סיפור שיט מקסים ומיוחד אל איי בליז במרכז אמריקה, שם בין יערות טרופיים, לאיים טרופיים, ולגונות מטריפות, נחת ישראלי עם חבריו בסירה על אי בודד ובו גר פאלמה, האדם שאין לו כמעט כלום ויש לו הכל
הסירה המהירה פילחה את המים במורד ה Rio dulce (הנהר המתוק) הרחב, הניזון מ Lago isabal (אגם איזבל) הגדול שאורכו כ- 100 ק”מ. מיד בתחילת השייט ביקשתי “להחזיק” הגה ורודולפו נענה לי באדיבות וקצת בחשש. רודולפו ופדרו פתחו פחיות בירה והתרווחו בכורסאות הסירה המרופדות והשאירו בידי את ההיגוי. הסירה מאובזרת היטב, 4-5 מקומות שינה, מטבחון, מקרר ומנוע רב עוצמה. בתחילת השייט אמר רודולפו שעדיין לא בחר לה שם. הצעתי לקרוא לה “אדוה” והסברתי את המובן באנגלית. רודולפו לא נענה ושקל את שמה של המדונה הפטרונית של יורדי הים.
חבריי למסע- רודולפו קסאדה ופדרו אצ’ווריה הם חקלאים מגואטמלה, מגדלי פרחים, ירקות ופירות שקיבלו מאיתנו (חברת “זכאי” הישראלית) ידע חקלאי, שתילים מובחרים וציוד השקיה מתקדם. רודולפו הוא הבעלים של חברת “קומברה”- פסגה, שמעבדת מספר חוות ופדרו מעבד חווה משפחתית למרגלות הר הגעש “פקאיה” שנמצא ליד הבירה העתיקה “אנטיגואה”. מיד בביקורי הראשון בגואטמלה הבנתי ששניהם מלבד העיסוק בחקלאות, חובבי שייט וצלילה וגם דוברי אנגלית טובה. כבר בביקור הבא הצעתי סוף שבוע ימי באיים של בליז, שונית האלמוגים השניה בגודלה בעולם. הסירה חלפה על פני גדות מיוערות וכפרים קטנים. פה ושם נראו יאכטות עוגנות שנאמר שהן שייכות לאמריקאים עשירים שהפקידו כספם במניות ויצאו לשוטט בים הקריבי. “ריו דולסה” חביב עליהם בזכות מזג האוויר הנוח והמים המתוקים שאינם מקלקלים את היאכטה וציודה. העגינה, השירותים, המזון והאלכוהול זולים. לא נותר להם אלא לבלות בין נפילת בורסה אחת לשניה.
בלב הנהר דייגים עומדים בתוך קיאקים שנחטבו מגזעי עצים ומשליכים חכות ורשת הטלה. הם ניצבים זקופים בקיאקים הצרים, אדישים לגלים שמעלות הסירות המהירות ומטילים את הרשת כאילו עמדו על חוף מוצק. עצרנו ליד דייג אשר הציע לנו דג ענק במשקל כ- 10 ק”ג ובמחיר שנראה למארחי מופקע. הצטיידנו במיכלי צלילה ורובה דייג אחד וסמכנו על יכולתנו לדוג בעצמנו את מזוננו. ליתר ביטחון מילאנו בכל טוב את הצידניות ואת הבר. חלפנו דרך אגם “Golfete” והמשכנו בנהר. סה”כ כ- 35 קילומטרים עד לשפכו אל הים הקריבי. נהניתי לנווט את הסירה, לחוש את עוצמת המנוע ואת הרוח שנשבה בפני, להטות את הסירה בפיתולי הנהר ולהתבונן בשובל הקצף הנמשך מאחור.
ליוינגסטון – יעדנו הראשון
יעדנו הראשון הוא העירה ליוינגסטון בשפך הנהר. שם צריך היה להחתים את הדרכונים ביציאה מגואטמלה. העיירה מתאפיינת באווירה קאריבית. חיים בה טיפוסים שחומי עור מגודלי ראסטות וחובשי כובעי צמר צבעוניים נוסח בוב מארלי. רודולפו לקח את הדרכונים להחתמה ואני שוטטתי ברחוב הראשי, בין חנויות המזכרות לשמוע מוזיקת רגאיי ולהתרשם מהנוף האנושי. רודולפו חזר והודיע לי שנרשמתי בליוינגסטון כ-“מארינרו”- ימאי. עכשיו כבר לא ויתרתי על ההגה.
“איך נגיע?” שאלתי. “הכיוון הוא 70 מעלות, שעה וחצי ב’פול-גז’ ונגיע לאי הראשון של בליז”. נתן הקפטן רודולפו הוראות שייט. הים הסביר פנים והצלחנו לחמוק מחזית סוערת שהתקדמה מדרום לנו מלווה בעננים אפורים. אכן, כעבור כ-שעה וחצי התגלה אי קטנטן ובו כמה עצים והגענו לבליז. באי השלישי או הרביעי בשרשרת האיים היתה נקודת ביקורת גבולות ואנטנה גבוהה סימנה לנו לאן להגיע. הסירה עגנה בצד מזח עץ מרופט עליו עמד שוטר מקומי כהה עור ושמן, לבוש תלבושת רשמית שכללה חולצת חקי מקומטת חסרת כפתורים, שלא הסתירה כרס שופעת, מכנסיים קצרים אדומים וכפכפים קשורים בחוט. השוטר עלה אל הסירה להחתים את דרכונינו. כיבדנו אותו בבירה קרה והוא חתם ברצון, לקח שישית פחיות בירה כמנחה והלך לא לפני שהזהיר אותנו שלא נשוט בלילה בין הריפים הרדודים. התרחקנו מהמזח ועגנו בלגונה לשחיה ומנוחה. עברו כמה דקות והשוטר חזר וצעק בספרדית: “שהישראלי יבוא!”
קפצתי אל המים מלא חששות ושחיתי לחוף. השוטר הוביל אותי למשרדו שהיה צריף בנוי מקרשים לא מהוקצעים עם הרבה רווחים לאיוורור וגג פח חלוד, הושיב אותי ליד שולחן עץ דומה ושם לפני צרור טפסים. בליז היתה בעבר מושבה בריטית ולכן השפות המדוברות בה הן אנגלית וספרדית. עיינתי בעשרות השאלות וניסיתי לקבל הקלות מהשוטר אך הוא לא ויתר.
אחרי הפרטים המקובלים הגעתי לסעיף “צבע העור”. “מה לכתוב?” שאלתי את השוטר השחור. “מה אתה חושב?” ענה במבטא בריטי. “אני חושב לבן” עניתי בחשש. “אז תכתוב לבן” אמר בהתנשאות. הגעתי לסעיף-“חלקים חסרים בגוף”. כן, בדיוק כך באנגלית טובה: “Missing parts of the body”. מכיון שלא זכרתי איך מאייתים באנגלית ‘ברית מילה’ כתבתי- “אין”.
נפרדתי בידידות מהשוטר שתייק את הטפסים על אחד המדפים המאובקים וחזרתי בשחיה לסירה. הרמנו עוגן ויצאנו לשוטט בין האיים. כל מה שראינו בירחונים, בסרטי הטבע ובעלוני הפרסום אפשר היה לראות בבליז. לגונות רדודות, חופים מבהיקים בלובנם, עצי קוקוס ומנגרובים. באחת הלגונות הבחנו בסירת משוטים קטנה ועליה אדם כהה עור, נמוך קומה ורזה, חובש כובע מצחיה מוסט לאחור, לובש חולצת טריקו שחורה ובגד ים פרחוני. שפם דק מעטר את שפתו העליונה ושן חסרה בפיו. חיוכו חם ונעים. באדיבות הזמנו אותו לעלות לסיפון וכיבדנוהו בבירה.
שמו פרח מזכרוני אך כינויו היה “פאלמה”- דקל. שם הולם לנוכח הנוף. הוא במקור מגואטמלה אך מזה כמה שנים גר באחד האיים, ולדבריו יש לו אשה בפוארטו לימון, אותה הוא מבקר מדי פעם. “רוצים לובסטרים?” שאל פאלמה. “בודאי!” ענינו. פאלמה התישב בסירה וחתר במרץ למרכז הלגונה, זרק עוגן חלוד, נעל סנפירים לא תואמים, חבש מסכה שראתה ודאי ימים יפים יותר וצלל לקרקעית. מיד עלה ובידו לובסטר. עוד שתי צלילות ועוד שניים, והוא חזר. “איך?” שאלתי בהתפעלות. “יש לי במים כלוב ואני תופס לובסטרים בעיקר בלילה, אותם אני שם בכלוב כדי למכור לגרינגוס”. זה מקור הפרנסה שלו. הוא צד גם דגים בצלצל פרימיטיבי ושולה אצות מסוג מסוים המבוקש במסעדות שביבשת. פעם בחודש, לדבריו, הוא תופס טרמפ בסירה חולפת ומצטייד במצרכים נוספים. לפעמים המטיילים תורמים לו עודפי מזון.
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
הערב ירד על איי בליז
הכנו ארוחת ערב שכללה בעיקר את הלובסטרים הטריים השלוקים שערבו לחיכנו. פאלמה, שלא מיהר לחזור אל האי שלו, לא סרב לבירה, רום ולויסקי. (הסדר לא חשוב). ככל שעלה מפלס האלכוהול הוא התגלה כרגשן יותר ויותר. התחבק אתנו והזיל דמעות.
“אתה כמו אח שלי” אמר לי. “יש לי בקשה מאד גדולה: בפעם הבאה שתבוא ‘מהטרה-סנטה’ תביא לי חופן עפר קדוש. כשאמות יניחו אותו למראשותי ואזכה למחילה”. הבטחתי ולימים גם קיימתי. למחרת בבוקר התארגנו לצלילה. מהיותי, כך הסתבר, בעל הניסיון הרב ביותר ירדתי ראשון למים עם הרובה היחיד. שוטטתי בין סלעי האלמוגים בעומק כמה מטרים והנוף התת מימי היה יפה אך לא עשיר וצבעוני כמו שהורגלתי בים סוף. לפתע הבחנתי בדג אדום גדול מסוג “רד סנאפר” שנראה מתחת לסלע ונעצתי בו חץ. הדג נמלט עם החץ למעמקי המערה מחוץ להישג ידי. החוט שקושר את החץ, נקרע,וצללית הדג בקושי נראתה באפלולית בקצה במערה.
רודולפו ופדרו ירדו גם הם למים, וביחד ניסינו משני צידי הסלע ובעזרת סכין, לדחוק בדג החוצה, אך לשוא. בינתיים אזל האוויר במיכל שלי. סימנתי לחברי ועליתי לפני המים. הוצאתי את ראשי וראיתי את פאלמה מגיע בשחיה. סימנתי לו בתנועת אגודל מופנה למטה, ואמרתי- “רד סנאפר!”. פאלמה לא היסס, נשם נשימה עמוקה וצלל לעומק הלגונה. הוא הביט מתחת לסלע כמה שניות ועלה לשאוף אויר. צלל שוב, נדחק מתחת לסלע ועלה עם הדג המשופד בידו. שלושה צוללים מצוידים במיטב הטכנולוגיה לא הצליחו לתפוס דג פצוע וצולל חופשי עם ציוד מגוחך הצליח בצלילה שניה…
פאלמה הזמין אותנו לאי שלו
האי אורכו 40 צעדים ורוחבו 15, מדדתי. עליו גדלים 40 עצים, ספרתי: מנגרובים, דקלי קוקוס ועוד עצים רחבי עלים שלא זיהיתי. אדמתו חול לבן נקי וגובהו פחות ממטר מעל המים. במרכזו סוכה דו קומתית שבנה פאלמה מקרשים שהים פלט והשליך לחופו. בסוכה למטה שולחן, שני ספסלים ושקע בחול למדורה. זהו המטבח וחדר האוכל. למעלה מזרון ושמיכה, זהו חדר השינה. מסביב ים צלול בגווני כחול וטורקיז מנוקד באיים קטנים וגדולים. כולם מיוערים בשלל גווני ירוק. “מה אתה עושה בסערות שעלולות לשטוף את האי?” אני שואל ומגלה דאגה. “כל יושבי האיים מקבלים התרעה ומתפנים ליבשת אבל אני משתדל לא לעזוב כי הדייגים פושטים על הסוכה שלי ובוזזים מה שאפשר” מספר פאלמה. “בוא תראה את אספקת המים שלי” הוא מזמין ומראה לי עץ קוקוס נטוי שלאורך גזעו זורם הגשם שיורד שם כמעט כל יום, משפך מאולתר שנחתך ממיכל פלסטי מנתב את המים לתוך חבית והנה מים מתוקים בכמות בלתי מוגבלת. הגשם התדיר הוא שמאפשר לעצים שאינם מנגרובים לגדול על אי כל כך קטן.
“הגראס שלי!”
“זה האקווריום שלי”, הוא מצביע על שלולית צלולה בין המנגרובים ובה שוחים דגי זהב ודגים צבעוניים ומפוספסים. “איפה השירותים?” אני שואל ומגלה גישה מעשית: “כאן” מצביע פאלמה על בליטה בחוף. “כאן עושים מה שצריך לתוך המים והזרם נושא הכל הרחק”.
הסיור הסתיים ופאלמה ניגש למלאכת ניקוי ופילוט הדג. אחר כך הדליק אש בכירה שבחול, הניח עליה רשת ועליה מחבת ושמן. את נתחי הדג הוא קימח וטיגן. פדרו התנדב לערוך את השולחן ובמחי יד הוא מסיר מעליו מה שנראה כלכלוך ועלים. “הגראס שלי!” מזדעק פאלמה. מסתבר שהיתה לו שקית גראס חבויה בתוך בגד הים, שנרטבה בזמן הצלילה והוא שטח את תכולתה ליבוש על השולחן. עזרנו לו להציל את מה שניתן היה וישבנו לאכול את הדג עם קצת תוספות. בעיקר אלכוהול. הטעם היה טעם גן עדן ולא בכדי.
גלו את הווצאפ השקט שלנו: 
איי בליז, פאלמה, להתראות
שוטטתי שוב באי הקטן והמקסים, והבחנתי ליד חבית המים בערוגת פרחים. זיהיתי צמח מוכר לי כ”יהודי נודד”. פאלמה לא נראה לי כחובב גינון ולכן שאלתי אותו לפשר הגינה. “בחג המולד האחרון עברה פה ספינת תיירים וצעירה שוויצרית שראתה את האי התאהבה בו, עזבה את הסיור ועברה לגור איתי. היא שתלה וטיפלה בגינה”. “איפה היא?” אני מרשה לעצמי לחטט. “אחרי כמה חודשים משפחתה שלחה משלחת חילוץ והחזירה אותה לחיי התרבות” הוא מספר ומבע געגועים נסוך על פניו. הרי לכם אדם וחוה.
וכדי להשלים את אוירת גן העדן, סיפר פאלמה שבאי הסמוך יש כפר נופש, ואומרים שבסבך המנגרובים חי נחש ענק המגיח מדי פעם לבלוע חיות מחמד ומשק. ניצבתי במרכז הגן הקסום והשתדלתי לחרוט בזיכרוני את המראות והחוויות.
לעת ערב פנינו לשוב אל הסירה ואל הציביליזציה. פאלמה עמד על חופו של גן העדן מתחת לעץ קוקוס שהוא “התפוח” הקאריבי ונופף לשלום.
מאת: עמיר נדל
שתפו את זה! פה בכפתורים למטה:
