רועי לקח קבוצה מיוחדת למסע מאתגר במדבר. לכאורה, עוד טיול. אבל ההרכב המיוחד של האנשים האלה ממכינת ביחד, ומה שהם לקחו איתם מהמסע אינו עוד הרכב, ואינו עוד תובנה. זו תהיה עבורם חוויה משנת חיים. כתבה שנייה משתיים.
מומלץ לקרוא את המבוא ולהתחיל מהכתבה הראשונה בקישור זה
חולית הבנות – החיבור מחדש של מיכל
מיכל היא חניכה שכולה לב גדול, שמכוסה קצת בשכבת קרח, מסכות ומגננות מרובות. יש לה קושי בלהיפתח, לסמוך וליצור חברויות חדשות אמיתיות וחזקות. זה בא לידי ביטוי בכך שהיא מתנגדת ומתריסה ומתקשה לשלוט בכעס. היא לא מצליחה לקום בבוקר וקשה מאוד להעיר אותה, והרבה פעמים קמה עצבנית וכעוסה. לצוות מכינת ביחד חשוב להראות לה שלא מוותרים עליה ושאנחנו פה מצד שני לעמוד על שלנו ולא לוותר לה וליפול לכוחניות שלה – מורכב במכינה, מורכב עוד יותר בשטח. אנו רוצים לעזור לה בסדרה להבין מהו שיתוף פעולה אמיתי ומהי חברות, להתמסר לרגע ולהנות ממנו ולהנות מלהיות עם חברים, להראות לה שיש סביבה הרבה אנשים שאוהבים אותה ושמוכנים לבוא לקראתה. ובעיקר לעזור לה להיפתח באמת ולשתף את הסביבה שלה במה שעובר עליה ולא לשמור הכל לעצמה.
בבוקר של יום השני הכל מתפרץ, מיכל לא קמה, כאשר היא מתעוררת היא לא משתפת פעולה, כועסת, מטיחה האשמות בכולם ולא מוכנה לצאת, עד שסביב 12 אנחנו מחליטים שהחוליה תצא בלעדיה – והיא תשאר עם צוות המכינה. לאחר שיחות רבות עם אור וג’נה היא מחליטה שהיא רוצה לחזור ולנסות בכל זאת, אבל החוליה כבר אחרי צעידה של קילומטרים רבים. אנו לוקחים אותה לסיום המסלול ומשם מלווה על ידי מתנדבת, היא צועדת אל מול חברותיה שמגיעות מיום ההליכה המתמשך והקשה, וכאן מתפתח דבר מעניין.
הבנות לא רוצות בה חזרה, כועסות על ההתנהגות שלה, על מה שהיא מפילה עליהן. אפילו לעמית שנמצאת על הרצף ובדרך כלל לא מביעה את דעתה בנושאים שכאלו, ואף קצת מפחדת ממיכל, חשוב לדבר ולהגיד עד כמה מפריעה להן החזרה של מיכל. ברור לנו שזה לא יעבור חלק ולא צריך לעבור חלק, ואנחנו לא מצרפים את מיכל חזרה. היא ממשיכה ללכת עם מלווה לחניון הלילה. לחוליה אנחנו אומרים שהכל יתבצע בשיחה ובהסכמה.
בערב בחניון עוד לפני שמיכל מצטרפת כוללים אותה בחלוקת השינה למחסות, ואז אנו מצרפים אותה לשיחת סיכום היום. שיחה פתוחה ומרגשת בהן הנערות פותחות מולה את מה שהן מרגישות לגבי ההתנהגות שלה, ואילו מיכל מציינת שכל מה שהיא רוצה זה שהחברות שלה ילחמו עליה, שלא יוותרו עליה גם כאשר היא מתקשה, וקשה אליהן. היא מצטרפת חזרה לקבוצה, ובשאר המסע משתפת פעולה, קמה בבקרים כפי שמעולם לא קורה במכינה. היא מפגינה מאמץ גדול להיות חלק מכולן, ואפילו עובדת בצוות עם שאר החניכות. היכולת שלה לבקש לחזור, לבקש שלא יוותרו עליה והיכולת של הבנות לקבל אותה בחזרה, אלו דברים שכנראה לא היו מתרחשים במכינה והשטח אפשר אותם.
אירועים נוספים התרחשו בחוליית הבנות
קתרין שנמצאת בתהליך משפטי הגירה, כולל צורך לצאת למשפט תוך כדי המסע. היא בחרה לצאת למסע לצאת למשפט ומיד לחזור לשטח, לא לוותר. במהלך המסע מגיע עדכון שהמשפט נדחה, ובתוך כל זה הנערה המיוחדת הזאת מצליחה לראות את הטוב.
נעמה – המקסימה היא ספידי אוטיסטית עם נטיה לחרדות פתאומיות. התגובה שלה לחרדות היא לבריחה מהירה. השטח והפעילות ממתנים אצלה את החרדה, ואת הבריחה. גם כשהיא בלחץ היא לא בורחת, היא מסתקרנת מאוד מהרחוק – אבל לא רצה אליו. בוחנת גבולות ומרחקים במימד המדבר, מתרחקת לאיטה תוך שמירה על מרחק סביר וקשר לקבוצה. היא מאפשרת לנו להגיע אליה בלי חשש מלחץ ובריחה.
הצטרפו אלינו באאוטפאנל לעוד כתבות כאלה:
האתגר בחוליה של גילבי
גלבי קיבל את החוליה הקשוחה והחזקה: “הם צריכים להרגיש שהם כמו חניכים בכל מכינה אחרת” הוא אומר. גם במכינה המשלבת יש את אלו אשר דווקא עם הרקע הסיכוני, צריכים לפעמים להיות “כמו כולם” ולקבל עליהם את האתגר. חוליות דומות במכינות אחרות היו במצבם בהתנגדות משמעותית וחיפשו תמיד דרך קלה. ואילו הם מחפשים את המאתגר כל הזמן: לינה במחסה כאשר יש אפשרות לאוהל, לינת בדד גם כשלאחרים לא עושים את זה. אתגר בניווט ובהליכה, והכל בחיוך וברצון.
האירוע הקשה מכל קרה לקראת הלילה השלישי: אחרי שבנו בבוקר מחסה מבוצר לקראת לילה גשום, הוחלט שמדלגים לישון בחצבה וצריך לפרק את המחסה שעמלו כל כך בהכנתו. ללא כל טרוניה הם מקבלים את גזירת פרוק המחסה וברוח טובה קיבלו את השינוי ומה שהוא מביא איתו. גם רגישות רבה ראינו בחוליה הזאת – יכולת לקום ולחבק שצריך.
לומדים לסמוך זה על זה
ביום השלישי אנו מתקדמים עוד צעד במסע המורכב שלנו. חלק מהחניכים שתמיד היו כנים יחסית לגבי עצמם, מרגישים גם שהם יכולים לדבר על מה שהם מרגישים כלפי האחרים: איפה לא עוזרים שצריך ואיפה מפריעים – דבר שהיה להם קשה מאוד קודם לכן.
החלטנו לעשות כמה תרגילים מעניינים, למשל “הובלת עיוור”, דורון מוביל את עמיר ומתגלה חוסר יציבות מוחלט של האחד מול חרדות עצומות של השני. עמיר מבקש מדורון להזהיר אותו מאבנים, ודורון מקבל את זה, פשוטו כמשמעו. כל חצץ – “יש אבן” ואז “עברת את האבן” ועמיר מרים את רגליו גבוה גבוה מעל חלוקי הנחל ופיסות החצץ הקטנות… אבל, וזה החשוב ביותר, עמיר מצליח לסמוך על דורון למרות החרדות, ודורון? דורון מאושר מזה שעמיר סומך עליו ומבטא את זה בצהלות וריקוד שמחה ספונטני.
תמונה מהיום האחרון
אנו נותנים להם גם לנווט, מתאימים להם את הניווט ויוצרים חווית הצלחה שנתמכת על ידי כל הקבוצה. עוברים עם יובל על ציר הניווט וכשהוא מרגיש בטוח, נותנים לו להוביל את כולם. גאוותו המרובה נכרת לעין.
בערב, ירון נשאר ער מאוחר, ואז מבין שחבריו לאוהל הלכו לישון כבר. הוא מתייעץ איתנו אם לישון בחוץ על מנת לא להעיר את שני חבריו שרגישים לקולות, וכשאנו נותנים בידיו את חופש הבחירה הוא בוחר לישון בחוץ כדי לא להעיר אותם. בדיעבד לאחר המסע ג’נה מסבירה לי שזאת היתה הדרך שלו להתמודד עם הפחד, למצוא סיבה לישון לבד כפי שהנערים בחוליה החזקה עשו לילה קודם לכן. הוא הצליח למצוא לעצמו את ההצדקה למעשה הזה שרצה לעשות אבל חשש ממנו.
אחרי המסע
המסע נוכח במכינת ביחד בכל שבוע מהשבועות שעברו עד לטקס הסיום. בשיחה אחרי חודש ג’נה מספרת לי על מה שעבר על הנערות והנערים מאז המסע: על זה שיש את ירון שלפני המסע וירון שאחרי – שינוי עצום ומהותי. מנער שלפי המסע תואר כחרדתי, פוחד מהתרחקות של חבריו, נוטה להתמסכנות וחוסר פרופורציות, ומרגיש שהוא לבד. אחרי שבוע בחוליה שחשש להיות בה, הוא חזר זקוף שמח ובטוח בעצמו, שמח שהיה בחוליה המשולבת שאפשרה לו לצמוח כל כך.
עמיר הפך להיות אופטימי הרבה יותר וזה החל במסע. דורון סומך על עצמו ופחות בהתקפי חרדה. מיכל עושה דרך עם חברותיה – אבל פריצת הדרך הייתה ביום השני למסע. בסיכום אני נרגש לשמוע את הנערים מספרים על המסע שעברו, לפגוש את ההורים והחברים ולשמוע גם מהם עד כמה המסע היה משמעותי עבור כולם.
בינתיים יצאנו כבר למסע שני עם מכינת ביחד – מסעיר ומיוחד לא פחות מהראשון ובימים אלו ממש אנו מתכוננים למסע השלישי.
* שמות החניכים במסע הוחלפו בשמות בדויים
