כיצד מיומנויות קדומות מעולמם של ציידים לקטים, יכולות לסייע לקבלת החלטות במצבים מורכבים בעידן המודרני – המהיר, הרועש ורווי ההחלטות של היום? האם הידע העתיק רלבנטי למנהלים וארגונים בסביבה עדכנית?
לפני כ־10,000 שנה החל תהליך מואץ שבסופו חדל האדם מלהיות צייד־לקט והפך בהדרגה לחקלאי, ובהמשך לתעשיין וליצור עירוני. אורחות חיינו השתנו מן היסוד – התזונה, קצב החיים, מבני החברה והטכנולוגיה. אולם מוחנו, מבחינה מבנית ותפקודית, כמעט שלא השתנה בעשרות אלפי השנים האחרונות. האדם המודרני נושא עדיין את אותו מוח שהתעצב בעולם של חוסר ודאות, סיכון מתמיד והכרעות יומיומיות ללא תמונת מצב מלאה.
לכן, כאשר אנו הולכים היום על חוף הים ונתקלים בעקבה ברורה המוטבעת בחול, אנו נעצרים, מתבוננים ומנתחים אותה באופן אינטואיטיבי. אנו מנסים להבין מי עבר כאן, מתי ולאן. זוהי תגובה טבעית, אוטומטית, שמקורה עמוק בעבר האבולוציוני שלנו. אותה מערכת קוגניטיבית שפעלה אז, פועלת גם היום – והיא זו שמובילה אותנו בקבלת החלטות.
ארגז הכלים שפיתחנו לא היה מקרי. הוא היה מותאם במדויק לתנאי השטח ולפעולות שנדרשנו לבצע יום־יום- להדליק אש, לבנות מחסה, להכין כלים, לצוד, למצוא מקורות מים. מושגים שמעסיקים אותנו כיום בשפה המודרנית – חוסר יציבות, אי־ודאות, קבלת החלטות בסביבה רבת משתנים – היו תנאי הקיום עצמם.
רבים מן הקשיים והתסכולים שחווים אנשים שנמצאים זמן ממושך בסביבה רוויית חיכוך -עולמות של ביצוע ותפעול, יחסי אנוש ועבודת צוות- קבלת החלטות בתנאי חוסר ודאות, שחיקה, פער בין תכנון לביצוע ופוריות נמוכה, יכולים למצוא שם מענה, או לפחות מסגרת עבודה אפקטיבית. קיימות שיטות המאפשרות לאמן מחדש יכולות יסוד: חיזוק זיכרון וקשב, פיתוח סף תסכול, קבלת החלטות תחת לחץ ועוד.
בתוך כך ננתח סיפורים ולקחים שנאספו מסדנה ייעודית שעסקה בקבלת החלטות דרך אחת המיומנויות הקדומות והמדויקות ביותר – הגששות.
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
מעבר בין נקודות מבט
קיימים שני מצבי חשיבה עוצמתיים שבני אדם משתמשים בהם כדי להתבונן, לנתח את סביבתם ולקבל החלטות: אנו מכנים אותם חשיבה ממוקדת (Focus) וחשיבה מפוזרת (Diffuse).
חשיבה ממוקדת היא כמו עדשת זום; היא באה לידי ביטוי כאשר המוח מצטמצם למשימה אחת בודדת. היא אינטנסיבית ומוכוונת פרטים קטנים. הנה דוגמה לאופן שבו גששים משתמשים בחשיבה ממוקדת: הגשש מוצא עקבה של חיה, הוא מזהה בתוכה מאפיינים מסוימים כמו אצבעות עבות, טפרים חדים, כרית ראשית א-סימטרית, וקובע כי מדובר בעקבה של צבוע. בחינה מעמיקה יותר מגלה שהצבוע נע מהר והעובדה שיש עקבת יונה מעל עקבת הצבוע אומרת שהיא מאתמול.
מצד שני, ישנה חשיבה מפוזרת/מרחבית. חשבו עליה כעל עדשת מצלמה רחבה המרחיבה את הפרספקטיבה מעבר לנקודת מיקוד אחת. הגשש משתמש בחשיבה מרחבית כדי לסרוק את סביבתו ולבחון את התמונה הגדולה יותר במטרה להבין את כוונות החיה.
הפעם, דוגמה לגשש המשתמש בחשיבה מפוזרת: הגשש מזהה ריבוי של עקבות שונות בנקודה זו, הוא מביט מעליו ומזהה צרעה, ואז נזכר בשיטפון שזרם בערוץ שבוע לפני. עקבות צבוע, ריבוי עקבות, צרעות, שיטפון… ישנו מקור מים בסביבת מקום. תמונה מתחילה להיווצר לגבי הפעילות האפשרית. כעת על הגשש להניח בצד את הפרטים הקטנים ולהעמיד את ההשערה שלו למבחן. הגשש מוצא את מקור המים ואת עקבות הצבוע ניגשות לשתות.
שני מצבי החשיבה חשובים. חשיבה ממוקדת מאפשרת לפתור בעיות מיידיות היטב, בעוד שחשיבה מרחבית עוזרת לנו לראות דפוסים, להבין הקשרים ולמצוא פתרונות יצירתיים לבעיות. מעבר חלק בין השניים דורש תרגול עצום ומייצר גמישות מחשבתית המסייעת לגשת למגוון רחב של בעיות.
קבלו כתבות בנוחות: הצטרפו לקבוצת הווצאפ של אאוטפאנל
היפותזות, תחושות בטן וצניעות אינטלקטואלית
היפותזות הן כלי מרכזי להתמודדות עם אי ודאות והצורך לקבל החלטות מהירות. בדומה לתהליך הסקת מסקנות מקצועי, כאשר גשש נתקל בעקבות לא ברורות הוא לא "מנחש". לעולם לא כל המידע יהיה מונח לפניו על האדמה, ועל כן הוא משער השערות (היפותזות) על מנת לנבא היכן תופיע העקבה הבאה. אם הוא מוצא את העקבה השערה אוששה, אם לא, הוא מעדכן את המודל שלו.
דיון ודינמיקה קבוצתית; גששים מנוסים מאוד מתווכחים לעיתים קרובות על פרשנות העקבה, גם אם הם מתווכחים עם בעלי ניסיון מועט משלהם. ה"חברותא הזו" מאפשרת להרחיב את נקודת המבט הבודדה ולקבל זוויות שונות על אותה תמונה.
הצניעות האינטלקטואלית הזו ("אני חשבתי שזה דרבן אבל עכשיו אני שם לב שצדקת וזו גירית דבש") היא חשובה ביותר. ומכאן השאלה אלינו: האם גם אנחנו פועלים כך בסביבות קבלת ההחלטות שלנו? בדומה לציד השבטי, האם אנו מצליחים לשים את המטרה המשותפת לפני האגו והמעמד, ולאפשר ערעור, הקשבה ושינוי עמדה בזמן אמת? האם יש לגיטימציה למנהיגות הנודדת באופן טבעי אל מי שמחזיק בידע המעודכן והנכון, רואה את התמונה הרחבה או נמצא בעמדה הטובה ביותר להוביל – או שהיא נותרת מקובעת בהיררכיה פורמלית?
מה עושים כשהסימנים עמומים, סותרים ללא דפוס מוכר
אני צועד לאורך הנחל, השקט שורר מסביב, ופתאום נתקל בעקבות נמר הפונה צפונה במורד הנהר. לפי כיוון העקבות, אני מסיק שהנמר ירד במורד הנהר ולשם נכון להתקדם – זו השערה, מסקנה מודעת, מסודרת, שניתנת לבדיקה או הפרכה. אבל אז נשמעים ציוצי אזעקה של ציפורים מכיוון דרום המעידים על תנועה נסתרת כלשהי, אותות חריגים שמעוררים אי־נוחות. הסימנים הקרקעיים מצביעים צפונה במורד והסימנים המרחביים מאותתים דרומה במעלה הנחל. כאן נכנסת האינטואיציה. היא תוצר של אלפי שעות אימון וניסיון מצטבר, שבהן התודעה סופגת מידע חושי רב, שמסונן ומעובד בתת־מודע. התחושה מופיעה עוד לפני שהמודע מסוגל לנסח אותה במילים, ומאותתת שמשהו לא מסתדר, דורשת לעצור, להאט ולבחון מחדש את הכל.
גששים מנוסים אינם זונחים את ההשערה לטובת תחושת הבטן בלבד, אך גם לא מתעלמים ממנה. הם משתמשים בה כדי לבחון סימנים נוספים, לדייק את עצמן ואם יש צורך לעדכן את ההשערה בהתאם למידע החדש או במקרה הזה- התחושה שהתעוררה.
בעולם המודרני אנו מקבלים מסרים דרך שפת גוף, אינטונאציות בדיבור, חוסר עקביות או מגמתיות במסרים. התחושות אלו מאפשר לראות מעבר לסימן המוחשי, לזהות דפוסים עדינים, להבין את הסיטואציה ולהתאים את עצמינו אליה בדיוק כפי שגשש מנוסה מחליט כל צעד בשטח.
המטריצה המורכבת; משל בניית המחסה
מצבי חוסר ודאות הם לרוב ההפך מן המצב המועדף עלינו. אנו מעדיפים לצפות קדימה, לבנות תוכנית עבודה סדורה, ולהישען על משאבים ידועים לטובת יעדים מדידים. אלא שהמציאות מוכיחה פעם אחר פעם שהיא בלתי צפויה וניתנת לחיזוי.
ניתן להמשיל את קבלת ההחלטות במציאות רבת משתנים לאדם הנדרש לבנות מחסה מחומרים המצויים בסביבתו בלבד. במצב זה, עליו לשקלל בו-זמנית אינספור משתנים המשפיעים זה על זה: עלות אנרגטית, כיוון הרוח והלחות, עמידות חומרי הגלם וזמינותם בשטח, הגנה מפני מגוון בעלי חיים ולקחת בחשבון גורמים מסכנים נוספים.
זוהי מטריצה רבת משתנים שגם מערכות מתקדמות מתקשות לייצר עבורה פתרון "אופטימלי" ברור, והיא דורשת יכולת אלתור ושימוש במשאבים קיימים. כדי לקבל החלטות בתוך המורכבות הזו, עלינו לאמץ תפיסה מערכתית מורכבת בניגוד לחשיבה ליניארית המחפשת סיבה אחת ותוצאה אחת, עלינו לאמץ תפיסה כי יש רשת גורמים המשפיעים זה על זה בו-זמנית. במצב כזה לא אפשרי לקבל החלטה אופטימלית העונה על כל הבעיות. נדרשת יכולת הכרעה על סמך מירב הנתונים וחתירה ל'טוב האפשרי במסגרת התנאים' ולא ל'טוב המושלם'. אלו בדיוק האתגרים הרב תחומיים שאל מולם התעצב מוח האדם לפני כ־100 אלף שנה, והוא כמעט שלא השתנה מאז. אותן תבניות חשיבה, שנוצרו כדי לפעול בתוך חוסר ודאות מתמשך, עדיין פועלות בנו כיום.
ניווט בין דבקות במטרה לקריסה מערכתית
שיעור עתיק יומין המגיע ממדבריות אפריקה מלמד אותנו כיצד נחישות ודבקות במטרה – מעלות אותן אנו מהללים בחברה מודרנית קפיטליסטית – עלולים להפוך למלכודת קטלנית. הבסיס לשיעור זה טמון ב"ציד ההתשה" (Persistence Hunt) – אחת מצורות הציד הקדומות ביותר של האדם. בשיטה זו, הצייד אינו מסתמך על מהירות מתפרצת, אלא על יתרון פיזיולוגי ברור: היכולת לקרר את הגוף תוך כדי תנועה. הוא בוחר חיה, כמו הקודו המהיר והחזק יותר, ופשוט אינו מפסיק לרדוף אחריה תחת השמש הקופחת. בכל פעם שהחיה עוצרת להתנשף, הצייד מופיע שוב באופק, כופה עליה להמשיך לרוץ עד שהיא קורסת מעומס חום ותשישות.
החוקר ואחד מאבות הגששות המודרנית לואי לינדנברג, תיעד את השיטה מקרוב מוצא את עצמו בלב מרדף כזה שהפך למבחן הישרדות אישי. מרוב ריכוז בעקבות הקודו, הוא נקלע למצב של "ראיית מנהרה" (Tunnel Vision). המוח שלו צמצם את כל הקלט החושי לכדי נקודה אחת: המשך השביל. באותו רגע, לינדנברג חדל להיות מודע לסביבתו ולעצמו; הוא איבד קשר עם מצבו הגופני, שכח לשתות, ולא הבחין שהמים אזלו ושמערכות גופו נמצאות על סף קריסה. רק כשהגיע עם יתר חבריו הציידים לקודו, גילה שהוא עצמו על סף קריסת מערכות כתוצאה מעומס חום. בעולם המודרני ה"מרדף" אינו אחר קודו, אך אנו רודפים באותה נחישות אחר יעדים ועמידה במטרות, אישיות או ארגוניות, לעיתים במחיר של שחיקה טוטאלית של כוח האדם וריקון המשאבים העצמיים או הארגוניים.
צייד מודרני שנופל למלכודת ראיית המנהרה עשוי להגיע אל ה"קודו", אך לגלות שאין לו משפחה או צוות לחזור איתם הביתה.
ככל שהמרדף מתקדם והשמש מתחילה לשקוע, עולה שאלת ההחלטיות תחת מגבלת זמן. בנקודה זו, הצייד נדרש לבחור בין המשך תנועה מסוכנת בחושך (הצייד עלול להפוך לניצוד) לבין נסיגה לנקודת הוודאות האחרונה. אומץ הבא לידי ביטוי בסביבה רוויית אי ודאות נמדד ביכולת לשבור את הקיפאון המחשבתי ולהבין מתי הסיכון הופך לאיום קיומי. בסופו של יום, נחישות וחוסן אינם נמדדים רק בריצה קדימה, אלא ביכולת לנהל את העצירה, להרים את הראש מהעקבות, ולוודא שהמרדף אחרי המטרה אינו מחריב את התשתית המאפשרת את קיומנו.
ניקוי רעשים: לברור את התדר הנכון
בכל רגע נתון, הן בשטח והן במרחב הדיגיטלי, המערכות הקוגניטיביות שלנו מופגזות בכמות עצומה של מידע. בשדה הפראי, אלו אלפי עלים הרוטטים ברוח, משחקי צללים וטקסטורות קרקע משתנות; בעולם המודרני, אלו אינסוף התראות, עדכונים, וזרם בלתי פוסק של אפשרויות. המוח האנושי אינו מסוגל לעבד את כל המידע הזה בו-זמנית מבלי לקרוס תחת עומס קוגניטיבי. לכן, מיומנות הישרדותית חשובה ביותר – אז והיום – היא היכולת To cut through the noise (לחתוך מבעד לרעש). זוהי היכולת האקטיבית לסנן ולבחור במה לא להתמקד.
בעולם הליקוט, הדבר בא לידי ביטוי ביצירת "תבנית חיפוש". הלקט המיומן "מכבה" את הקלט החזותי של כל הצמחייה הלא-רלוונטית (ה"רעש") ומכויל אך ורק לתדר הספציפי של צמח המטרה. הוא מזניח במודע 99% מהשדה כדי שהאינדיקטור המרכזי – גוון סגול של גבעול או צורת עלה משוננת – יקפוץ לעין- ומהצמח הזה ירקח תרופה מצילת חיים.
בעולם המודרני, המיומנות הזו מתרגמת לניהול הקשב מול חרדת ההחמצה (FOMO). הרעש הדיגיטלי מנסה לשכנע אותנו שכל פיסת מידע היא קריטית, שכל טרנד הוא הזדמנות, ושכל נתיב שלא נבחר הוא הפסד. אך כמו שהגשש לא יכול לעקוב אחרי כל העקבות בו-זמנית מבלי ללכת לאיבוד, כך גם אנחנו לא יכולים להגיב לכל רעש. היכולת "לחתוך את הרעש" דורשת אומץ לוותר על השפע המדומה, לזהות את ה"סיגנלים" האמיתיים שרלוונטיים למטרות שלנו – ולהתקדם בנחישות בכיוון אחד ברור, תוך ידיעה ברורה שוויתרנו על כל השאר כדי להגיע ליעד.
כוחה של ההשהיה
לאחרונה התקיימה סדנת גששות בהיבט של קבלת החלטות, לקבוצה של בכירים מאוד מארגון בטחוני גדול. מדובר באנשים מרשימים לכל הדעות, חדים וחדורי מטרה. כשיצאנו לתרגיל המעקב הראשון, הם הסתערו קדימה בכל הכוח במטרה "למצוא את העקבות". התוצאה? תוך זמן קצר הם מצאו את עצמם משוטטים חסרי תוחלת בשטח; מרוב להיטות ודבקות במשימה, הם פשוט פספסו את העקבות שמתחת לרגליהם.
לאחר תחקיר קצר, זיקקנו לקח מרכזי אחד: מתרגלים השהייה רגע לפני שמתחילים. בתרגיל השני הם ניתחו בקצרה את השטח, הבינו את ההקשר, חילקו תפקידים ורק אז יצאו. השיפור היה דרמטי. זה לא שיכולות הגששות שלהם קפצו מאפס למאה ברגע, הם פשוט ביצעו פעולה חיונית שאפשרה להם לארגן ולכייל את החושים שלהם בהתאם למשימה שמעולם לא נדרשו לבצע. כל החוליות מצאו את נתיב העקבות. ההאטה אפשרה האצה.
הצטרפו לווצאפ שלנו וקבלו עדכון על כתבות חדשות:
לחפש את השביל, לא רק את העקבות
זוהי הליבה של החשיבה האסטרטגית: היכולת להבדיל בין הטקטיקה (העקבות הבודדות) לבין הכיוון הכללי (השביל). במהלך הסדנה עם אותה קבוצה, הגענו לנקודה קלאסית של "הצפת מערכות". המגששים הגיעו למקטע שבו הנעקב השתהה, הפך ללא החלטתי והחל להסתובב במעגלים. השטח התמלא בעקבות רבות ומבלבלות שלא הובילו לשום מקום מוגדר, וככל שהתעמקו בפרטים – כך הלכו לאיבוד בתוך ה"רעש". במצב זה נדרשה גישה שונה כדי לפתור את הבעיה, צריך לצאת ממנה.
להרים את הראש מהבעיה: כשאנו מוצפים בבעיות יומיומיות, החושים שלנו מתרכזים במכשול המיידי (העץ). החוכמה היא להרים את המבט מהקרקע. ברגע שהמשתתפים הרימו את הראש וחיפשו את הכיוון הכללי בזווית הנכונה, הם ראו שה"שביל" (היער) פשוט ממשיך כמה מטרים קדימה, מעבר לאזור המבולבל.
מהעקבות אל הנתיב: זיהוי השביל מאפשר לנו להפסיק להגיב לכל תנודה קטנה או רעש רקע, ולהתחיל להוביל את עצמנו בביטחון אל עבר המטרה הגדולה. כמו הגשש המיומן, עלינו לדעת מתי המיקוד בפרטים (העקבות) משרת אותנו, ומתי צריך להרים את הראש מהבעיות היומיומיות שמונעות מאיתנו, כמו מסך עשן, לראות את הדרך הבהירה שפרושה לפנינו.
העקבה האחרונה – סוף דבר
הלמידה העמוקה ביותר מתרחשת כאשר אדם מוצב בתוך סביבה טבעית מאתגרת, כזו שאי־אפשר להתנתק ממנה או להישאר בה צופה מהצד. אם המטרה היא לפתח צמיחה אישית, חשיבה תהליכית ודינמיקה קבוצתית, מיומנויות קדומות הן מן הכלים העוצמתיים ביותר שיש מכיוון שהתהליך מתרחש לא רק במרחב החיצוני אלא מתרחב אל מעגלים פנימיים דרך כל החושים שאיתם אנו חווים את העולם.
לאחר מרדף ממושך אחר עקבות מוקד הקשב עובר מן העקבה אל העוקב. מן השאלה "איפה בעל החיים" אל השאלה "איפה אני". כך נלמדת ענווה, כך מתברר מקומו של האדם בתוך מערכת רחבה ממנו. זוהי דרך חשיבה, למידה שנעשית דרך מגע ישיר עם המציאות. התרגול השיטתי בשטח הינו מעבדה לקבלת החלטות ויוצר דפוסי חשיבה שמועברים לעולם המודרני. הידע הזה, הטמון בניסיון הישיר עם המציאות, מאפשר להתמודד עם כאב, מאמץ ואי־ודאות, ומספק כלים לפתרון בעיות גם בסביבה מהירה, רועשת ורווי החלטות.
להזמנת סדנה לארגונים וצוותים:
