כשחיפשתי טרק משמעותי בארץ הנפלאה, הפשוטה והידידותית הזאת, לא רציתי לנוע בעקבות אחרים. חיפשתי מסלול מאתגר ולא סטנדרטי, כזה שיפגיש אותי עם הנוף ללא פילטרים וגם יוציא אותי מחוץ לאזור הנוחות. זה לקח קצת זמן אבל בסבלנות הרכבתי מסלולים שונים לכלל מסע שטח אחד ארוך של 177 ק״מ באזורים שכמעט ואינם מטויילים של גיאורגיה.
ביום החמישי למסע למדתי ללכת. כן, אני הלך מנוסה, יודע לדלג בירידות קשות, טיפסתי לכמה פסגות, צלחתי קילומטרים רבים של הליכה וריצה בשטח. עדין, במהלך המסע הזה, בו צעדתי לראשונה לבדי בחו״ל, מצאתי את עצמי נאבק בעליות. הייתי לבדי, לא תלוי בקצב של אף אחד אחר, לא מחכה לאף אחד. ועדיין, העליות הישרו עלי אימה מסוימת.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
כבר בנסיעה הארוכה לשאטילי, נקודת ההתחלה של המסע, התבוננתי בהרים ביראה. לא ראיתי תלילות כזאת במקומות אחרים. השיפוע נראה בלתי אפשרי. איך עולים ככה למעלה, עם משקל של כ-12 ק״ג על הגב? במהרה גם גיליתי שהשבילים לא תמיד מספקים הנחות. במקום הסרפנטינות המשמשות למיתון השיפוע, השבילים נוטים לעלות בקו ישר, ״דוך״, אם בכלל יש שבילים. מבחינתי, את העליות תמיד יש לנסות לסיים במהרה. לעלות כמה שאפשר מהר יותר, לגמור עם זה. בגבהים של 3000 מטר, כשדלילות החמצן מורגשת ממש, האסטרטגיה הזאת גוררת עצירות כל כמה צעדים כדי להסדיר את הנשימה המתאמצת. זה התיש אותי, ועדיין, ניסיתי להילחם. אבל בגיאורגיה, העליות לא נגמרות. זה הביא למערכה על כל 200 מ׳ שיש לטפס, הצצה בשעון, ספירה לאחור, חישוב כל הזמן של ״כמה נשאר?״
ביום החמישי שחררתי את זה. אחרי ארבעה ימים של הליכה, קורים דברים נהדרים. השרירים שצועקים בבקרים הראשונים, לאחר 12 שעות הליכה יומיות, נרגעים ומתרגלים, הגוף מתחזק, ההליכה הופכת טבעית. רק המאבק בעליות נשאר, לא הופך קל יותר. חוסר החמצן מורגש כל הזמן. הנשימה הופכת כבדה בכל השקעה של כח בעליה. פתאום, המשפט השחוק הזה שתמיד נראה לי פילוסופיה בלארי (המטבע המקומי בגיאורגיה, לצורך העניין), הפך למוחשי ממש בשבילי: ״על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל האפשר, בלי התלהבות יתרה…יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה״ (רוברט פירסיג “זן ואומנות אחזקת האופנוע”).
ואני? מתלהב לטפס, ונענש. את הבוקר הזה, של היום החמישי פתחתי בעליה ישירות מתוך הגסט האוס הפשוט בכפר Verkhovani אל מעבר ההרים Nakle Kholi. טיפוס רציף של 1,100מ׳. הפעם באתי לטפס עם ההר, לא נגדו. התחברתי לאוזניות, הפעלתי פלייליסט ישראלי שהכנתי מבעוד מועד ועשיתי את הצעד הראשון.
איך נולד טרק?
במהלך השנתיים שהקורונה ליוותה אותנו התקרבתי מאד אל נושא הטיולים הרב יומיים עם בית על הגב. תחושת העצמאות שמאפשרת לינה בכל מקום כמעט על ידי פתיחת אוהל בשטח, משחררת ממש. המגמה של ציוד קל משקל, שגם אליה ניכנסתי בהתלהבות, מאפשרת את כל זה, בלי העונש שכרוך בסחיבת קילוגרמים עודפים. זה היה מעבר טבעי בשבילי מטיולי ריצה רב יומיים בין בקתות באירופה. הפעם החלטתי לשלב בין אהבת השטח לכיף בתכנון מסלולים.
חיפשתי ללכת בנתיב שאינו מגיע מתוך ספר הדרכה סטנדרטי של סיסרון למשל וגם כזה שיביא איתו חוויה כמה שיותר ראשונית והרבה ממנה. מערב אירופה משופעת במסלולים מוכנים מראש, אני חיפשתי משהו קצת אחר. כחובב שבילי הליכה ״אמיתיים״, רציתי למצוא נתיבים טכניים, עם קושי פיזי משמעותי. אינני זוכר מה הביא אותי לחקור את גיאורגיה אבל נתקלתי באחד ממקורות המידע המפורטים והמדויקים ביותר במפת הטיולים האינטרנטית. האתר https://www.caucasus-trekking.com/ התגלה כמקור מדהים של אפשרויות טיול בגיאורגיה.
כל מי שאי פעם כתב תוכן, יודע כמה קשה ועתיר זמן לייצר מידע רהוט, מדוייק ומלא. האתר הזה, של ג׳וזף אנטלה, חובב טיולים החי בגיאורגיה הוא ממש מושלם. מכיל סיפורי דרך מפורטים וקבצי ניווט יחד עם מידע כללי על המדינה וכל מה שצריך כדי לצאת בה לטיולים בביטחה.
מתוך האתר בחרתי כמה מקטעים שהתאימו לחלום שהיה לי ובאמצעות הרכבה פשוטה והשלמות על המפה יצרתי טרק רציף משאטילי בצפון, על גבול רוסיה (חבל חווסורטי) דרך אומאלו המפורסמת, מרכז חבל טושטי ועד הכפר ארטנה הנמצא בחבל קאחטי (אזור היין של גיאורגיה). הנתונים היבשים הבטיחו רבות ובהחלט התאימו לציפיות – מסלולים נידחים, על שבילים לא מסומנים. הצפי לפגוש מטיילים נוספים מאד קטן. על הנייר – 177 ק״מ והרבה הרים לצלוח בדרך. את שאר ההפתעות ציפיתי לגלות בדרך ובדיעבד היו לא מעט כאלה. המסלול התעלה על התכנון וביצעתי אותו במלואו.
מסע של גילויים
נחזור לטיפוס אל מעבר ההרים Nakle Kholi. הצעד הראשון היה קטן מאד. וגם אלה שהגיעו אחריו. קטן ואיטי מאד מאד. לא האמנתי שיש אפשרות ללכת כל כך לאט. המוסיקה באוזניים נתנה את הקצב וכך המשכתי בצעדים קטנטנים וקלי משקל כשמקלות ההליכה מלווים בעדינות את ההליכה המדודה. והנה, פלא. הדופק אינו עולה. ובכל פעם שהוא מראה סימנים של עליה, אני מקטין את הצעדים עוד יותר או מאיט אותם עוד קצת. ומה שנראה היה שלא יאפשר לי לעולם להגיע למעלה, התגלה כדרך מהירה יותר לטפס. ולא רק זאת, הגעתי למעבר ההרים קל רגלים וקל נשימה וגיליתי עוד דרך ללכת.
וכך היה כל המסע – מסע של גילויים. החל מלגלות ולהתחבר לעצמי לאחר שלא מצאתי שותפים למסע הספציפי שלי ודרך כל אתגרי הדרך שהתגלו להם לאורך הקילומטרים הרבים. הדרך התגלתה כרבת הפתעות, ממש כמו שקיוויתי. למעשה רק העליות התלולות לא הפתיעו כלל. הגשרים הרעועים או חציות נהר ללא גשר היו התנסות חדשה ומרתקת. זבובי הענק המקיזים את הדם בהליכה בתוך צימחיית הנהרות הצפופה. למעשה הם מורגשים רק בעצירות ומחייבים תנועה בלתי פוסקת. השבילים הלא מסומנים – שנעלמים כך פתאום ודורשים ניווט קפדני והיצמדות למסלול הטעון על שעון הגרמין.
הם נעלמים על הרכסים הגבוהים שם נוח ללכת על משטחי דשא רכים או נעלמים בתוך צמחיה סבוכה, עתירת סירפדים לעיתים. את הלילה שרגלי בערו בתוך שק השינה אחרי צעדה ארוכה בסבך לא אשכח במהרה. שבילי פלא שלוקחים אותך בנוף אינסופי ומשתנה וגם כאלה המחבקים את קווי הגובה אולם מיטשטשים פתאום ומאלצים לנוע בשיפוע צד לא יציב שמתחתם מדרון הר תלול במיוחד. אחד משיאי המסע היה חציית רכס סלעי ארוך במיוחד ורצוף סכינים. סלע הציפחה הגיאורגי, השביר, הפך את חציית הרכס למאתגר יותר עקב המשטח הלא יציב. זהו רכס המזכיר קצת את הר כרבולת אולם אתגרי וקשה הרבה יותר.
מעבר לאתגרים מדובר במפגש ישיר עם טבע, מפגשים של התבוננות. אזורים עצומים שאינם מיושבים ורק רועים מקומיים בודדים, מתנהלים בהם בקיץ. מספר המטיילים שפגשתי בכל עשרת ימי הטרק קטן מעשרה. לעומת זאת פגשתי המון נהרות שוצפים, מני בעלי חיים קטנים, עופות אדירים (נשרים מקראיים, כך אמרו לי) שריחפו בקלילות בעמקים בין פסגות ירוקות עצומות, ובזים קטנים שצדו בשקט מול הרוח ממתינים לצלול לטרף בעשב מתחתם. עדרי כבשים לבנים של מאות פרטים נצפו מרחוק כשמיכה לבנה המכסה את העשב הירוק. שמיכה עצומה נעה כיחידה אחת ולפתע נפרדת, לכבשים בודדות, הפונות בקבוצות קטנות, כל אחת, לפינת העשב המועדפת עליה. סוסים בודדים בעלי פרווה מבריקה רעו בנחת, בשקט, מתבוננים בי באדישות.
הסוסים הם חלק משמעותי בתרבות הגיאורגית הכפרית. זהו כלי התחבורה המשמעותי ביותר המאפשר להגיע למקומות המרוחקים והלא נגישים בצורה מהירה יותר מהליכה. בשבילים שונים שנימחקו או איתגרו מאד את ההליכה לא יכולתי לתהות אם הסוסים באמת יכולים לצלוח את המכשולים. יותר מכל, היה זה מפגש עם השקט של ההרים. אלה לא הרכסים המחודדים, הדרמטיים שקצותיהם מכוסים שלג ונראים למרחוק בנקודות שונות, אלא הרים בעלי קימורים עדינים, מכוסים עלווה ירוקה מכף רגל ועד פסגה. משטחים ירוקים וגבוהים שמקיפים אותך ימים שלמים ואתה עולה ויורד מהם ולא מפסיק להתבונן.
ידידות גיאורגית
לא רק מרחבים בודדים ונידחים צופן השביל המופלא הזה. באורח די מפתיע, השביל בנוי כך שמאפשר כחצי מהזמן להתארח בכפרים ולייצר מפגשים מעניינים עם תיירים ואוכלוסיה מקומית. זהו גם חלק מהחוויה ומומלץ לא לוותר עליו. הגיאורגים אנשים חביבים ומארחים ניפלאים. הלינה והארוחות הם במחירים נמוכים משמעותית ממה שאנו רגילים אליו. זה מאפשר לשמור על תקציב טיול הגיוני לחלוטין ומדי פעם לישון במיטה נוחה במקום באוהל הצפוף. הלינה בגסט האוס מגיעה עם ארוחות טעימות, שאת חלקן אפשר לארוז להמשך היום הבא. יש לציין שהתופעה של כמויות האוכל קשה לעיכול תרתי משמע. אתה מגיע לארוחת הערב, מתיישב לבדך ליד השולחן…והנה אל השולחן מוגש אוכל ל-5 אנשים. בהתחלה עוד התבוננתי סביבי לראות מי מצטרף אלי, רק כדי להבין במהרה שאני אמור להשתלט על ערימות האוכל לבדי. האוכל טעים וטרי כשהמנצח הגדול בעיני הוא תמיד סלט המלפפונים והעגבניות הפשוט והנהדר, מתובל ברוטב אגוזי מלך ושלל עשבי תיבול, שמקפיצים את הטעם לשמים.
מעבר לגיאורגים בעצמם, שאגב, גאים בידידות רבת השנים עם העם היהודי והעובדה שמעולם לא היתה בגיאורגיה התנכלות אלימה כלשהי ליהודים, פגשתי זרים רבים המתגוררים בגיאורגיה ומנצלים את זמנם הפנוי לטיול. כולם מדברים על המדינה בחום המראה על התאהבות קטנה. דווקא הגיאורגים עצמם פוחתים במדינתם. אם מסתכלים על גרף האוכלוסיה רואים שהוא בירידה לאורך השנים. מתחת למעטה הנוף, האוכל וידידות האנשים, נמצאת מדינה שלא קל לחיות ולהתקדם בה, הדור הצעיר מחפש הזדמנויות במדינות המערב.
אחד המפגשים הנהדרים היה ביום העצירה שלי באומאלו. יום שהקדשתי למנוחה קלה והמתנה לגשם שיעבור. בטיול היומי שעשיתי אל אחד הכפרים הידועים בחבל טושטי, Dartlo, פגשתי במקרה שני ישראלים, רומן ואדי. יחד איתם מצאתי את עצמי בנסיעה מסמרת שיער, גבוה אל מעל הכפר, תוך הקשבה לסיפור חייהם וחברותם. במלון הבודד שהופיע שם לפתע, בפסגה, בילתה חבורה גיאורגית של רופאים, משפטנים ושוטרים שתוך שניות אספו אותנו לזרועותיהם ולשיחות מרתקות על החיים וגיאורגיה. הצ׳צה זרמה כ…צ׳צה, היין הכתום המקומי גם הוא ואת הכל ליוו אנטי פסטי גיאורגי, ירקות טריים ושובל של מלח סוונטי שפוזר על הכל להגברת הטעמים. כשיצאנו משם מתנדנדים כמה שעות לאחר מכן, לא יכולנו להוריד את החיוכים מהפנים.
זוראב – רגע של חיבור
אל הגסט האוס ב-Ardoti תכננתי להגיע בסוף היום הראשון. יכולתי לפרוש אוהל בעמק Chanchakistskali, זה היה אפילו חוסך לי כמה מאות מטרים של טיפוס. אבל, כשישבתי בבית באותו יום ותכננתי את המסלול, הצצתי לראות מה זה הכפר הזה. הגסט האוס נראה לי שווה במיוחד. רק הצורה המיוחדת שלו הבטיחה מיקום יפה הפונה לנוף. אז הזמנתי. זה היה סוף היום. כבר טיפסתי לא מעט והייתי עייף. כמו הרבה כפרים טיפוסיים בגיאורגיה, בתי ארדוטי נראו הרחק מעל העמק. אבל הי…..זה רק היום הראשון וזה לא ישבור אותי. נעתי באיטיות מאחורי קבוצת עגלים כשלפתע הופיעה בצעד קליל מאחורינו נערה עם שמלת ערב שחורה. רגע, מה? זו היתה בהחלט שמלת ערב שחורה, לא מתאים לחלוטין לסיטואציה בה נהגה את שיירת העגלים הקטנה לכיוון הכפר, אבל אני חדש בגיאורגיה, לא שואל שאלות.
השאלה היחידה ששאלתי עת הגענו לגובה בתי הכפר – סלחי לי, איפה פה הגסט האוס? למעלה, היא הצביעה. אופס, לא תכננתי את זה ככה. כמה זמן יקח לי, ניסיתי לשאול. היא ידעה קצת אנגלית. התפשרנו על חצי שעה ואני המשכתי לגרור את עצמי בקצב הולך ונהיה איטי. מיותר לציין שלא הצלחתי לזהות את הגסט האוס מלמטה וזה היה בהחלט מדאיג. הדקות עברו וגם הבתים הבודדים הנוספים בהם נתקלתי לא היו הגסט האוס. זה לקח כבר שעה מייגעת של טיפוס איטי ומעייף. זחלתי אל חצר הגסט האוס, מיואש כבר. היחיד שהגיע לשם ברגל כנראה. בחניה היו מספר מכוניות ומי שיצא לקבל את פני בחיוך, לבוש “חולצת מרתון” מקומית (קטגוריית המאסטרס) היה זוראב. סיפרתי לו על היום הראשון וקצת על תוכניות ההמשך.
זוראב, כך נראה, התרשם מהמסע הגרנדיוזי המתוכנן והחליט לפנק אותי בבקבוק יין מהיקב המשפחתי שלהם. הוא הציג לי את משפחתו המכובדת שבאה כולה לנפוש יחד במקום המקסים הזה. שקענו בשיחה ושתייה ערה במשך כל אותו ערב (בקבוק אחד לא הספיק). זוראב ביקר פעמים רבות בארץ ויש לו חברים טובים באשדוד. כך מצאנו עצמנו ידידים טובים עד סוף הערב. אחת מבנותיו, סטודנטית למוסיקה בארה״ב, הופיעה בפני קהל האורחים, בערב שירה מרשים. כך ישבה לה חבורה קטנה של תיירים מישראל, בלגיה, גיאורגיה וירדן על יין ואוכל מקומי בכפר נידח על פיסגה צופה להרים. זה היה הערב הראשון במסע המופלא שלי שהלך והתפתח לעוד כיוונים יפים ובלתי צפויים לחלוטין. רגע לפני הטיסה חזרה ארצה עוד הספקתי להשתתף במסיבת יום הולדת מרשימה לאשתו של זוראב בבית הקיץ שלהם, לא רחוק מטיביליסי. 27 אנשים נהנו מאוכל ביתי לרוב ו-20 בקבוקי יין שנילגמו בכיף. חגיגה גיאורגית כהילכתה. מקווה להחזיר לזוראב אירוח משלי כשיבוא לבקר פה בדצמבר.
לפגוש את עצמך בדרך
כן, בומבסטי ככל שזה נשמע – היה זה מסע אל עצמי. מעולם לא יצאתי לטייל לבד מחוץ לגבולות ישראל, בטח לא לשבועיים. גיליתי את כל זה מאוחר. זו בהחלט חוויה מרתקת. ה״לבד״ הוא לא פתרון קסם, אבל בהחלט התנסות מסוג שונה. הוא יכול להפוך לבדידות אמיתית ומצד שני גם לתחושת חופש משכרת. בעיר הגדולה, טביליסי, קשה הרבה יותר להיות לבד. העירוניות מדגישה את ומבליטה את היותך שונה. לאכול לבד ליד שולחן במסעדה, הרבה פחות נפוץ, להסתובב בעיר ולראות חבורות חבורות הופך את הלבד לשונה. האנשים נעים אל עיסוקיהם או נעים במסגרות החברתיות שלהם ויש הרבה פחות פתיחות אל הבודד. לא יצרתי שום קשרים בעיר.
לעומת זאת, כבר כשהתייצבתי בתחנת האוטובוסים לכיוון שאטילי רוח הטיול החלה מנשבת והעולם כמו נפתח. טיילים התקבצו יחד, סביב מטרה דומה וכך השיחות קלחו. שבילים, יעדים, ציוד, חוויות. המון נוסעים שמחברים טיילים. מפגשים רבים נוצרו לי כך, נהניתי מכולם. ועדין, בשבילים שבחרתי לי זימנו לי הרבה את עצמי, קילומטרים רבים של הליכה והתבוננות אל החוץ ופנימה. אם תישאלו אותי על מה חשבתי כל הימים האלה, סביר כי לא אזכור בעצמי, אולם לא שיעממתי את עצמי בכלל. גם בערב, זמן העצירה, הייתי צונח במהרה אל ההתארגנות במחנה הלילה: אוהל, מזרן, שק״ש, פירוק וסידור כל הציוד (אחד החסרונות של תרמיל צינור…חייבים לפרוק את הכל בערב) ומשם לשינה, לפעמים עוד לפני שהשמש שוקעת.
טיול לבד דורש הגברת זהירות. אמצעי הזהירות העיקרי בו השתמשתי היה מסנג׳ר לוויני מסוג Garmin inReach mini. זהו מכשיר היכול לשדר מיקום כל מספר דקות ומאפשר גם תקשורת באמצעות סמסים. מאפשר סוג של שקט נפשי לאנשים שיושבים בבית ומודאגים. המכשיר אמין מאד ומאפשר תקשורת ללא חשש לאי קליטה סלולרית. ובהרים, בהחלט אין ממש קליטה סלולרית. מעבר לזה, התנהלות ההליכה הייתה בעצמה שקולה הרבה יותר והרשיתי לעצמי הרבה פחות ממה שקורה בדרך כלל. זה מתייחס למעבר מכשולים טכניים בעלי סיכון גבוה יותר והליכה באופן כללי. ביום הראשון מצאתי את עצמי על שביל בירידה תלולה. השביל היה ״לא רישמי״ ולפיכך גם לא בשימוש רב וקרקעיתו מכוסה עשב. מצאתי את עצמי נופל לפתע במקום שדרכתי ולא היה שביל תחתיו או מעקם את הקרסול בגלל מדרגה שלא ראיתי. זה היה תמרור מהבהב שאילץ אותי להיות הרבה יותר מפוקס ומודע לכל צעד שאני עושה (עדין התרסקתי פה ושם…אבל בקטנה).
ברגע אחד גם החלטתי לוותר, חלקית, על המסע העצמי. בחציו השני של המסע, הגעתי בתחילתו אל אגם קטן ומבודד. לא רחוק ממנו עמד אוהל בודד באמצע היום. מראה מוזר שכן טיילים יקימו את האוהל שלהם בסוף היום. מילאתי מים התקרבתי וקראתי ״Hello”. להפתעתי קפץ החוצה בחור צעיר, ילד ממש. תיאו, בן 19, הגיע מרוסיה. הסתבר שאחרי שנת לימודים קשה באוניברסיטה, הוא מחפש סתם להירגע – לרבוץ באוהל באמצע היום בלי לעשות כלום, ממש מתאים לו. לא יודע מה גרם לי לשאול, אולי בצחוק, ״רוצה לבוא איתי?״. תיאו, פעם ראשונה בהרים ממש, לבדו, בלי תוכניות מוגדרות, בלי ניסיון שטח אמיתי, לא ידע אילו ימים מפרכים עומדים לפנינו. הפשטות הזאת, בה לא שאל הרבה שאלות אלא כמה דברים קונקרטיים, הקסימה אותי וכך מצאנו את עצמנו צועדים יחד, ארבעה ימים קשוחים. במידה מסוימת היתה זו החלטה פזיזה מצידי ואולי אף סיכנה אותי יותר מלטייל לבד. לא ברור לי גם עכשיו מה היה האינסטינקט שגרם לי לצרף צעיר עם ציוד מפוקפק וללא ניסיון לארבעה ימים שרק בדיעבד אני מודע לאתגרים הגדולים שהכילו. והנה, היו אלה ימים נהדרים בהם הכרתי והופתעתי ממנו רבות. הרגשתי שיש לי שותף אמיתי לדרך. הוא לא התלונן לרגע ולא הראה חששות שהיו לו, אבל דיברנו בפתיחות וחלקנו סיפורים וידע וגם זאת היתה התנסות ייחודית ויוצאת דופן. אלה מסוג החוויות המקרבות בין שני אנשים בצורה חזקה ובמהלך ארבעה ימים הפכנו משני זרים, לסוג של חברים טובים. רק המציאות והגיאוגרפיה של חיינו מצליחה להחזיר את הדברים לקדמותם.
סיום
ולפעמים, שיא המסע הוא סיומו. אל הקילומטרים האחרונים הגענו, תיאו ואני, לאחר ירידה ארוכה ארוכה של 2000 מ׳. ירידה שאינה נגמרת. היא לוקחת אותך מהפסגות הקרירות מכוסות הירוק, מטה, אל היערות הטחובים והלחים, אל החום של המישורים, עד הנהר. תמיד יש נהר, רק שהפעם הוא היה האחרון, הנמוך מכולם. כבר נותרנו ללא מים, מרגישים את החום המכביד שהלך והתגבר. נישכבנו בהנאה במים הקרירים, ציננו את בגדינו לקראת ההליכה שעוד נותרה ושתינו בהנאה מהנהר הקר. החלפתי את הנעליים ששרדו בקושי, בסנדלים, ומכאן החלה הליכה קלה לאורך הנהר. ירידה מתונה, דרך נוחה והרבה שיחי פטל בצדדים שלא יכולתי לשבוע ממנו. ככל שהתקדמנו לנקודת הסיום הרגשת הסוף הציפה אותי. זו התרוממות רוח, שעצבות בצידה. זו הרגשה נהדרת של הצלחה אבל גם תחושת חסר, על מסע שמסתיים.
אחרי 4 ימים בשטח, החזרה מרגשת. זה מתחיל בבתים הבודדים של הכפר ועד המונית שלקחה אותנו ממרכז הכפר אל העיר הקרובה. העיר החיה, התוססת, המכוניות, האנשים, המסעדות, כל אלה הופכים להתרגשות רבה. מצאנו את עצמנו מתלהבים מהמלון הקטן, הבריכה שבו, הנוחות המפנקת של מיטה עם מזרן אמיתי. מורעבים, אחרי ימים של קבנוס וטונה חלמנו על האוכל האמיתי וחגגנו במסעדה הומת אנשים ואור. השיא של סיום המסע הוא הבלחה פיקטיבית של זיקוקים, רגע לפני שהאורות כבים ותבין שהמסע נשאר עמוק בתוכך אבל אתה כבר מתרחק ממנו במהירות שקשה להתמודד איתה. כשאתה כבר מתגעגע למסע מחדש, כל מה שנשאר לך זו מקלדת המחשב עליה אתה מקליד את סיפורו, כדי להנציח עוד קצת את נוכחותו.
“עד שתבוא הרוח הטובה
היא תלטף ותקלף ממך קליפה אחר קליפה
תרשה לעצמך לגדול כנף ועוד כנף
לחיות בלי לפחד
למות מאהבה”
אמיר דדון
מאת: אריה פישלר