טרק בהרי ההימלאיה הוא לא רק לצעירים בטיול אחרי השחרור. מקום זה מחדד את המחשבות ומאפשר להסתכל על מהות החיים מחוץ לקופסא, להבין את המקום ולהסתנכרן עם הקצב של ההרים הגבוהים.
הוידוי
אפריל 2022 היום הרביעי למסע. זה עתה סיימנו את העלייה התלולה מהכפר קיאנג’ן גומפה, השוכן בשמורת הלאנג טאנג, לפסגה הצפונית שמעליו. אחרי מנוחה קצרה להחזרת הנשימה ומבט חטוף לנופים המופלאים, אני חוזר להיות משימתי. פותח את היישומון למדידת זמן תגובה ומבצע מבחן קצר. זמן התגובה 298 מילישניות. אני רושם את התוצאה, את הגובה בו בוצע המבחן, 4600 מטר, את התאריך והשעה ומכבה את הנייד.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
שלושה חודשים קודם לכן, בעיצומו של אחד מגלי הקורונה, ואחרי לחץ מתון מצידה של אשתי, אנו נרשמים לטרק מאורגן להרי ההימלאיה. 12 ימי הליכה תובענית בשמורת הלאנג טאנג והאגמים הקפואים. אני חושב לעצמי איזה ערך מוסף אפשר לקבל מטרק זה לשתף בו את קוראי הפאנל. החלטתי לבחון את השפעת הגובה הטופוגרפי על הביצועים הפיזיולוגים / קוגניטיביים שיכומתו ע”י מדידת זמן תגובה. זמן תגובה אופייני הוא סביב 300 מילישניות והשערת המחקר הייתה שהזמן מושפע מהגובה בגלל המחסור בחמצן.
אני נשכב על הגב מכוון את מנח התרמיל לנוחות מירבית ובוהה מערבה בפסגות המושלגות של לירונג (7234 מטר) ורכס גאנש הימאל. שקט והוד, הטבע במלוא עוצמתו בפן הרגוע של המילה. אט אט מחלחלת בקרבי ההכרה שלכתוב כתבה על קורלציה בין זמן תגובה לגובה טופוגרפי מפולח לפי נוטלי כדורי גובה ואלה שאינם נוטלים קצת פחות מעניין. אני מחליט לזנוח את הרעיון לכתבה המקורית (לממש סקרנים: המדידות נערכו מגובה 1500 מטר עד לגובה 4700 מטר, לא נמצא הבדל מובהק בזמן התגובה כתלות בגובה הטופוגרפי) ולהתמקד בתובנות וחוויות עמוקות יותר המתקבלות במסע מסוג זה.
זמן מזרח
שדה התעופה בקטמנדו, 16 מטיילים ומדריך ישראלי אחד ממתינים בתור לקבלת ויזות. בזכות האינטרנט והקידמה, כל הטפסים מולאו בארץ מראש, תמונות פספורט, תעודות קורונה. הפקיד מביט בעיון בטופס של אחד המטיילים ומשהו לא מוצא חן בעיניו. צריך למלא הטופס המקוון מחדש, עמדת האינטרנט לא ממש ידידותית והאתר נופל פעם אחר פעם. הזמן רץ, הייאוש מצטבר. חלקנו כבר עבר את ביקורת הדרכונים וממתין לתרמילים. בקר הגבולות מציץ בדרכוני, ובטפסים הנוספים שהגשתי לו. הוא מביט בי ובדרכון חליפות ומבקש ממני להמתין בצד, לא ברור לי למה. רוב הקבוצה כבר בצד השני. בינתיים גם המדריך מתקשה לעבור את ביקורת הדרכונים וממתין בצד. הזמן טס, לא נראה שנספיק את סיור אחר הצהריים בקטמנדו. רק אחרי כמה שעות מורטות עצבים אנו יוצאים משדה התעופה. המדריך, בניגוד לשאר המטיילים, רגוע לגמרי. זהו “זמן מזרח” הוא מסביר, צריך להתרגל אליו ולקבל אותו. זוהי חלק מחווית הטיול בנפאל. גם בהמשך המסע נתקלנו בחוויות המאפיינות “זמן מזרח” מדודי שמש שאינם פועלים המחייבים מקלחת קרה או מגבונים לחים, דרך חדרים חשוכים כי המצברים התרוקנו וכלה במלונות בהם ה WiFi המובטח קיים רק בדף המידע. עם הזמן למדנו לקבל זאת או כפראפרזה לשירה של חוה אלברשטיין: בנפאל הייאוש נהיה יותר נוח.
קצב הימלאיה
אוקטובר 1981. מיקי, ענת ואנוכי, בטיול של אחרי צבא “עושים” את סובב אנאפורנה, ללא סבלים, ללא מדריכים וללא מלווים. שבועות ארוכים קודם לכן התחלנו בהכנות, בדגש על כושר גופני. אין ספק שנראנו מוזר במקצת כשדלגנו ברחובות תל אביב על מדרכות וספסלים ציבוריים נושאים תרמילי גב גדולים מלאים בבלוקים תוך שינון מילים בנפאלית מתוך המדריך Trekking in Nepal. לכאורה, הגענו מוכנים לטרק, הלכנו בקצב גבוה עוקפים קבוצה אחר קבוצה כאילו יש כאן תחרות סמוייה ביננו לבין האחרים, ביננו לבין השביל. באחד הכפרים תפס אותנו מורה נפאלי שצעד איתנו כבר יומיים בדרכו לכפר הבא בו הוא אמור ללמד ואמר לנו באנגלית שאינה משתמעת לשתי פנים. “אתם הולכים מהר מידי, זו לא הדרך לטייל בהימלאיה”. אנחנו ביהירות אופיינית של צעירים ישראלים לא ממש התייחסנו. בדיעבד, הסתבר שפספנו חלק מהחוויה שמסע מסוג זה מעניק.
והיום, רגע לפני שהמסע מתחיל, מדגיש שי המדריך הישראלי את המושג “קצב הימלאיה”, קצב הליכה איטי של עקב בצד אגודל כפשוטו. זה הקצב בו ראוי ללכת, הן בהיבטים פיזיים כדי לאפשר מאמץ רב שעות יום אחרי יום ברצף ובתנאי גובה קשים, והן בהיבטים חוויתיים המאפשרים לספוג בנחת את הנופים, האנשים והתרבות. גם מסע בין אלף מייל מתחיל בצעד אחד – יהיה הצעד קטן ככל שיהיה, ולו גם בקצב הימלאיה.
הוא לא כבד, הוא אחי
היום הראשון לטרק, במעלה הלאנג טאנג. מסיבות רבות יום זה יכול להיות מוכתר כאחד הימים הקשים והמאתגרים במסע כולו. אמנם הגובה עדיין נמוך ודלילות האוויר אינה מורגשת אך יש מספיק סיבות אחרות לקושי. היום הראשון יהיה תמיד אחרי טיסה ארוכה ללא שינה, אחרי נסיעה מטלטלת בדרך לא דרך מעמק קטמנדו לשיפולי ההרים, הגוף לא נכנס עדיין לשגרת צעידה ממושכת, הציוד והלבוש בשלבי התאמה ראשוניים ובעיקר, אתה עושה זאת עם עוד כ-14 אנשים זרים אותם פגשת לראשונה יומיים קודם לכן בשדה התעופה. מי הם, מה אופיים איך תהיה התקשורת? השאלות פתוחות והעלייה לא מסתיימת. אחרי כשמונה שעות הליכה לקראת ההגעה לחניית הלילה בצ’יאנג טאנג, אני מבחין באחד המטיילים משתרך מאחור, נושם בכבדות, עוצר כמעט כל צעד ונשען על מקלות ההליכה שלו. בעודי מעלה תהיות כיצד בחור זה מסיים את היום ויותר מכך את 11 הימים הבאים, מגיע אליו חבר קבוצה אחר, זר לו לחלוטין, לוקח ממנו את התרמיל הכבד, מסייע לו צעד אחר צעד, לעלות עוד מדרגת אבן, לעבור עוד פיתול. משלב מילות עידוד ובעיקר נמצא שם לצידו ועבורו. מילות השיר הנפלא של להקת ההוליס מתנגנות בראשי בעודי צופה בהם:
The road is long / With many a winding turn
That leads us to who knows where / Who knows where
But I’m strong / Strong enough to carry him
He ain’t heavy, he’s my brother
במהלך המסע, נרקמה ידידות עמוקה בין השניים שגובשה מהרבה זיעה וצעדים כפולים ולא מ”סתם עוד יום במשרד”. זה ייחודו של מסע אינטנסיבי מאתגר.
לשאוב השראה
הגיל הממוצע של חברי הקבוצה גבוה למדי. אני בגיל 68, נמצא אי שם בקצה העליון. לא פעם מתגנבות בקרבי מחשבות ותהיות תלויות גיל על כשירות גופנית וקוגניטיבית: טרקים מאתגרים, רכיבות שטח טכניות, מרתונים, משחים ארוכים בים הפתוח. עד מתי פעילויות כאלו יהיו רלוונטיות? מתי הגיל הכרונולוגי יאמר את דברו? ואז בשדה התעופה פוגשים במוטי, גבר בן 83. נמוך קומה, שיער כסוף, זקנקן מטופח וחיוך שלא מש מפניו.
אנו מטפסים אט אט במדרגות האבן הלא אחידות, מחייבות זהירות יתר וחוש שיווי משקל מפותח. מוטי נמצא בדרך כלל, בראש הטור, קרוב למדריך. תרמיל הגב, מקלות ההליכה ומכנסי הטיולים המקצועיים מחמיאים לו ונראים כחלק אינטגרלי ממנו. עלייה, ירידה תלולה, גשר תלוי מעל נהר גועש, עוד יום של מסע מפרך מסתיים. משיחות ארוכות אתו בארוחות הערב אני מגלה שמאז שפרש לגמלאות כחקלאי במושב במרכז הארץ, מוטי נוהג להשתתף לפחות בטרק אחד בשנה. מונגוליה, איסלנד, קירגיסטן ואפילו סובב מונט בלאן המאתגר מאד. כשמוטי נמצא בארץ הוא לא מוותר על הליכות יומיות ושיעורי פלדנקרייז פעמיים בשבוע. “לאחרונה”, אמר לי ברגע של גילוי לב, “חזרתי לקחת על עצמי את תפקיד יו”ר הוועד של המושב, היו צריכים שם עזרה”. וכששוב צצות המחשבות על גיל ויכולת תפקודית, אני מעלה בעיני רוחי את תמונתו על רקע הפסגות המושלגות ושואב השראה.
ביום שרעדה האדמה
25 באפריל 2015, אנחנו באוויר לקראת הנחיתה בדלהי הודו. משם היינו אמורים לצאת לטרק בין 15 יום במדינת הסיקים בצפון הודו למרגלות הר הקנגצ’נג’ונגה (8586 מ’). לטבע היו תוכניות משלו, רעידת האדמה שזעזעה את נפאל גבתה חייהם של מעל 9000 איש ויצרה מציאות חדשה.
היום, שבע שנים מאוחר יותר, אנו עולים במעלה הנהר, מתקרבים לכפר לאנג טאנג שהוא הגדול באזור. כקילומטר לפני ההגעה לכפר אנו חוצים שדה אבנים ענק ורק לאחר הסברי המדריך אנו מבינים שאנו צועדים על הריסותיו של הכפר המקורי, שכל בתיו נקברו תחת מפולת גלי האבנים ולא הותירו לאנשים כל סיכוי. חדי העין יכולים להבחין במצבות קטנות הפזורות בין גלי האבנים, מתחת למצבות אלו, הבתים והאנשים. פתאום עוצמתו הפראית של הטבע הופכת למוחשית יותר ומפחידה לא פחות.
אור אסרף היה הישראלי היחיד שנהרג באסון זה וגופתו הובאה לארץ במבצע מורכב על ידי משפחתו וחבריו. שניים מאיתנו יורדים מהשביל בזהירות, חוצים גלי אבנים ומוצאים את הגלעד שבנו חבריו ממש על גדת הנהר. מדליקים נר, ופורסים את הדגל שניכרים עליו אותות הזמן. עכשיו השמים כחולים, האדמה שקטה, הטבע בשלו ואנחנו לומדים לקבל אותו.
“הרים להימדד בהם”, בין פסגות למעברים
היום התשיעי למסע. אתמול טפסנו בתלילות עד לאגם גוזאיקונד הקדוש והמרהיב וזכינו לצפות בשקיעה יוצאת דופן. היום אנו ממשיכים לעלות עד למעבר ההרים לאורובניה נקודת שיא הגובה בטרק. אנו פוסעים במשעול צר, מתחתנו אגמים קפואים ומצידנו שלוגיות טריות. עוד מאמץ קטן ואנו באוכף, מכאן הדרך רק יורדת ויורדת ויחד איתה קצב הלב והנשימה. אבל, אתה חושב לעצמך, לא כבשת שום הר, לא ניצחת אף פסגה. ושי, כמדריך “היודע נפש בהמתו”, מכנס אותנו מתחת לדגלי התפילה המתנוססים ברוח ומסביר על חשיבות המעברים בתרבות אנשי ההימלאיה. מעברי הרים, מעבר להיותם מקום טופוגרפי נוח המאפשר ניידות מאזור אחד למשנהו, מסמלים שינוי גם במצבו ובמהלך חייו של האדם.
עד עכשיו היית כאן, בצד הזה וברגע שחצית את המעבר הגעת למקום אחר, למקום חדש, לא רק מבחינה טופוגרפית אלא גם מבחינה אישית. זו הסיבה שלמעברי ההרים בהימלאיה מיוחסת משמעות מיסטית עמוקה. זו הסיבה שבלב המעבר יהיה בדרך כלל ציון דתי מעוטר בדגלים. זו הסיבה שעבור מי שעושה מסע ארוך בהרים, יום המעבר הוא יום מיוחד, יום שיא. בתרבות ההימלאיה, ממשיך שי, אין חשיבות רבה למושג “לכבוש את הפסגה”. אף איש הרים אינו מנסה להילחם בהר ולנצח אותו. אדרבא, ההר משמש ככלי עזר לאדם כדי למדוד את עצמו. שי מוציא חוברת בשם “רוח האדמה” שתרגמו דני רבינוביץ’ ואברהם שקד, ומקריא ממנה את מילותיו של סופר, איש מדבר אמריקאי בשם אדוארד אייבי שנגע במונח ארץ בראשית:
“לכל זוג כפות רגלים אנו זקוקים לעשר פרסאות של טבע עירום, מצוקים לקפוץ מהם, הרים להימדד בם, מדבריות – כדי למות בהם לבסוף, עד ייידום הלב”.
על אושר וקו עוני
בוקר: דייסת קוואקר, פיתה מקומית עם דבש או ריבה ולעיתים גם חביתה. בצהריים ובערב דאל באט, אורז עם קצת ירקות מקומיים, יום אחר יום. משביע אך מאד חדגוני. את הצורך (אמיתי או לא) למזון עשיר יותר מילאתי יחד עם פלדי, חברי לצעידה, באמצעות טכניקת הדמיון המודרך. פלדי תיאר לי בפרוטרוט את הארוחות שאכל בחופשה האחרונה באתר נופש של Club Med באיטליה, לעיתים טרח לשלוף תמונות מהנייד שהגבירו את חווית הדמיון המודרך וגרמו לנו להזיל ריר.
המרחק בין Club Med Cefalu בסיציליה לאורחן דל ומאולתר בכפר הקטנטן גופטה נראה כבלתי ניתן לגישור, אך האם קו זה הוא גם קו הגבול בין עושר לעוני? אחד הקריטריונים המוכרים לקו העוני הוא, צלחת אורז אחת ביום. הימים המעטים בהם שהינו עם המקומיים, אכלנו איתם וישנו כמעט באותם תנאים כמותם. הריקודים המשותפים בסוף יום ההליכה, החיוכים השופעים כמעט בכל הזדמנות ובעיקר השלווה שקרנה מהם סיפקו תשובה חד משמעית. הם הרבה מעל קו העוני ואולי אף מעל קו האושר.
סיכום, לטעון את סוללת חיי
אחד האתגרים המשמעותיים בטרק מסוג זה עבור המטייל העדכני הוא ניהול האנרגיה והתחברות לרשת האינטרנט. טלפון נייד, כרטיסי sim, מצלמה, שעון חכם המודד דופק וגובה מצטבר, נגן מוזיקה ואוזניות Bluetooth. כל אלה חייבים להתחבר למקור מתח כדי להטעין את הסוללות. הלחץ בקבוצה גדול, האם בחניית הלילה הקרובה יהיו שקעים? האם סוללת גיבוי (20000mAh) מספיקה לשעון וגם לטלפון? האם בכפר הקרוב יהיה WiFi כדי שנוכל להעלות תמונות לרשת החברתית ולקבל לייקים? ברוב המקרים ציפתה להם אכזבה, אך מדי פעם התקוות התגשמו. האנשים מסתערים על השקעים המעטים, מפצלים, כבלים מאריכים, מתאמי USB.
אני חושב לעצמי, תמונה זו היא אנלוגיה מושלמת למרוץ החיים המטורף, הצורך להיות מעודכן, רלוונטי, נוכח בעולם המלאכותי והוירטואלי שהטכנולוגיה יצרה. כבר בנתב”ג העברתי את עצמי למצב טיסה והתנתקתי, ככל האפשר מהציוויליזציה, כל כולי בכאן ועכשיו. הנה מצאתי חלקת עשב שטופת שמש, שם מצאתי עץ נוח מעל מפל מים או סלע גרניט חם ושחור. שכבתי או ישבתי בעיניים עצומות, הראש נקי ממחשבות, טוען בשקיקה את סוללת חיי.
