נסענו את כל כביש 90 בערב יום כיפור אחד וזה מה שגילינו

אם תשאלו את ה-AI הכל יודע מה זה ״רואד טריפ״, התשובה תפתיע אתכם. בנוסף להגדרה כללית לחוויה, הוא יספר לכם שה"רואד טריפ״ הישראלי האולטימטיבי הוא נסיעה ארוכה לאורך כביש 90, מהכנרת ועד אילת, עם עצירות ביניים בים המלח ובמצפה רמון. מצפה רמון!? טוב, אין ברירה – היינו חייבים לצאת ולבדוק אם כביש 90 עובר גם במצפה רמון… והחוויה? אדירה וכדאי לכם לקרוא על זה. מסע טבילות מצולם ומילולי לאורך ישראל.

בפעם היחידה שנסעתי לאורך כביש 90, כמעט במלואו, זאת היתה חוויה משנת חיים. הכביש הזה לא דומה לשום נסיעה אחרת בישראל, ותחושת הפספוס על כך שלא בדקתי אותו במלואו – נשארה עמי, גם אם דעכה לאורך השנים בשלל ההרפתקאות שאני מנסה לייצר לעצמי. בכל זאת, מדובר בנסיעה ארוכה ברכב, ואני איכשהו מעדיף את האוויר הפתוח, המרחבים וההליכה ברגל. אבל לקראת סוף הקיץ, כשאחד מחברי המערכת העלה רעיון לכתבה ״חוצה ישראל ביום אחד עם עצירה באתרי טבע ונוף״, כביש 90 היכה בי שוב.

רק פעם בשבוע:

הזדמנות של פעם בשנה- כל שנה

כבר שנים שערב יום כיפור משמש לי תשתית ל״פרוייקטים מיוחדים״. יש משהו ביום המיוחד הזה, המתכנס לו לאיטו ליום השקט ביותר בשנה, שמושך לצאת ולחוות את האווירה בשטח ובדרכים. החיבור של יום כיפור המתקרב יחד עם הרעיון שחזר לפעום, העלה בי רצון עז לחוות ״רואד טריפ״ אמיתי. אבל מה זה בכלל רואד טריפ? אם נחזור לידידנו ה-GPT, הוא מתאר את זה די יפה: ״המונח רואד טריפ (Road Trip) מתאר טיול או מסע המתבצע ברכב, שבו חלק מרכזי מהחוויה הוא הנסיעה עצמה – הדרך, הנופים, התחנות שבדרך, ולא רק היעד הסופי״. הוא גם מוסיף, שמדובר בנסיעה ממושכת, מסלול גמיש, חווית דרך ותחושת חופש והרפתקה – החופש לשנות כיוון בכל רגע. יצאנו לממש.

המיתוג, חלק בלתי נפרד מהמסע

איפה בארצנו הדחוסה והפקוקה אפשר לקבל חוויה שהחלק המרכזי בה הוא הנסיעה עצמה? לרוב מדובר בעיקר בסיוט. כביש 90 הוא מונומנט ייחודי בישראל – מדובר בכביש הארוך ביותר בארץ, שאורכו 478.7 ק״מ בדיוק, והוא נמתח מנקודת הגבול הצפונית ביותר, הגדר הטובה שאחרי מטולה, ועד מעבר טאבה באילת.

לאורך הדרך נפרשים תאי שטח ונוף המשתנים בקיצוניות, ויש לאורכו אין ספור נקודות עניין ואתרים השווים עצירה. האתגר האמיתי הוא לעבור אותו במלואו ביום אחד – במיוחד כשמדובר בדד-ליין די קשיח של יום כיפור, המהווה מעצור לנסיעה ממונעת בכבישים. אקדים ואומר שאם תרצו לשחזר נסיעה כזאת, אמליץ מאד לעבור אותה במספר ימים, ולהנות משלל נקודות העצירה בדרך – ויש המון כאלה. במקרה שלנו היינו ממוקדים באתגר היום היחיד, והתוכנית היתה להשלים את הנסיעה קרוב לכניסת יום כיפור, להספיק להנות מכמה נקודות עניין בדרך, ולחוות את השינוי המדהים בנוף מצפון הארץ ועד דרומה. כדי לייצר אופי משימתי לפרוייקט השקענו במיתוג למשתתפים: פוסטרים וחולצות. התמקמנו ערב קודם בקרית שמונה לשינה חטופה, והשכם בבוקר נענו אל נקודת ההתחלה – על גבול לבנון.

פרולוג

כל מסע טומן בחובו סיפור, וחווית המסע נוצרת מאסופת הסיפורים שתצבור לאורכו. האם יש בנסיעה חד יומית חפוזה לאורך המדינה פוטנציאל למסע אמיתי? לא ידעתי באמת.

את הדרך צפונה אנחנו עושים בשעת לילה מאוחרת, לאחר עוד יום עבודה עמוס. המעבר החד משגרה לחוויה הוא תמיד קשוח מאד, כשאתה סוחב על עצמך את משקעי היומיום, ולוקח שעות ארוכות לנער אותם. לא הייתי בטוח שבנסיעה כל כך קצרה זה יקרה, אבל הייתי מאד סקרן לגלות.

אנחנו פותחים את המסע קצת מחוץ לכביש 90 עם מוסד אכילה משובח בזרזיר, לא רחוק ממחלף המוביל. שיפודי גאזי הוא לא מקום שמדלגים עליו, גם לארוחה בשעת לילה מאוחרת. לאורח המזדמן הוא נראה אולי כמו מאורה, אולם מרגע שאתה נכנס, אתה נמשך כמו מגנט למראות הגריל הענק שלא מפסיק להעלות עשן, ומבחר בשרים שקשה לבחור מתוכו. הקבב כבר נגמר היום ואנו מסתפקים בעראייס שהרגע ירד מהמנגל, בתוך פיתות משומנות קלות. מבחר סלטים טריים מלווה את המנות ורגע לפני שאנחנו ממשיכים אנו מוודאים שהמחיר המצחיק שנקבו לנו הוא אכן אמיתי. 

הגדר הטובה – כאן מתחיל הכל

תחנה ראשונה: מטולה

הגדר הטובה נמצאת בפאתי מטולה, ובהתחשב בתקופה בה אנו נמצאים, די ברור היה שהמלחמה תלווה אותנו לאורך הדרך. זה מתחיל מהרגע הראשון, גם אם לא במראה עיניים אז בוודאי במחשבות. מראות המלחמה האחרונה במטולה הביאו תמיד תמונות קשות של הרס מוחלט. הפעם אנו לא נכנסים לעיירה. הגבול נמצא בקצה כביש 90 ומטולה היא סטייה מהדרך. הנסיעה לנקודה הצפונית מתוחה קצת בשבילי, כשאני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה על הטילים שעפו כאן ומדמה לשמוע את שריקת הנ״ט היוצא פתאום לכיווננו. 

בפועל הגבול הוא פסטורלי, והפועלים התאילנדים שוב עובדים בנחת במטעים הצמודים לגבול. הגדר הצהובה המפורסמת היא הנקודה המותרת האחרונה לאזרחים, והג׳יפ הצבאי המגיח לכיווננו תוך כדי הסיור שלו, מוודא שלא נחצה אותה בטעות. אנחנו מחזיקים את השער פתוח לרגע, רק לצורך הצילומים. קל מאד לפזול לכיוון הגבול האמיתי, שהגדר שלו לא רחוקה מאיתנו, אך מעברה השני חומת בטון גדולה.

קבוצת הווצאפ השקטה לעדכון על כתבות:

במבט ראשוני מסביב כמעט שלא שמים לב לסימני המלחמה, אבל ההריסות העצומות שנמצאות מעבר לגבול הן עדות קפואה לדרמה שהתחוללה פה עד לא מזמן. בצד הלבנוני לא נותרה אבן על אבן ואין נפש חיה בקרבת הגדר. יש גם סימנים ממלחמה אחרת – עוד אתר צמוד לגדר – האנדרטה לזכר שיתוף הפעולה עם חיילי צד״ל. כל מלחמה והשברים שלה. להפתעתנו, כמו באתר תיירות מפורסם, שלט ענק מכריז על כביש 90 – הארוך במדינה. אנחנו מצטלמים לידו כסימן דרך לתחילת המסע, ומתחילים להתגלגל דרומה. מכאן אנחנו על כביש 90 עד הקצה. 

טבילה ראשונה – עין תאו; דרך עפר מובילה אליו מצומת כ״ח. זהו מעין צלול להפליא, רדוד וקריר. דרך מעולה לנקות את הסימנים האחרונים של עייפות הלילה. בריכת הנופרים שלו מקסימה במיוחד, אולם לטבול מותר רק בפתח הנביעה שנמצא כמה עשרות מטרים מהשמורה הסגורה.

פטל בעין תאו – מעין צלול ובריכת נופרים יפה

תחנה שניה: כנרת

כיוון שרוב היום יעבור בנסיעה ובתוך הרכב, צריך להתרגל לתמונות החולפות במהירות מול העיניים – לספוג אותן לרגע ולעבור לתמונה הבאה. הדרך נמתחת לאורך עמק החולה, ובצומת עמיעד כביש 90 צולל למטה, לכיוון הכנרת. תמיד, ברגע הזה, בו האגם הגדול נגלה לעין, הנשימה נעתקת קצת מול היופי הזה. 

הכנרת שלנו קצת זנוחה ואינה בשיאה, אבל היופי שלה מלמעלה מסתיר זאת יפה. כמו בתזמון מושלם, המוסיקה המתנגנת מספוטיפיי משמיעה את Follow me down to the valley below של ה-Porcupine Tree, ואנחנו גולשים איתה מטה, אל העמק, לטובת סטיה קטנה מכביש 90 (1 ק״מ), לאחת מהנקודות המיוחדות סביב הכנרת.

הכנרת מתגלה בכל יופיה בצומת עמיעד

טבילה שניה – עין איוב; ספק מעין וספק צינור, הנשפך בשני מפלים מקסימים אל הכנרת, רק שלצערנו היא רחוקה משיאה וקו המים נמצא כבר רחוק מהמפל. אני זוכר ימים, לא לפני הרבה שנים, בהם ממש שחינו אל המפלים, אבל לא היום. 

לרוב, המקום די מלוכלך והומה אנשים, אך כמו שצפיתי, בבוקר הזה, של ערב יום כיפור, אנחנו פה לבד. נעים פה ואפשר לתת למי המפל לזרום עלינו בלי הפרעה. יש שמועות על נמלי אש שבנו קינים  על הסלעים, אז שווה להיזהר. 

עין איוב – מפל זורם על הכנרת

מפגשים מסביב לאגם

כביש 90 חובק את הכנרת ממערבה ואנו מתגלגלים לאורך קו המים. ליד גינוסר אנחנו נתקלים במחזה מרהיב של קבוצת אקרובטים מרחפת באוויר מעל מטע בננות צעיר. זה מהפנט ממש ואנחנו עוצרים לצלם. המציאות כמובן קצת פחות רומנטית. 

מוחמד מחייך ו״מספר״ לי שהוא מטורעאן. הוא לא מבין אותי אפילו קצת כשאני שואל אותו ״מאיפה אתה?״ אבל רק כשאני מגייס את המילים הבודדות שאני זוכר בערבית אנחנו מצליחים להבין אחד את השני. קבוצת פועלים ערבים שמתקינה רשתות במטע, בגובה. להם זה יום רגיל כמובן – רק הם עובדים בערב יום כיפור. אני נבוך מהקטע של השפה. אנחנו תמיד מצפים שידברו את השפה שלנו אבל איזה מאמץ בכלל עשינו כדי להתקרב לעולם שלהם?

עוד זה מדבר ורכב דוהר פנימה לשדה לכיוון האגם, אני מציץ פנימה ורואה גלשן גלים. בכנרת? הבחור מחייך אלי ואומר, ״אני בדרך כלל גולש בצפון, בשבי ציון – אבל כשאין גלים אני מגיע לפה לחתור כדי לשמור על כושר. גולש שלא יודע לחתור הרבה זמן, לא יצליח לגלוש טוב״. למדתי משהו. כך מתחילים להיערם להם הסיפורים, וכמו בכל מסע טוב, המפגשים האנושיים מתחילים להזיז משהו בפנים. אני מתחיל להבין שלא נוכל להתמודד אפילו עם מקצת הסיפורים – הולכת רגל לבדה לאורך כביש 90 עם תיק גדול על גבה. מה הסיפור שלה? עוד סיפור שלעולם לא נכיר – אין זמן לעצור.

הפסקה קצרה בצמח – לחצות ברכב חשמלי את כל הארץ זה עדין אתגר לא קטן, ולפנינו טעינה של חצי שעה. זו היתה אמורה להיות הטבילה השלישית, עם אפשרויות בחירה בין הכנרת למפגש האגם עם הירדן. אבל קו המים רחוק בגלל הבצורת, ואנחנו כבר במוד של "נוסעים ברכב" ומסתפקים בפריסה של ארוחת בוקר מ״חוות נעמי״, שארזנו עוד אתמול.

אקרובטים מרחפים על מטע בננות

תחנה שלישית: עמק המעיינות

בקעת בית שאן היא התחנה הבאה, כשהכנרת נשארת לה מאחור. זה תא שטח חדש. במזרח נשקפת לה ירדן, רק שלא ברור איפה בדיוק עובר הגבול. נהר הירדן עצמו עובר שם במרחב וסביבו אינספור שטחים חקלאיים וישובים בודדים, שסביר שלא תכירו את שמם. עמק המעיינות מקדם אותנו עם שלט מאיר עיניים. זה מיתוג שעובד לא רע ומביא הרבה מבקרים. ואכן, העמק משופע במקורות מים, כאשר לא רחוק מהגלבוע, לכיוון פנים הארץ, מבחר מעיינות פופולריים למדי. המיתוג החדש דחק החוצה את בית שאן, "בירת האזור". זאת העיר הגדולה בסביבה, אבל אין בה בשורה למטיילים הממהרים. כביש 90 פשוט חולף דרכה כאילו היתה שקופה, והתחושה היא מצמררת ועצובה. כמו חצר אחורית שנשכחה.

אתה עוצר את הנשימה רק כדי להמשיך ולעצור אותה במחסום הגבול אל ״הבקעה״ – החלק הדרומי של בקעת הירדן, הנמצא מעבר לקו הירוק. הפיגוע האחרון התרחש לא רחוק מצומת מחולה רק לפני שנה, ואנחנו פונים לא רחוק משם, בכביש צר מזרחה, אל עבר הגבול הירדני. 

הדרך משובשת ושוממה, הנסיעה מתוחה קצת, ואווירה מעט מלחיצה. באופן מפתיע, אחרי קילומטרים ספורים הדרך המשובשת מתחלפת בכביש אספלט חדש ומנצנץ המוביל כלאחר כבוד אל חניה נוחה. המכוניות הנחות שם משחררות קצת את המתח – מדובר באתר פופולרי, אנחנו כבר לא לבד.

בית שאן – העיר שקפואה בזמן

טבילה שלישית – עין סוכות; עין סוכות הוא מעין מופלא הנראה כאילו נלקח מהאגדות: בריכה ענקית, טבעית ופסטורלית. מזח, איים צפים וגם בריכת ילדים רדודה וקסומה. האוטובוס בחניון מעמיס לתוכו טירונים בהכשרה,  שזכו לצ׳ופר מרענן רגע לפני כיפור. הם אוספים את הנשקים וגם ממהרים להתכסות במגבות בביישנות. יוסף, תושב ״ברוש הבקעה״ מתרווח על הספסל. איך כאן? אני שואל. הוא מחייך – ״רגוע, מאד רגוע. הדבר היחיד שמדאיג אותנו זה עוד 7.10 שיבוא מכיוון ירדן״. הוא שולח מבט מזרחה, הגבול נמצא רק מטרים ספורים מאיתנו. הכל רגוע, עד שכבר לא…

עין סוכות

כמו להמחיש את זה, השקט על הדרך מופר בשריפת קוצים גדולה ליד בסיס צבאי, והעשן מכסה את הכביש. הבקעה, כמו כל שטח במחלוקת, נמצאת במאבק סמוי או גלוי של הוכחת בעלות והצבת עובדות. דגלים, כתובות, סיסמאות. וסטיקרים. הו- כמה סטיקרים. הם נמצאים בכל מקום, מצפון ועד דרום – זהו שביל המדבקות המדממות של מאות מתי המלחמה הזאת. היו עוד מלחמות ורבים רבים איבדו את חייהם, אך קינת הסטיקר היא טריה, ושייכת ל"חרבות הברזל". את המשך הבקעה אנחנו חוצים ברצף, לא עוצרים, אולי רק לתמונה קצרה בלב כפר בו עובר כביש 90. השלטים בערבית, אבל גם בעברית. הקונים – גם. זאת לא פסטורליה, סתם נוחות.

בקעת הירדן – מאבק על זהות מתחת לפני השטח

תחנה רביעית: מדבר יהודה

מדבר יהודה. הבית. שעות רבות ביליתי באינספור שבילים של המדבר הזה. אני מכיר ואוהב אותו מאד, וכך גם את הדרך אליו. כביש 90 מצומת לידו, לאורך מצוק ההעתקים, הוא אחד הנופים האהובים עלי. המדבר האדיר וים המלח שנותן את הטאצ׳ שלו. הוא אמנם הולך ונעלם, אבל כל עוד הוא פה, כמו כל מאגר מים רחב, הוא ממלא את הלב. 

הנקודה שבחרנו לעצור בה היא מצוקי דרגות. הצומת המופלא שמאפשר לך לטפס בקלילות, בנסיעה, אל מרומי המצוק, אל כמה מהשבילים היפים בארץ. בקצה הדרך יושב כפר הנופש ״מצוקי דרגות״, עם מיקום שינה מדהים ובר הנהדר שמאפשר לכם לאכול מול הנוף היפה ביותר בעולם. אבל לא הפעם. למצוק ההעתקים גם מעלות רגליים רבים – חלקם רשמיים, אחרים פחות. העליה הרגלית למצוק ההעתקים מרגשת תמיד. הנוף המשתנה עם העליה, הזריחות הנפלאות וההגעה לבמת המדבר – שיא הטיפוס – ממנה נשקף העמק העצום בכל יופיו.

המלצה חמה לבילוי מדברי, שלא הצלחנו לממש הפעם, כיוון שבמיטב מסורת ה"רואד טריפ", נאלצנו להמשיך בדרכנו. עבורנו אלה היו השעות החמות, וההליכה למטה אל קו המים, למתחם הזולות המוזר שליד החוף ולבריכות המים המתוקים שבו – נראית רחוקה ומייגעת. מסתבר שמתרגלים ממש מהר לסגנון של  נסיעה נוחה ברכב, עם המזגן המפנק. גם הזמן מתחיל להתקצר לנו, אז אנחנו עומדים למעלה ומצלמים. בחורף נחזור לטייל בשביליו, כדי להנות גם מגבים צוננים. אולי נעשה גם סיבוב בין הבולענים הצבעוניים, חמים וקרים הנפרשים מחוף מצוקי דרגות צפונה.

ים המלח – מתחת לצומת מצוקי דרגות

את הטבילה הבאה תכננו בעין בוקק, עוד מעין חביב שהיווה תמיד מקור מים אפשרי וקבוע בחלק הדרומי של מדבר יהודה. עין בוקק הפך בינתיים לשמורה מנוהלת של רשות הטבע והגנים ויש לה שער כניסה. כשאנחנו נעמדים בחניה, עומד בה רכב יחיד, והפקח או השומר, יהא תפקידו אשר יהיה, צועק לנו כבר בקול גדול – ״האתר סגור״. פעם היינו פשוט הולכים כאן 15-20 דקות עד לבריכות המים, עכשיו ״האתר סגור״, יום כיפור. זה גורם לי להתריס קצת ואולי גם למחות, אבל בכל זאת משמש כתירוץ טוב לוותר גם על ההליכה הזאת.

אל תשארו בחוץ!

קבוצת הווצאפ השקטה לעדכון על כתבות:

מפגש ישראלי בפתח המערה

לא נותרו לנו אפשרויות רבות לעצירה בחלק הזה של המסלול, ואנחנו מכוונים ספונטנית למערת המלח״ם, מערת המלח הארוכה בעולם. נציץ קצת פנימה ונמשיך. בפתח המערה אנחנו נתקלים בזולת שטיחים ובשלושה חבר׳ה שעושים על האש. כשנעמדים שם, ברור למה. כמה מטרים לכיוון הכביש – השמש לוהטת, אך בפתח המערה יש מעין מיזוג טבעי והאוויר נעים. מערת המלח״ם היא מבוך מטורף עשוי מלח, וכשנכנסים לשם רצוי לדעת לאן הולכים כדי לא ללכת לאיבוד. אנחנו מגיחים לאולם הראשון, מציצים קצת מסביב ומתכוונים להמשיך.

מערת מלח״ם – מערת המלח הארוכה בעולם

ביציאה אל חום הצהריים הלוהט, הבשר כבר מוכן, ולאור העובדה שלא ממש אכלנו צהריים – ההצעה של שלושת החברים לשבת ולאכול איתם לא ממש נתקלת בסירוב… מוחמד, חאמד ותייסיר הם שלושה חברים בגילאי העשרים. ״אנחנו מהפזורה״ הם מכריזים על עצמם, מכסייפה. האוכל מעולה והסלטים הנלווים מצויינים. מתפתחת שיחה מדהימה, על החיים בארץ, האתגרים, החינוך. שלושה בדואים צעירים שמתבטאים ברהיטות ובחוכמה. לשלושתם יש ילדים ואחד מהם אף חובק כבר ארבעה. שוב עמדה העברית כאפשרות היחידה לתקשורת בינינו, ולמזלנו הם, בדואים מכסייפה, מדברים את שפתנו מצוין.

לכאורה, זוהי שוב ההמחשה הפשוטה שאני תמיד נתקל בה במסעותי – כשאנשים נפגשים ויושבים יחד, מחיצות יכולות ליפול. התרגשנו מהכנסת האורחים, הקשבנו וגם חלקנו קצת מצידנו. בפועל, לצערי, המרחק בינינו עצום והגשרים לא באמת נבנו. אולי גם לא יבנו בכלל.

הזמנה מפתיעה לארוחה

תחנה חמישית: ערבה

הנה אנחנו בפתח הערבה, תא השטח האחרון. הערבה גם היא חלק מהבקע הסורי-אפריקני, ובמבט מהכביש היא נראית בעיקר מישורית בטופוגרפיה שלה. בפועל, המדבר החבוי בתוך הערבה יפה בפני עצמו, וגם הוא מלא בהזדמנויות לטיול: הנחלים הגדולים, נחל והר מסור, נחל ברק וורדית. כיפת עשת היא הזדמנות לטיולון קצרצר ממש ליד הישוב פארן. הזדמנות לעלות קצת לגובה ולצפות אל הערבה היפהפיה.

טבילה רביעית – עין פלוטית; את האמת יש לומר, נחמד לראות מקור מים במדבר, אבל עין פלוטית הוא בהחלט לא מעין אטרקטיבי, למרות הדק החביב שנבנה ורמת הטיפוח הגבוהה יחסית של האתר. מדובר בשלולית חמימה, מליחה ולא מזמינה, אותה אתה חולק עם כמויות בלתי הגיוניות של זבובים. המעין נמצא בכביש הגישה לעין תמר ונאות הכיכר. האטרקציה האמיתית היא מסביב למעין – בתרונות החוואר, אזור יפהפה עתיר שבילים ומבנים גבעתיים ותלולים, שירגישו לפעמים כמו הליכה בתוך קמח.

בתרונות החוואר בערבה

הערב יורד על כביש 90, והשמש כבר מתחילה להיעלם מאחורי ההרים שתוחמים את הערבה ממערב. הצום נפתח בשעה 18:00. טעינה אחרונה לרכב בעין חצבה, וממש שם – מפגש עם חברים בדואים ממקומות אחרים, שיוצאים לטיול עומק בשטח במבחר כלים. כמה יפה לראות את המגוון הזה בפיסת הארץ הקטנה שלנו – האפשרות והחופש לצאת ולהנות בשטח, כשבאותו הזמן המונים מתכנסים בשקט, בעיקר בבתים וברחובות, ליום חרישי.

אנחנו מכוונים עכשיו לאילת ללא שום עצירה נוספת. הכבישים כבר ריקים לגמרי. זאת שעת הקסם. הקסם של להיות לבד על הכביש, הקסם של הצבעים הכתומים-אדומים מאירים את הרי אדום בצד הירדני. שלל צבעים ואווירה של סוף יום וכניסתו של היום המיוחד.

קינת הסטיקר – מצפון ועד דרום. בכל פינה בארץ הזאת.

אנחנו מגיעים אל מחסום טאבה בחשיכה, אחרי 11.5 שעות בדרכים, לאחר שנסענו את כביש 90 במלואו. כבר מאוחר מדי לטבילה אחרונה בים האדום. גם את זה נעשה בפעם אחרת. המוני אוהלים פרוסים על קו החוף, והדרך אל הגבול עמוסה במכוניות חונות. בעיר אילת לא יוצאים רבים לרכוב על אופניים בכיפור, אבל אזרחים אחרונים שחוזרים מחוף הים, יש לא מעט.

זה היה מסע בזק, אבל מסע אמיתי. כמעט 1100 קילומטרים ב-48 שעות. בדרך עברנו לאורך פסיפס של סיפורים, חלקם תמונות רגעיות, אחרים מפגשים חטופים. לרוב, כוחו של מסע טמון בעומק שהוא משאיר בך. ולפעמים, המסע הוא רק טעימה שמציירת לך את כל מה שהארץ הזאת היא באמת; אשליה של חיבור דמיוני, שבמקרה הזה נמתח על קו אספלט אחד ארוך.

כתב, נסע, נהג (בחלק מהדרך), וגם צילם: אריה פישלר,
צילומים נוספים: יעל ברוכים וטל שגיא

לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:

לערוץ הטלגרם!