביד. למי שלא מכיר, אם לא עושים את השביל בצורה רציפה, יש נקודות התחלה וסיום (מומלצות בלבד) של קטעים שלא קרובות לכבישים ויש להיעזר בשירותי ״הקפצות״ כדי להגיע לנקודות אלו. שירות ההקפצות (והטמנות מים) הפך להיות קטגוריה מסחרית לכל דבר. עם עלויות משתנות מיקר עד יוקרתי (מעל 1000 ש״ח להקפצה של כשעה). אבל כשיש צורך – אין הרבה ברירה. אנשים משלמים. והסוחרים מתקיימים (אך ניתן בהחלט גם למצוא ביניהם הגונים והוגנים).
בסופו של דבר התייצבנו בבוקר שבת מוקדם במצפה רמון על מנת לפגוש את המקפיץ, המאוד חמוד, ובמחיר הגון (״יניר במדבר״). שהסיע אותנו לנקודת ההתחלה – חניון לילה ״נחל חווה״. במסגרת המסע שלי בנבכי הזמן, נזכרתי שהקושי העיקרי שלי בהקפצות הוא לאו דווקא לפתוח את הכיס, אלא לשבת בג׳יפ ולקפוץ בדרכים הסלולות, הכה גרועות שיש במדבר. כמעט היה לי נקע בכף יד מרוב שהחזקתי חזק את ידית האחיזה. והבטחתי שתמיד אנסה להאריך מסלול ולצאת / להיכנס בהליכה נוספת ולהמעיט בסיוט הזה. תמונות מרגשות של התחלה. של מסע מחודש. של שותפים חדשים למסע. ויצאנו לדרך.
ריצה? הליכה? שילוב שפותח דיאלוג עם הגוף
המסלול מתחיל בשביל לבן, אז עשיתי דאווינים ורצתי כמה מטרים. החוקים שלי היו על השולחן וברורים: עליה – הולכים. אבנים קטנות בולטות בשביל לבן ועם פוטנציאל להשתטחות – הולכים (איבחנתי את עצמי מזמן כמשתטחת ראשית). שביל טכני – הולכים. וכל משטח אחר שעושה לי לא נעים ברגליים (מה שאני קוראת לו עצמות מתפצפצות בכף רגל)… נו ברור שהולכים. אז גרמין בסוף פירגן ואמר שרצתי 1:14 לעומת הלכתי 4:26. אז עכשיו אני מרגישה בסדר עם זה שהפעלתי בשעון פעילות של ריצת שטח. די מהר המסלול הופך ללא יריץ בעליל ואני זוכה לעשות את הפעילות החביבה עלי ביותר כרצה – ללכת. הליכה בנחל חווה. לא קשה מדי. הולכים בתוך ערוץ כשמעלינו צוקים מרשימים.
להלן צוקים מרשימים
סטייה משביל ישראל? לא לגב חווה
בגלל שאני אוהבת להגיד לא, ולעמוד על שלי ועל יחודי, אמרתי לא ל detour הראשון ל״גב חווה״ והתפצלנו לכמה דקות. בעוד אני מתענגת לי על זמן איכות שלי לבד בנוף המדברי הדרמטי והיפה הזה, הפסדתי גב מופלא, שכמובן היה עוד מלא מים וננזפתי קשות. התגברתי על הפספוס והמשכנו הלאה. איבדתי את הזכות לוותר על ה detour הבא והגענו לעוד נווה מדבר חמוד ופוטוגני וזכיתי להשיב מעט את כבודי. המסלול בנחל ממשיך. מסתבר שנחל חווה פופולרי בחריציו והכל מלא קירות סלע חרוצים ומרשימים.
אלון מלא בידע שרק שש לחלוק ואני מעוניינת להעשיר את הידע הגיאולוגי שלי, וחולמת על ימים בהם הוא ישאר במוחי גם בשניות שלאחר ההסבר. אבל אני מקבלת באהבה את הלקות שלי וכמו דג זהב אשמח לשמוע את הכל שוב בפעם הבאה. רק לא לבחון אותי על החומר, חבל.
נחל חווה – נוף דרמתי ומרהיב
עשינו הפסקת בראנץ׳ בנקיק פוטוגני במיוחד. ואזרנו כוחות לקראת הסדק המדובר שקראנו עליו. בשעה טובה השביל נכנס לתוך סדק צר בין קירות סלע ומטפס דרכו אל פסגת הרכס. חסרי נשימה ושרירי תאומים נפתחו בפנינו המרחבים של רמת עבדת!
אחרי כמה קילומטרים של הליכה מינהלתית לא קשה מדי הגענו אל יעדנו – מכתש רמון! המראה כשפוגשים בו לראשונה (אחרי זמן רב של הימנעות) עוצר נשימה כל פעם מחדש. הצבעים. השכבות. הר ארדון. הר הגעש השחור שבאמצע המכתש. והצד השני של המכתש, שמחכה לי בעתיד הלא רחוק..
וכעת נותרו עוד 12 ק״מ עד לאוטו של הליכה. לצערו של אלון – השביל לא עובר על המצוק. ואני בחורה קשוחה, בוחרת בדרך המהירה יותר שהיא השביל עצמו. השביל מסתיים בתחנת הדלק האהובה בעולם (במיוחד למי שהגיע ברכיבה מאילת) ומאפשר מעבר בדרך הפסלים של מצפה רמון למחפשי קולטורה גם בשביל. 30 ק״מ לא קשים מדי. ובטוח מרגשים למדי.
מרגיש כמו לחזור הביתה
מקטע 2: חניון חווה עד עין עקב – טבילה כפולה באמצע הדרך
הרבה יותר מהר ממה שחשבתי, מצאתי את עצמי שוב משקיעה בנסיעה של שעתיים והשימוש בעומר המקפיץ החמוד מ״יניר במדבר״. בחברת אלון, השותף החדש והלהוט לסחוט את שלב ה״עוד לא קיץ״ עד תומו. הימים הם ימי יום העצמאות, ומה יותר מצדיק הימנעות מאירועי על האש מסורתיים כמו מחוייבות לפרויקט השביל (״מזג אויר מושלם. חייבים לנצל״).
חמושים ברוטינה החדשה שזה עתה תרגלנו, הוקפצנו שוב לחניון לילה נחל חווה הפעם צפונה – כדי להשלים את הקטע שהיה חסר לי מ״עין עקב תחתון״. הליכה מינהלתית מקדמת את פנינו השביל תופר שלוחות וערוצים על ציר הנפט, ואני הייתי כולי דרוכה לקראת הנחש הצמא.
מנהרת הזמן
מה באמת קורה בתוך מאגורות נחש צמא – גרסה אישית
מדובר בחללים תת-קרקעיים עצומים מעשה ידי אדם שננטשו לפני עשרות שנים. זה מוסכם על כולם, אבל מכאן המידע ברשת מתפצל לשתי גרסאות:
- הגרסה המרגיעה – ״פרויקט שנכשל וכלל שתי מנהרות שנקדחו לצד צינור הנפט כדי שישמשו כמיכלים גדולים לאגירת נפט, הכניסה לתוך המחפורות נחשבת מסוכנת.״
- הגרסה המלחיצה – אחסון אורניום עם קרינה גבוהה במקום – Run for your life, ואם יצמחו לנו קרניים בימים הקרובים נוכל לתת את חלקינו בפיתרון התעלומה.
בנימה אישית – המקום מרהיב. תחושה של The Last of Us פוגש את מלחמת הכוכבים (ושום אזכור למנהרות החמאס). ההליכה בחושך המוחלט מאתגרת, אני חשבתי: מי זו האמיצה הזאת? שלא העלתה דופק ואפילו בפעימה אחת? אני! המנהרה הראשונה ארוכה ומסתעפת. הלכנו עד שנגענו בקירות של כל ההסתעפויות. חדורי עזוז נכנסנו גם לכניסה השניה שאלון זכר במעורפל משהו לגבי היותה המסוכנת יותר. וריח לא ברור של גז או נפט הבריח אותנו די מהר החוצה. הרגשנו אחראים ביותר שניצלנו. עולים חזרה לרמה. השביל קרוב למצוק הצינים, ויש תצפית יפהפייה לכיוון בקעת צין. מתחילים לרדת.
מדגמנת מדבר
מסמנים וי על:
- עין שביב – מעיין הנובע באחד מאפיקיו של נחל זיק. נביעה לא ראינו, שכן כל האזור הפך לחורשת עצי צפצפה ובינהם עצי דקל
- עין זיק – עוד צפצפות ודקלים
- נחל עקב
כל אלה הם רק משחק מקדים לעין עקב א׳ וב׳ שמחכים לנו בעתיד הקרוב. עין עקב עליון – פייר, הופתעתי: זו רצועה צרה וארוכה ממש של מעיין לא נראה לעין כמעט, אבל ממנו צומחים המוני קני סוף גבוהים ממש. חוצים אותם כמה פעמים, כמו בג׳ונגל, וזו חוויה מרשימה בהחלט בלב המדבר.
עין שביב – אנחנו במדבר.. כן?
בדרך לעין עקב תחתון עברנו דרך מעיין ללא שם, בו זכיתי לבחון את יכולת השחיה שלי: סגנון של בת 80 השוחה בבריכה ולא מעוניינת להרטיב את השיער כי אתמול חפפה. ומשם שמנו פעמנו אל מעוז חפצינו האמיתי – עין עקב תחתון. המקום בו עצרתי את הרפתקאת שביל ישראל שלי לפני 3 שנים. ירידה מאתגרת עם מאחזי יד כמו שאני אוהבת, והגענו.
עין עקב תחתון, הוא כנראה בין גבי המים האדירים ביותר בנגב- הוא עמוק וגדול ומלא כל השנה. המעיין נובע מקיר מפל בגובה של כ-10 מטר, וממלא בריכה עגולה, גדולה ועמוקה מאוד. המים קרים אך מעולים ואני בחנתי שוב את כישורי השחייה שלי.
מרוצים ביותר מיום עם שתי טבילות מרעננות ניסינו לרוץ את שמונת הקילומטרים שנותרו לנו עד הרכב שנותר במדרשת בן גוריון. הסיום בעליה המרשימה למדרשת בן גוריון, החזיר לי את תחושת גיבורת העל. 30 קילומטרים נוספים הוספו לסל ואני הייתי אסירת תודה על יום מידברימהמם עם שלל הפתעות מצננות.
הצטרפו וקבלו כתבות לווצאפ בקבוצה שקטה
מקטע 3: ממצפה רמון לגוונים – סיום זמני למסע פתוח
חלפו עוד 3 ימים והנה אני שוב פה. הפעם מקצה למתקדמים – כלומר למתקדמות – כי הוא כולל לינה במצפה רמון. אין על road trip של חברות. ובחרתי לישון במקום שאותו פקדתי לפני שנים רבות בהרפתקאת סולו שלי – ״אורחן רובע הבשמים״.
המקום נשאר כפי שזכרתי אותו (לינת דורמיטורי עם מחיצות, מזרנים, כריות, שמיכות) והחוויה היתה נעימה ביותר ושווה מבחינתי. קמנו מוקדם בבוקר כדי להספיק לתפוס את הזריחה. אך היה מאוד ערפילי ויכולנו רק להתרשם קלות ולצלם תמונות לא מרשימות בעליל.
זריחה לא פוטוגנית
הדרך אצה לנו כי השמועות על גשמים שיחלו בצהרי היום הלכו והתבססו במהלך יום האתמול. היה חשש, אבל הנוף של המכתש ,שאינו ניתן להכלה או המחשה, כל כך גדול ומרשים, שעושה חשק להבין משהו בגיאולוגיה. אבל כזכור זה אחד הנושאים שאני לא מצליחה להקצות לו תאי זיכרון. וחבל.
ירידה תלולה למדי לנחל רמון.
אנחנו מסתכלות בחשש אל ענני הגשם שבאופק מאחורינו ומנסות להחיש פעמינו. העובדה שאנו הולכות בתוך ערוץ נחל לא מאוד מרגיעה, אבל מעלינו שמש יוקדת ועננים לבנים בשמי תכלת. ברור שיהיה טוב!
בעודנו מנסות לברר היכן נמצאת פסגת ״שן רמון״ המפורסם הגענו לעליה המרשימה אליה. שן רמון הוא הר מגמתי דרום מצפה רמון והטיפוס אליו מתחיל במתינות, ובהדרגה נעשה תלול עד לפסגת ה״שן״ שגובהה 698 מטר. מכאן יש תצפית 360 מעלות אל תוך המכתש ומחוצה לו. אחרי זמן לא רב מצאנו את עצמנו מצטערות על הטיפוס המאתגר כי החלה ירידה מאתגרת הרבה יותר. הרבה פעמים בשביל תהיתי איך אנשים מבוגרים (ממש מבוגרים. כמו הוריי – מעל 70) אמורים לעשות את המקטעים המסוכנים הללו? הירידה משן רמון בהחלט זכתה להיכנס לרשימת הבעייתיים. גם אותה צלחנו.
עושות וי על עץ השיטה המפורסם
הלחץ מנחל רמון התחלף בלחץ מנחל נקרות ואנחנו הולכות בקצב מרשים, בלי לרוץ אפילו מטר, כי הפעם זה מה שהבטחתי. מעבר ליד קיר האמוניטים (Ammonites) – בעלי חיים ימיים קדומים, שחיו לפני מיליוני שנים ונכחדו באותה תקופה שבה נכחדו הדינוזאורים. אין צורך לנסוע במיוחד לחזות בהם.
והופ, הנה אנחנו בכביש 40 – אמורות ללכת שני ק״מ בצידי כביש עמוס, שאינו תמיד בעל שוליים, אז בחרתי להיות הרפתקנית (שוב) ולעשות חיתוך חזרה לשטח. נכנסנו לטובת הר גוונים והגעה לחאן הגבס, בו אמורות היינו לסיים, דרך השטח בהליכה מהירה ממש.
הגענו לתחנת האוטובוס מתפללות שהוא אכן יעבור. הרגשתי בת 16 להשתמש באפליקציית Moovit לשם מעקב אחר אוטובוס שלנו, ותחושת מזל משמים שאפפה אותנו כשהגשם התחיל דקה שלמה לפני שהאוטובוס הגיע היתה גדולה במיוחד. לא העזנו להזכיר זאת עד שהתיישבנו, רטובות ומאושרות, באוטובוס (בו אפילו הנהג שאל לגבי שפיותנו לצאת ביום שכזה). הגשם התגבר מאוחר יותר, ואכן היו שטפונות דרומית למצפה רמון. אבל בנחלים בהם עברנו – לא. לגמרי שפויות. עוד 26 ק״מ מאתגרים הופקדו בסל ואני מאושרת בלי קץ על האפיזודה הקצרה הזאת שפתחה תיבת פנדורה שרק חיכיתי לפתוח. יש שבילים שלא שוכחים אותך גם כשאת עוזבת. אבל רק כשתבחרי לחזור אליהם בקצב שלך — הם באמת יהפכו לשלך.
מאת: שירי המאירי
צילום: אלון בנימיני, ענת שוחט, שירי המאירי
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:
