העפלה לחרמון הסורי במלחמת ששת הימים – הסיפור מפי מקור ראשון

השנה-1967. פלוגת מילואים עושה את הבלתי יאומן, ומגיעה רגלית לשיא החרמון בגובה של 2,814 מטרים מעל פני הים! בכתבה נביא את הסיפור מפי אחד ממשתתפי המסע – מושיק סלע, כולל תמונות מקוריות שמושיק צילם:

רק שנייה קודם- הצטרפו לווצאפ שלנו לקבל כתבות מעולות:

 לא 73, לא 24 היו הפעם הראשונה של צה"ל בחרמון הסורי

בשנת 2024, כוחות צה"ל הגיעו לשיא החרמון (2,814 מ'), וההדים היו רבים בערוצי התקשורת השונים. אך האם זו הפעם הראשונה בה כוחות צה"ל הגיעו לנקודה שולטת זו? בכתבה נראה שלא בהכרח, או בהכרח שלא…

הנוף בדרך לשיא החרמון, עם שלוגיות. צילום: מושיק סלע, 1967

הכל התחיל מחבילה מעלי אקספרס

את מושיק סלע אני מכיר כבר מספר שנים. נפגשים בשבילים, בשטח בנוי ובטבע הגלילי. בדצמבר 2024, שמתי לב שמושיק מתהלך בשבילי הקיבוץ עם חבילה לא ברורה מעלי אקספרס. ברוב סקרנותי שאלתי אותו מה יש בחבילה? ענה שזהו סורק שקופיות. כמובן שהשאלה הבאה לאחר מכן הייתה, בשביל מה אתה צריך את זה? כך התוודעתי לראשונה לסיפור המדהים של מושיק, והבנתי לאט לאט שבשנת 1967 מושיק העפיל יחד עם פלוגת מילואים לשיא החרמון הסורי! ותופתעו לשמוע – מושיק גם תיעד את המאורע במצלמותיו, ולשם כך הזמין את סורק השקופיות. וכך קיבלתם קוראי אאוטפאנל הצצה לאירוע היסטורי – גיאוגרפי וצבאי מרתק ממקור ראשון. 

מושיק ספר לנו קצת על עצמך בכמה משפטים 

"אני מושיק סלע, קשיש פעיל בן שמונים ואחד, נשוי, אב לארבעה, סב לתשעה עסוק מאוד בפנסיה. לדעתי הפנסיה צריכה להתחיל בגיל עשרים, ועכשיו רק לעבוד, אבל הקפיטליזם והסוציאליזם וכל האיזמים לא מסכימים אז אני נשאר במרי שלי לבד ומנסה להגשים פנסיה פעילה"

החרמון הסורי – מילות פתיחה לסיפור ההעפלה 

"התקופה המדוברת – חודש יוני שישים ושבע, ואני אז בן עשרים וארבע, אב לשניים. אני תופס טרמפ על האוטובוס של החברים שלי שנוסעים להתגייס למלחמת ששת הימים. באותם ימים אני בוגר גדוד 66, חטיבה 55, פעלולי ירושלים, גבעת התחמושת, בית ספר לשוטרים וכל אלה… קרב לא משהו אבל יחסי ציבור משהו משהו. לכן העם והצבא כיבדו אותנו ושחררו אותנו במהירות, וכך אחרי גבעת התחמושת, כארבעה ימים מתום מלחמה באורך שישה ימים כבר הייתי בבית.

הבית אז היה קיבוץ מחניים, הסתובבנו באזור, וראיתי שיש בחורשת האקליפטוסים שליד מחניים (שכדאי לכם לבקר) פלוגת סיור… הם החליטו להאריך את השירות, ושמעתי שהמפקד שלהם מתכנן טיול, מסע, לא משנה איך תקראו לזה, לחרמון!  

רכס החרמון. צילום: מושיק סלע, 1967

אז באתי למפקד הפלוגת סיור הזאת. נפתח סוגריים: קראו לו עזרא אוריון, משוגע ידוע, אני חושב שהוא הקים את בית ספר שדה שדה בוקר. הוא בנה מסלול המראה לחלל בהימלאיה, אמן אמיתי וענק. עזרא היה בוגר סיירת גולני, לכן בפלוגת הסיור הזאת, היו רובם בוגרי סיירת גולני בני 40-35 כאלה. בעיקר מילואימניקים וקצת נספחים. אז הוא הסתכל עלי, ואמר לי – מה אתה רוצה? אמרתי לו, תשמע אנחנו לא היינו פה, ואתם 'שתיתם ממימנו אכלתם מפיתנו'. אני לא יודע מה עשיתם עם רעיותינו, ולכן תשלמו – ואני הולך איתכם לחרמון!"

שאלה: בזמן שהפלס"ר יושב שם בחורשת האקליפטוסים, מה המצב בחרמון הסורי? זאת אומרת מי שולט על מה? מה מצב הכוחות הישראלים/ סורים בשיא חרמון כרגע? למה הם בעצם רצו לעלות לשם? זה היה צורך צבאי?
תשובה: "אני מניח שלא היה ידוע מה המצב הצבאי. אני מניח שכולם סברו, או אולי ידעו, שהלבנונים והסורים הסתלקו מהחרמון. היו כמובן כפרים בצד הסורי ובצד הלבנוני שהם היו קרובים והם יכלו לראות אם מישהו מכוחותינו עולה, אבל היה החרמון הישראלי אז, וגם מה שאנחנו קראנו החרמון הסורי שזה 2220. אז שם כבר הייתה יחידה צהלי"ת כנראה. לעניות דעתי הוא פשוט היתה לו תאווה – שקיקה אישית לעלות לראש החרמון, והוא היה סייר אמיתי, זה היה בנפשו והוא חשב שזאת הזדמנות שלא תחזור גם בגלל המצב המדיני, הצבאי, והבלאגן כשאף אחד לא יודע מי נגד מי. בסך הכל פלוגת סיור שעולה לשם זה כוח, היא לא תבהל מכמה לבנונים וכמה סורים"

נקודת היציאה במג'דל שמס, מימין, ושיא החרמון אליו הכוח הגיע, משמאל. צילום עכשווי: רתם אלינסון

אל החרמון הסורי – יוצאים לדרך

מושיק המשיך לדבר, והתחיל לספר על תחילת המסע: "נסענו במשאיות למג'דל שמס שזה בערך 1200, רצינו להגיע ל2,814 מ'. התחלנו ללכת בצהריים ממג'דל שמס. לא הייתה דרך מעבר לזה אני חושב, אבל עזרא הסייר מצא את השבילים הנכונים"

 אתה יודע כיצד עזרא תכנן את ציר ההליכה? השתמשתם בתצלומי אוויר לצורכי תכנון?

"כן, כן, היו תצלומי אוויר, אני יודע, כי לפני שנכנסנו לירושלים הראו לנו את תצלום אוויר בגודל של A4 ואמרו – תלמדו את זה. היה תצלום אחד למחלקה.." 

אתה לא יודע אם הוא תכנן הכל לפני או שהוא ניווט בשטח

"אני מניח שהוא הסתכל במפות לפני שיצאנו לזה כי הוא בוגר סיירת."

מושיק מספר שהם יצאו ממג'דל שמס בצהריים, ולקראת החשיכה חנו ללינת שטח, כבר מעל גובה 2,224: "בחושך פשוט מצאנו נקיק שהוא יסוכך עלינו מרוח נוראית שנשבה שם. הבעיה היתה שזה היה למרגלות קרחון…החבר'ה בנו חומות מאבנים להגנה מהרוח. היה ציוד לילה שהצבא סיפק, אפילו לפלוגת סיור, זה שק שינה של שמיכה (אני לא יודע אם מישהו מהשומעים זקן מספיק לזכור דבר כזה, אבל זה היה משהו מהצבא הבריטי לדעתי – ממש שמיכה אבל עם רוכסן וזה ממש לא מתאים לתנאי השטח שהיו שם). מושיק מספר שמרוב קור, כולם מצאו את עצמם מתחילים ללכת כבר בשלוש לפנות בוקר, ושההליכה היתה לא על שביל אלא על סלעי גיר שבורים, ולעיתים בין שלוגיות.

מושיק המשיך לספר על ציר ההליכה, ומתאר שלא כולם "שרדו" את ההליכה, וחלק הפסיקו את ההליכה באמצע הדרך: "שלושה נקעו רגל, ואני חושב שהשארנו איזה עשרים איש בדרך. חלק בגלל שלא להם את הכושר הגופני ללכת מעל אלפיים מטר עם קצת ציוד, בגלל המחסור בחמצן"

הפלוגה בדרך לשיא החרמון. צילום: מושיק סלע, 1967

מגיעים לשיא החרמון הסורי

מושיק מספר שהפלוגה הגיעה לשיא החרמון בסביבות 12:00 בצהריים: "הגענו ושם יש מין אבן בטון גדולה כזאת עם כיתובים בערבית… באותו רגע אני זוכר שאני עולה למעלה ומסתכל,  ולא רואה שום הר מעלי, שזה הייתה בשורה טובה… הייתה ראות טובה ואנשים ראו לכיוון מזרח, מזרח צפון אם אני לא טועה איזה כתם אפור כזה, די גדול, ואמרו שזו דמשק. עם משקפות קטנות שהיו לנו ראו שזה יישוב, שזה בתים, זה לא חקלאות – אז היתה ראות טובה"

חיילי הפלס"ר מניפים את דגל ישראל על פסגת החרמון

היה שלג על הפסגה?

"היו כל מיני דולינות לא על הפסגה, אבל בדרך עברנו גם כמו שרואים בתמונה רואים כל מיני שלוגיות כאלה, ובכלל המדרונות הצפוניים היו מושלגים אז אנחנו השתדלנו ללכת במדרונות המערביים בדרך"

מושיק על פסגת החרמון, בגובה של 2814 מ' מעל פני הים

מושיק מספר על הרגעים בפסגה 

"התקשרו בקשר לפיקוד צפון. קלטו שם קשר? כן, מכשירי קשר כאלה, עם אנטנות גדולות, ואמרו שהגענו לשיא החרמון – תשלחו לנו שני הליקופטרים עם שמפניות לפינוי. אז אחד שם שאל קיבלתם אישור? אמרו לו כן, אז הוא אמר טוב, שלחו את הנ.צ. שלחו את הנ.צ, ואז נעשה שקט ואחרי עשר דקות בערך חזר איזה אחד עצבני ואמר תחזרו מיד, כולכם במעצר ו… אל תדברו איתי!"

לאחר שעתיים בפסגה, הכח התחיל לרדת חזרה לכיוון מג'דל שמס, אסף את כל הפצועים בדרך "אספנו את כל את כל פזורנו בדרך", ואף נכנס לשעות החשיכה. מה שלא מנע ממנו להגיע עד מג'דל שמס ללא עצירת לילה. בחורשת האיקליפטוסים חיכו לכוח שוטרי משטרה צבאית, ולקחו אותם למעצר ארעי בחורשת האקליפטוסים ליד קיבוץ מחניים.

מילה על הצילום במסע

כצלם טבע חובב, ביקשתי ממושיק שיסביר לי עם מה הוא צילם את התמונות: "אני מצלם עם שחור לבן במצלמה אחת שזה נדמה לי זורקי ארבע, שזה חיקוי של לייקה וצבעוני עם יאשיקה או קוניקה, שזה חיקוי של לא יודע מה. הלכתי עם שתי מצלמות עם פילם (שקופיות קודאק) כמובן, ואחת היה שחור לבן"

כמה זמן לקח עד שראית את התמונות מהמסע? היית מרוצה מהתמונות כשראית אותן? 

לקח קצת זמן כי הוא היה צריך לפתח את זה בעיר אחרת. "כן. תמונות טובות בעיקר בהתחשב בתנאים. הולכים עם כולם, ואז אתה הולך, זז הצידה חמישה מטר מההליכה, עומד עשר שניות מצלם וממשיך. אין לך אפשרות לנסות פעם שניה"

המצלמות איתן מושיק צילם במסע.

סיפור מרתק

הסיפור הזה פשוט ריתק אותי, ולכן רציתי לראיין את מושיק. זאת עדות מופלאה, על מסע מדהים, עם תיעוד מופלא של תמונות טבע, נוף והיסטוריה. בשנת 2024, בגיל 81, מושיק עדיין ממשיך לכבוש פסגות חדשות, לטייל בשבילי הגליל, ישראל וחו"ל, ולכתוב על כך ספרים. את ספרו של מושיק ניתן להוריד בפורמטים שונים בקישור: שישה שבילים, על טיולים ומסעות, מסות ומעשיות – שישה סיפורי מסע, ממדרונות ההימליה, דרך הים והמדבר אל התודעה. 

מושיק סלע. האיש והאגדה. צילום: רתם אלינסון.

כתב: רתם אלינסון. צילומים: מושיק סלע ורתם אלינסון. 

אהבת? קבלו עוד כתבות מאיתנו: