מאז שהייתי ילד חלמתי להגיע לנפאל, לאוורסט. למה? שאלה מעולה. אולי כי הוא שם, אולי כי תמיד שאפתי להכי גבוה, הכי מהר, הכי חזק ואולי סיבות אחרות דחפו אותי לצפות בסרטים ותמונות על ההר הזה ולפנטז שיום אחד אגיע קרוב אליו.
מכיוון שאני גם רציונלי ומודע לעצמי, היה ברור לי שלא אנסה להעפיל לפסגה, אלא אחפש משהו אלטרנטיבי. מודה שבשנים האחרונות, עם התפתחות תיירות האוורסט והשיפור במצבי הכלכלי, עלו בי מחשבות כפירה והשתעשעתי ברעיון להצטרף לקבוצה שכבשה את ההר תמורת 100,000 דולר או לטענת חלק מחברי, נגררה על ידי שרפות אמיצים שהביאו אותם תמורת תשלום הולם לפסגה. לא משנה מה קורה שם באמת, החלטתי לא להכנע לפיתוי ובחרתי לצאת לטרק הבייס קמפ של האוורסט ולהגיע הכי קרוב שניתן.
כמו שהבנתם אין לי שום ענין בכיבוש פסגות גבוהות או לחפש לעלות על הרים גבוהים. מצידי הקלימנג׳רו וכל מיני הרים אחרים בחורים נידחים בעולם יכולים להסתדר יופי בלעדי. אנשים מוזמנים לחרחר להם בלי חמצן, לישון כפיות עם לאמות כדי להתחמם ולבקר במדינות שתמיד השם שלהם נגמר במשהו סטאן… אני רוצה את האוורסט וזהו.
כדאי להצטרף לערוץ הווצאפ של אאוטפאנל: לקבוצה השקטה
המידע ברשת מפורט אך לא מחובר למציאות
הטרק עצמו קורה בצד הנפאלי של ההר והוא מוגדר כאחד היפים בעולם. מי שממש רוצה לקרוא עליו יכול לעשות זאת במגוון מקומות ברשת המתארים בצורה ברורה מה קורה כל יום (סה״כ אורכו 12 יום) ואת המסלול. הכתבות האלו מאוד מפורטות ומלאות מידע אך לטעמי חסרות קצת קשר עם המציאות והבנה מה באמת צפוי לך בטיול כזה. על מנת לתקן החלטתי לכתוב את המדריך הזה למען המטייל הפולני שמגיע לאזור. תמצאו פה תאור אמיתי של מה צפוי במדינה ובמסלול ובתקווה תכינו את עצמכם כראוי.
נפאל והרים מסביב
שדה התעופה המרכזי אומר לטעמי הרבה על המדינה ובנפאל הוא זועק עולם שלישי. אחרי שעות רבות של טיסה הגענו לשדה ועכשיו כמובן צריך להוציא ויזה. למה לא מראש? למה לא דרך אתר כלשהו? אל תבלבלו את הנפאלים עם המאה העשרים ואחת.
ברור שיש בטרמינל מכונות אוטומטיות שמחוברות לרשת כלשהי (מתברר שכן יש אתר כלשהו) אך כנראה הרשת עשויה מקורי עכביש. יש 7 מכונות ואולי אחת עובדת. שלושה עובדים נפאלים שמדברים אנגלית לכאורה רק מוסיפים לכאוס. תהליך של שעה ובסיומו היינו הבעלים הגאים של בקשות ויזה ועכשיו לשלם 50 דולר (כמובן במזומן) עבור הזכות להיכנס. זה גם השלב בו משום מה מישהו בודק לך את כרטיס העליה למטוס איתו הגעת כדי לוודא שלא טסת לשם על כנפי יונה כנראה.
מזומן הוא שם המשחק
לכאורה יש אפשרות בחלק מהמקומות לשלם באשראי, אך זה תמורת תוספת של 4% למחיר (במקרה הטוב) ופרצוף רע תמידי מצד המוכר. מזומן ודולרים (כמובן כאלו שהודפסו משנת 2017 אחרת הנפאלים חושדים בזיוף ומסרבים לקבלם) הוא שם המשחק וצריך להערך בהתאם מראש.
מהשדה אסף אותנו הנהג שארגן הסוכן. קיבלנו את שרשרת הפרחים המסורתית, התעטשנו כיאות לאלרגיה שהכתה בכולם, וקדימה לטרנזיט ולנסיעה קצרה בצד שמאל. הרחובות עמוסים במכוניות, אופנועים, ריקשות, הולכי רגל, פרות וברדק אין סופי עד למלון. רצוצים ומרוטים הגענו למלון שנראה לנו עלוב למדי, אך נקי ועם מזגן. צחוק הגורל הוא שהמלון הזה יהפוך בימים הקרובים לפסגת שאיפותנו ולארמון ורסאי ביחס לצפוי לנו.
יום ראשון בנפאל – קטמנדו והטאמל
מרכז העיר של קטמנדו זה הטאמל – שילוב של כמה רחובות מלאי חנויות שמוכרות בדיוק את אותה סחורה (שרוואלים צבעוניים וציוד טיולים מזויף), קצת מקומות אוכל והמון בלגאן.
חוטי חשמל וטלפון מקשטים את הרחובות, מוכרי סמים וכלי נגינה לא ברורים מציקים לך תדיר, והעברית חוגגת גם ברחוב וגם בחנויות. המחירים כמובן ניתנים למיקוח קשוח ולהורדה של 50% במחיר ממחיר הפתיחה. החלפת כספים בצ׳יינג׳ מקומי תשאיר אותכם עם סטאפת שטרות מפחידה כי השטר הכי גבוה מקומית זה 1000 רופי ששקולים ל-7 דולר בערך.
הסוכנים בנפאל – הפתעה לטובה
זה גם השלב שתפגשו את הסוכן המקומי שלכם. מרבית הישראלים ילכו לאחד הסוויסות (צהוב / אדום) שכמובן שונאים אחד את השני כמו החומוסים באבו גוש. אנחנו בחרנו בסוכן מקומי אחר שיעזור לנו וארגנו לנו טיול ״בוטיק״ עם מדריך ופורטרים שיעזרו לסחוב. אני אישית טענתי כל הזמן שברגע שהסוכן יפגש אתנו ונשלם לו (כזכור במזומן) הוא יעלם ונמצא את עצמנו תקועים בקטמנדו. מה רבה היתה הפתעתי כשלפגישה ביום למחרת הגיע אדם נחמד ורציני שממש שפע רצון לעזור.
כאילו הבלגאן הטבעי של המדינה לא מספק, התברר ששלושה שבועות לפני שהגענו היו שטפונות מטורפים בנפאל עם מאות הרוגים. השטפונות הרסו גשרים ואת הכביש המהיר (לכאורה) שהוא עורק החמצן של המדינה. המצב הקשה הביא לביטול טיסות מקטמנדו, והדרך להגיע לנקודת תחילת הטרק (עיירה בשם לוקלה) היא בנהיגה בכביש עד חור בשם ראמצ׳הפ וממנו כן פועלות טיסות. בעיה קטנה – הכביש והגשרים בדרך לראמצ׳פ לא ממש קיימים והתברר שכבר כמה שבועות שפשוט לא מגיעים תיירים כמעט למקום (וזה אמור להיות שיא העונה). הסוכן שלנו ציין שנראה שיש דרך אלטרנטיבית להגיע לראמצ׳פ ובמקום 4.5 שעות בכביש הראשי (120 קמ סה״כ) נבלה לנו בחדווה משהו כמו 8-9 שעות בדרכים אלטרנטיביות. כמובן שזה עלה לנו יום נוסף בו תכננו לשהות בקטמנדו, לנוח ולהתרגל לשעון המקומי (שמוזז משום מה שעתיים וארבעים וחמש דקות קדימה ולא שלוש עגול כמו שאר מדינות העולם המפגרות).
הסוכן גם צייד אותנו בדברים שהיו חסרים לנו ולא הספקנו לקנות קודם לכן – כגון מקלות הליכה גנרים, קרמפונים לשלג שצפוי על ההר – היו סופות, ושקי שינה חמים כגיבוי לשמיכות.
קדימה לראמצ׳פ
הבוקר הגיע ואיתו הסוכן, המדריך ורכב מקומי + נהג הגיעו לאסוף אותנו. נרגשים יצאנו לדרך בדרכים נטולות כל שילוט. בדיקה מהירה בגוגל מפס הראתה שאנחנו ממש לא בכיוון, ובמקום מזרחה נוסעים צפונה ומטפסים על אחד הרכסים סביב קטמנדו. התברר שזו אמורה להיות הדרך החדשה שמדלגת על הכביש הראשי. הדרך עצמה היא שילוב של כביש, דרך עפר ופה ושם קטעים שפשוט נהרסו ונסחפו להם בגשמים. קצב הנסיעה לא עולה על 20 ק״ש ביום טוב. לקראת צהריים, גוועים מרעב, הגענו לעיירה מקומית לאכול במסעדה מקומית (מאוד).
הרכב שלנו היה אטרקציה והתברר שאנחנו בערך התיירים הראשונים שמנסים להגיע בדרך הזו מקטמנדו ובין הלבנים הבודדים שהגיעו למקום. אנשים וילדים באו להצטלם אתנו והרגשנו קצת כמו חייזרים. במסעדה המקומית נתקלנו לראשונה במאכל המקומי הקלאסי דאל-בט. מדובר במגש עליו ערימת אורז לבן, תבשיל דאל דליל, מעט קארי ירקות, קצת ירק מוקפץ ולפעמים מעט חמוצים חריפים. את הכל מערבבים יחד ואוכלים כמובן עם כף. סה״כ מדובר במנה שיכולה לסתום אותך אבל בטח לא להשביע או להיות טעימה באמת ולספק את האנרגיה הדרושה למטייל.
המשכנו בדרך. בשלב הזה הכביש כבר ממש התחיל להדרדר. פה ושם חצינו נחלים זורמים ובכלל התחושה הייתה של טיול שטח ולא ממש נסיעה. לא רחוק מהיעד הכביש נעלם לגמרי בתוך הנהר. את הנפאלים זה לא ממש ריגש ומול עיננו הם פרצו דרך בתוך תחנת כח, דרך בסיס צבאי ואז פשוט שברו גדר גינה של מישהו והעבירו לו את הכביש הראשי צמוד לסלון. כך יצא.
עייפים ורעבים הגענו לראמצ׳פ. עיר מופלאה בגודל 20 בתים וכמובן המון תרנגולות ותרנגולים שמעירים אותך בשעה 04:00 תרצה או לא תרצה. את הלילה בילינו באכסניה מפוקפקת שם גם אכלנו ארוחת ערב (שוב דאל בט כמובן). למחרת טסים!
קבלו את הכתבות בווצאפ:
יוצאים לדרך
שדה התעופה של ראמצ׳פ משרת מטוסים קטנים והליקופטרים במסלול ללוקלה. זו טיסה של רבע שעה שאפשר לעשות רק כשתנאי מזג האוויר מאפשרים. לשמחתנו התאפשר לטוס וזה אחרי 3 ימים בהם לא היו טיסות בכלל כי הכל היה מעונן. השדה עצמו קטן, מבולגן ומזכיר מנחת חובבים בסיסי ביותר.
ראשית יצאו לדרך אותם מסכנים שנתקעו בראמצ׳פ כבר כמה ימים. מההר המטוסים הורידו את אלו שהיו תקועים בלוקלה לפחות אותו מספר ימים. אנחנו היינו הטיסה האחרונה של היום שלמזלנו עוד יצאה לפני שהעננים השתלטו שוב על ההר.
מטוס פרופלורים קטן וישן של 16 איש מעלה אותך לשדה של לוקלה שידוע בתור אחד השדות המסוכנים בעולם. המטוס עצמו מכאני לגמרי ולטייס אין שום אמצעי נווט כמובן. הנחיתה עצמה מפחידה בצורה אימתנית ותוך כמה רגעים אתה מחוץ למטוס ויוצאים לדרך. זה השלב שפוגשים את הפורטרים ומתחילים את היום הראשון של הטרק. זו גם הנקודה ממנה הכל (למעט הנוף) הולך ומדרדר.
קצת על קולינריה
כמו שציינתי, המטבח הנפאלי אינו משובח בלשון המעטה. היית מצפה ממדינה שנמצאת בין הודו המשופעת תבלון לסין המשופעת רטבים שתייצר סוג של פיוזן נפלא. הנפאלים מצידם פתרו את הנושא פשוט על ידי בחירה לא להשתמש בכלום, לא בתבלינים ולא ברטבים. חשוב להבין שהחל מלוקלה ובמהלך על השבוע וחצי הקרובים, כל כפר או בקתה נגישים אך ורק ברגל. במילים אחרות מוצרי מזון או מגודלים מקומית או נסחבים ברגל על הגב או על בהמות משא במשך ימים על ימים וזה אומר גם בשר.
רק יצאנו לדרך ולפנינו ראינו שני סבלים עם סלים על הגב רוחשים זבובים ומריחים לרחוק. התברר שהם מביאים בשר לאחד הכפרים במעלה ההר. מנקודה זו הפכנו כולנו צמחונים אדוקים ולא ראינו בשר או עיף עד יום הירידה מההר.
התפריטים בכל מקומות הלינה יראו אותו דבר בדיוק:
נכון, יהיו בהם המון אפשרויות אך חלקן הגדול נמצא רק על הנייר או שומר נפשו ירחק מהם. בפועל עומדות בפני המטייל הפולני מספר אפשרויות מצומצם:
- דל באט דלוח
- נודלס (עם/בלי ביצה, עם/בלי ירקות)
- אורז מטוגן (עם/בלי ביצה, עם/בלי ירקות)
- פסטה עם רוטב מקופסא וגבינה צהובה (לכאורה) מגורדת
- מרק אינסטנט (שום, אטריות וכן הלאה)
- מומו (סוג של כיסונים שלא ממש הצליחו) עם רוטב לא טעים בעליל
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
גם ארוחת הבוקר לא מזכירה בופה במלון אלא מבוססת על חביתה, לחם לבן וריבה/חמאה. לעיתים תמצאו גם קצת מוזלי/קוואקר וחלב מפוקפק מאוד.
כמות הירקות במנות (וגם איכותם) יורדת ביחס ישר לעליה בגובה. לקראת הסוף באמת שמנת הנודלס מכילה כמעט 100% נודלס והמון תקוות אבל לא ירקות. פה ושם יש הבלחות בתוספת תשלום כמו פיצריה טובה מאוד בנאמצ׳ה בזאר, בית קפה נפלא בכפר בו עושים את ימי ההסתגלות השניים, או עוגות חנק לא ראויות למאכל בבית הקפה הגבוה בעולם (והיקר מאוד) בגובה 4400.
ככלל המדד הכללי הוא מחיר בקבוק מים: בקטמנדו הוא יעלה 20 רופי לבקבוק, ומחירו יאמיר עד ל-700 רופי בכפר הגבוה ביותר בטרק! בכפר הזה כמובן באופן מפתיע אין מים זורמים בברזים אז אם אתם רוצים לשתות משהו או אפילו לצחצח שיניים אז 700 רופי… תהנו. אנחנו, פולנים עדינים, הקפדנו לפלטר את המים שלנו. אני אישית קצת פחות הקפדתי לשמור שהפילטר לא יקפא בלילה והתוצאה היתה קלקול קיבה שירשם בספרות. מרבית התיירים הזרים פשוט חשקו שיניים וקנו בקבוקי מים במחיר מופקע אך סביר יחסית להשקעה שנדרשת להביא אותם לגובה הזה. בכל מקרה חשוב להבין שלטרק יש גם תועלות משניות והמרכזית בהן היא דיאטה. תרצה, לא תרצה מההר תרד כמה קילו פחות וחטובים הרבה יותר. מי אמר שאין יתרון בקולינריה ירודה?
ליל מנוחה וחלום
מי שטייל באירופה מכיר את החוויה של להגיע לרפיוג׳ בסוף היום. בנין אבן יפה מחכה לכם, כולם מורידים נעליים בכניסה, עוברים לכפכפים, האש באח מפצפצת וכמובן המסעדה מגישה אוכל איכותי ויין ובירה מהחבית. הלינה בחדרים פרטיים או דורמיטורי ושירותים משותפים ונקיים שהצוות מתחזק. בדיוק ככה החוויה בנפאל רק בלי הבקתה, בלי הניקיון, בלי האח, בלי השירותים, בלי הבירה וכמובן בלי האוכל הטוב.
כמובן שלא רע לאורך כל הדרך. שביל הטרק לבייס קמפ מטפס לאורך העמק שתחתיתו הנחל זורם ומעליו הכפרים. בהתחלה נצא מלוקלה לכוון נאמצה בזאר. זה לא פייר כי מדובר פה בעצם בעיירת המחוז של שבט השארפה. זו ממש עיירה עם בתי אבן מסודרים, מסעדות, בארים והכל. מנאמצ׳ה ולמעלה הכל מדרדר ובמהירות.
התנור במרכז
בכל תרבות קרה אלמנט הבית והחום הוא מרכזי. לא משנה איפה בעולם תטיילו, בסוף היום תגיעו למבנה שכל ייעודו לשמור על חום ולספק מפלט מהקור והרוחות. הנפאלים מתברר שונים גם בזה והגסט האוסים בנויים בהתאם. חלל מרכזי כמובן קיים ובתוכו תנור שיודלק אחר כבוד רק בשעות אחר הצהריים. חומר ההדלקה אלו שקיות פלסטיק של חטיפים וחומר הבערה הוא במקרה הטוב ״פיתות יאק״ שזה חרא יאק שיובש בשדות או עוד שקיות פלסטיק במקרה הרע. כל התענוג הזה מעשן לחלל המרכזי בו אוכלים כל האורחים ומבלים את זמנם. תשכחו מלשבת ליד האח עם האש שמרקדת בבולי העץ.
החלל המרכזי כמו חדרי השינה בנויים מדיקט. כן, פשוט דיקט עץ מסכן. החלון (שאף פעם לא נסגר) עשוי מחומר לא ברור ועל הרצפה (שעשויה כמובן גם מדיקט) יש במקרה הטוב בד לבד מהוהה. בחדר שתי מיטות יחיד שעשויות… נחשו חזק… מדיקט ואם הלכתם על חדרי הביוקר (לא בכל המקומות יש) אז תקבלו גם שירותים צמודים לחדר בהם תהיה אסלה, אך לא בהכרח מים להדחה (ואת אלו תמצאו בתוך חבית עם מים שאתם מוזמנים ליצוק לאסלה עת סיימתם את עניינכם).
תהיו שמחים בתנאים האלו כי רוב המטיילים ישנים בחדרים משותפים ומחרבנים בבול פגיעה משותף. מקלחת אין כמובן, אבל יש מקלחת אחת לכל הגסט האוס בה יש מים חמים והיא כמובן בתשלום. אנחנו שילמנו ומצידנו שהאירופאים ילטפו את עצמם במגבונים.
למה לבנות מדיקט מסכן ולא להשתמש בכמויות האבן המטורפות שמסביב? לנפאלים תשובות אבל שני דברים כדאי לזכור. הראשון הוא שבעונת התיירות אין אקסטרא שמיכות ובלילה קר למות, והשני הוא שסקביאס חוגגים גם כשקר. אישית לא הייתי נוגע במצעים שהם מספקים.
הנפאלים כטוב ליבם בחסכנות, אמצו בשמחה את נורות הלד נטולות ההספק והתאורה. חדר שינה יואר בד"כ על ידי נורת לד חלושה, בהספק גחלילית וחצי. תמצאו את עצמכם מרבית הזמן מגששים בחשכה. ניסיון לשבת באזור המשותף עד מאוחר יתקל בגרוש כי מתברר ששם ישנים הפורטרים וחוץ מזה פיתות חרא יאק עולות כסף – בשעה 20:30 תגורשו אחר כבוד לחדרים הקפואים לגמרי ותרדמו עקב שעמום יתר כי אפילו לקרוא קר מדי והידיים מחוץ לשמיכה קופאות.
את הטלפונים לא תוכלו ממש לטעון. שימוש בשקע טעינה עולה כמובן כסף וכלכלת בטריה הופכת להיות המטבע האמיתי בטרק. טעינה וחיבור לוויפיי הם המדד לאיכות מקום הלינה והאחסון. בכל שאר ההיבטים כולם אותו דבר ומגישים בול, אבל בול, אותו אוכל.
סודות קטנים מהטרק באוורסט
המסלול עצמו באמת שלא קשה. הגובה לא מקל אבל תכלס זה לא משהו שמי שמורגל בטיולים יתקשה בו. הקושי האמיתי של הטרק הזה לעומת האחרים אלו הלילות הרבים שאתה מבלה בגובה רב. זה לא דומה לטרקים שאת עושה פס גבוה ויורד והגוף אכן מגיב אחרת. כדי להקל על הגוף מתוכננים לאורך הדרך שני ימי הסתגלות. אנחנו משום קראנו להם ימי מנוחה כי בפולניה פינת מודיעין ככה מוכרים בקלות את הטיול לילדים. מה רבה היתה הפתעתנו כשבבוקר יום המנוחה התעקש המדריך שנתעורר מוקדם, נעלה על ציוד ואז הצביע על פסגת ג׳אבל קרוב תוך שהוא מודיע לנו בחיוך זדוני שהיעד הוא להגיע לראש הג'אבל.
טענותי שסגרנו על ימי מנוחה נהדפו על ידו בטענה שבלו״ז רשום יום הסתגלות (האם זה לא אותו הדבר?). זה השלב לגייס את כל כישורי המשא ומתן: ראשית ציינתי את העובדה שאם הולכים וחוזרים הרי שאין משמעות לסיבוב ואפשר פשוט להישאר בגסט האוס ולנוח וכלום לא ישתנה. המדריך בתגובה שלף לי שלל תירוצים מחקריים כמה חשוב להסתגלות לגובה לעלות ולרדת. נסוגתי לשלב השני במשא ומתן ופתחנו בדיון של כמה עולים בגובה. הוא התחיל ב-500 מטר עליה ואני טענתי בעד שוקו במסעדה. אחרי משא ומתן קשוח מאוד אפשר לסגור איתם כרגיל על חצי. זה עובד על כולם. עלינו 250 מטר והתייאשנו.
מה קורה לישראלים קמצנים?
את הציוד הכבד סוחבים פורטרים בנפאל. אתם כמובן יכולים כמו כמה ישראלים שפגשנו לחסוך ולסחוב הכל על הגב ואז כמובן, בדיוק כמוהם, תחפשו פורטר בכפר הכי גבוה ומסריח בדרך ותשלמו לו על כלום ימים מחיר גבוה פי 2 ממה שהייתם משלמים אם מראש לא הייתם קמצנים.
הפורטרים אגב נראים כולם אותו דבר ומהר מאוד תגלו שאתם מזהים את שלכם רק לפי התיקים שהוא סוחב. במקרה שלנו ברגע שהם החליפו תיקים הלכנו לאיבוד ולא זיהינו אותם. הנחמה היחידה היתה לראות את הפאניקה על פני המדריך שלנו, עת אני והבן שלי החלפנו תיק והוא לא זיהה אותי וחשב שהלכתי לאיבוד. התברר שגם אנחנו נראים להם אותו דבר, גזענים.
אל תאמינו גם לתוכנית הגבהים היומית. על פניו נראה שכל יום עולים כמה מאות מטרים שפרוסים על פני כמה קילומטרים. נשמע כיף וקל. בפועל מה שלא מגלים לכם זה שהמסלול נראה קצת כמו גרף א.ק.ג עצבני של טייל במצוקת נשימה. הוא עולה ויורד, עולה ויורד, עולה ויורד וככה לאט לאט צובר את אותם מאות מטרים עליה בסוף היום שמתרגמים להרבה יותר עליה מצטברת בפועל.
30% חולים בנפאל?
לאורך כל הדרך ילווה אתכם טרטור מסוקים שטסים להם מלוקלה לנקודה לא ידועה בראש ההר. בשלב הראשון כולנו חשבנו שמדובר בתובלה של ציוד ואספקה אבל מפגשים לאורך הדרך עם גמדים קטנים שסוחבים על המצח בית ענק הבהירו לנו שהכלֿ, כולל הכל מגיע רגלית. ככל שהתקרבנו ליעד הבנו שאלו מסוקי חילוץ ופינוי רפואי מה שרק הגביר את הפאניקה שלנו. ברור קצר עם המדריך שלנו העלה את הנתון המדהים לפיו 30% מהאנשים לא טורחים לרדת מהטרק, וברגע שהגיעו לבייס קמפ מתקשרים לביטוח הרפואי ומדווחים על מחלת גבהים או משהו בסגנון שדורש כמובן פינוי מוסק.
עצרנו לחשוב… הרי על ההר באמת שאין שום רופא או מרפאה לרפואה. איזו דרך יש לחברת הביטוח לגלות שאתה לא באמת סובל וחולה? והרי מחלת גבהים (וזה היופי בדבר), חולפת כשאתה יורד מהגובה. במילים אחרות אך סביר שתרגיש טוב לאחר הפינוי… תחשבו על זה. אצלינו בעדה הפולנית זה לא נחשב עבירה.
רגע ההגעה לבייסקמפ הוא כמובן רגע מכונן
חלום של שנים על נפאל והאוורסט עומד להתגשם. ראיתי בעיני רוחי שורות של אוהלים צהובים, אוהלי פיקוד גדולים, דגלים ובכלל מחנה רוחש פעילות. גילה ראתה בעיני רוחה עשרות מטפסים מסוקסים מסתובבים להם בלי חולצה ורק מחפשים תיירת אבודה לתת לה יד ולחזק את נפשה. מה רבה היתה האכזבה כשגילינו שהגענו לסלע. כן, אשכרה סלע שאיזה מישהו לקח ספריי גרפיטי וכתב עליו אוורסט ביי קמפ. גם ברגעים האלו נפאל ותושביה לא מאכזבים ואם אפשר להרוס לך קצת את החלום ואת ההנאה הם ימצאו את הדרך.
שמחים ומרוצים הצטלמנו ליד הסלע, מעליו, מאחוריו ובכלל. דגל ישראל נשלף כצפוי לתמונה, התגברנו על הפיתוי להתקשר לחילוץ ויצאנו למסע חזרה לארץ המובטחת או לפחות לקטמנדו ובתקווה למזג אוויר חם.
חוזרים לציוויליזציה
האמת שלא חוזרים כזה מהר. מי שמכיר את המסלול יודע שאחרי רגע השיא של הבייס קמפ מתוכננת גם עליה להר בשם קאלה פטאר, וממנו יש תצפית זריחה מהמממתתתת (לכאורה) לאוורסט.
את הלילה האחרון תבלו בגסט האוז בגובה 5100 מטר. זה המקום בלי מים ובלי כלום, והוא מסמל את נקודת השפל אליה אפשר להגיע בטיול בהיבט הלינה והקולינריה. לקאלה פטאר משום מה מתחילים לטפס בשעה ההגיונית של שלוש לפנות בוקר כדי להגיע לזריחה. בשעה הזו כל כך קר בחוץ שקשה לתאר ואפילו ציוד החורף שהבאתם לא מספיק. אתם תעלו להר במשך שעתיים רק כדי לגלות בסוף: הפתעה, האוורסט מעונן ורואים זריחה מעל ענן שזו חוויה סטנדרטית לכל דעה. זה הרגע בו מתחילים לרדת. בכל מטר של ירידה החמצן חוזר לריאות וההרגשה משתפרת. על הפנים מופיע חיוך גדול ומבטיהם הסובלים של אלו שבאים מולך בדרך במגמת עליה נראים משעשעים משהו. כלום לא יעצור אותכם. יאקים גדולים ומסריחים חוסמים את השביל ומחרבנים אותו לגמרי? קטן עליכם! סבל נפאלי קטן ועליו דלת עצומה ומכונת כביסה? עוקפים בכיף!
זה גם השלב שהפורטרים שלכם נהיים מאוד נחמדים כי הגענו לשלב המלחמה הקרה במלחמת התשר הגדולה. כמה משאירים ולמי? פתאום מאוד חשוב להם שתראו שהם סוחבים מלא והם נתקעים לך בין הרגליים בכל נקודה אפשרית עד שתשקול לשלם להם ולו שיעזבו אותך בשקט.
נאמצ׳ה האהובה נראית כמו ניו יורק. חיים, חשמל ואוכל טוב וכל תלאות העליה נשכחות. עוד קצת ומגיעים ללוקלה כדי לגלות ששוב יש מזג אוויר מחורבן ואין טיסות וכולם תקועים על ההר… אבל הי, יש מסוקים ועם קצת חוצפה ישראלית גם זה יסתדר.
