סדרת מיומנויות חיים קדומות ביער: לחזור אחורה כדי להתקדם קדימה

הסדרה הזו של מיומנויות חיים קדומות ביער התחילה מהזמנה פשוטה: ניפגש ביער. לא הייתה תוכנית מסודרת. לא הייתה רשימת נושאים, ולא לו"ז מודפס. ארבעה מדריכים הגענו לשטח עם מעט ציוד בסיסי – כלי עבודה, כמה השלמות של חומרי גלם, הרבה קפה – ובעיקר,  בלי לדעת מי יגיע, מה יקרה, ואיך הדברים התפתחו.

עבורנו, אנשי המדבר והערבה, היער אינו רק סביבה – הוא געגוע. הרוך הירוק הזה, המים הזורמים, הצל העדין, הם כמו משב רוח אחר בלב הצחיחות, נוף ילדות. הסדרה נולדה מתוך תובנה שצעירים בשנת מכינה קדם צבאית – שנה של בנייה פיזית ומנטלית לקראת שירותם המשמעותי בצבא ובחברה הישראלית, יכולים להרוויח משהו עמוק מהמקום הכי לא "מכין" שיש: יער. אדמה. בלי קליטה. בלי חשמל. בלי שום דבר מובן מאליו.

כשהקבוצה הגיעה ליער עוד לא היה שם כלום 

רק אדמה, עצים, קצת עננים. והכי הרבה – שקט. שקט עמוק, צפוף ואי ודאות שמתלווה למפגשים מהסוג הזה. השאלה לא הייתה "מה נלמד?", אלא "איך נתחיל?". כל מה שידענו זה שאנחנו כאן, והם כאן, ושיש בינינו פער גדול של שפה, הרגלים וצרכים. את הפער הזה לא היה צורך למלא במילים, אלא להניח לו לקרות, ולתת לו להתקיים. בלי לדעת, הם נכנסו לתוך חוויה שלא מבקשת מהם לדעת שום דבר מראש, אלא רק להיות. להרגיש. להשתתף.

המרחב של היער הוא מרחב שמפשיט אותך. לא משנה מי אתה בעיר, בקיבוץ או במושב, ביער אתה פשוט מישהו שמחפש צל, שואל איפה יהיה נעים לישון ואיפה הולכים לשירותים. המרחב האורבני שבו גדלנו, עם קירות, פינות, מסכים וחוקים, מתמוסס לאט. ואת מקומו תופסת התחלה חדשה, בלתי מתווכת. וכאן התחיל הסיפור האמיתי.

מחסה טבעי. צילום אורן פריטל

מיער לבית

הנערים הגיעו לאחר מסע רגלי, ללא ידיעה מוקדמת מה הולך לקרות. הם לא ידעו שהם עומדים לבנות את הבית שלהם בעצמם. לא בית במובן הקלאסי, עם קירות וגג, אלא בית במובן הפנימי: מקום שבו הגוף יכול להרפות, הנשימה להתרווח, והנפש להניח לרגע את מה שהיא נושאת. השטח היה בר. פראי. מרחב פתוח עם אדמה קשה, עצים מפוזרים ותחושת מסתוריות. הם שאלו אותי: "איפה אנחנו ישנים?". עניתי בפשטות: "קודם נבחר מקום".

והשלב הזה: הבחירה, הוא השלב הראשון בלמידה. התבוננו יחד על השטח. חיפשנו כיוון רוח, צל טבעי, הגנה מגשם, תחושת מוגנות. איפה השמש שוקעת? איך זורם המים אם יתחיל גשם? לאט לאט התחילו להבחין בדברים. מישהו הצביע על שקע באדמה ואמר שזה אולי לא מקום טוב, כי יתמלא מים. מישהו אחר שם לב שפה נעים יותר לעין.

רק פעם בשבוע:

ומכאן – עברנו לעשייה. יחד הקמנו מחסה פשוט. לא לפי שרטוטים, אלא לפי צורך. יצרנו אזור שינה, בישול, מנוחה. כל אחד מהם נתן תחושה של שליטה, של השתייכות, של יציבות. זו הייתה ההתחלה של הבית. וכמו שפירמידת הצרכים מאסלו מתארת, רק אחרי שהצורך בהגנה ובנוחות מתמלא, אפשר להיפתח לשלב הבא. פתאום, כשהיה צל, כשאפשר היה לשבת בנוחות, כשהיה ברור איפה המדורה, התחילו השיחות והעסק התחיל להתגלגל. הבית הזה, שיצרנו יחד, לא היה רק מחסה מהגשם או מהשמש. הוא היה הצהרה: אנחנו בוחרים להיות כאן. אנחנו חלק מהמרחב הזה, לא זרים בו.

הדגמת הדלקת אש בזוגות בשיטת החיכוך. צילום אורן פריטל

לא ללמד, להיזכר

יש משפט שאמרתי לעצמי לא פעם במהלך הסדרה הזו: "אני לא בא ללמד – אני בא להזכיר". בעומק ליבי, הרגשתי שזהו הדיוק. כי אם יש דבר אחד שברור לי יותר מכל, זה שאין פה ידע חדש. כל מה שאנחנו עושים – ללקט, להכין אש, להתבונן ביער מבעד לצלליות – כל אלה הם מיומנויות שאנחנו לא לומדים, אלא נזכרים בהן.

כל אחד ואחת מחניכות והחניכים בסדרה הזו הוא צאצא של שושלת ארוכה של לקטים־ציידים, של הגששים, של יושבי מדורות, של מאזיני רוח ושל רואי צללים. כולנו. אחרת לא היינו כאן היום. הרי רק מי שידע לחיות בהרמוניה עם הסביבה, מי שידע לקרוא את סימני השטח, לחוש שינוי ברוח, לשמוע עקבה נשכחת – רק הוא העביר את חייו הלאה ושרד. ובתוך התאים של כולנו, עדיין צרוב הידע הזה. לא ידע טכני בלבד – אלא ידע רוחני, רגשי, אינטואיטיבי. כשאנחנו יוצאים אל היער, אנחנו לא מתחילים מחדש. אנחנו חוזרים הביתה. אני רואה את זה בפנים של הנערים כשהם מבעירים אש באבני צור בפעם הראשונה – הפתעה, שמחה, התרגשות – אבל גם מין תחושת היכרות עתיקה: "כבר הייתי כאן פעם".

הידע הקדום הזה שוכן עמוק יותר מהמילים. אי אפשר ללמד אותו מהלוח או מספר. הוא עולה כשמתחילים להקשיב. כששפת הגוף משתנה. כשהקול הפנימי נפתח. כשמשהו בחושים מתחדד. ובמרחב כזה, גם הרוח נוכחת. לא רוח במובן המיסטי בלבד, אלא אותה רוח גדולה שזזה בין העצים. זו שמחברת בין כל חי, בין ענף לשורש, בין אדמה לענן. הילידים בצפון אמריקה קראו לה "הרוח שנעה בכל דבר". והיא שם. כשנער מתכופף על ברכיו ליד עקבה וכשאחד מהם מביט בשקט באש דקות ארוכות בלי לומר מילה.

המסע שלנו אינו רק מסע של למידה – הוא מסע של זכרון.  לחזור אחורה כדי להתקדם קדימה. להיזכר איך לחיות פשוט. להיזכר איך מרגיש חיבור. להיזכר שאנחנו חלק ממשהו גדול הרבה יותר מהטלפון בכיס והקירות שסוגרים עלינו.

אל תפסידו כתבות איכות מאאוטפאנל –
לחצו פה להצטרף לקבוצת הווצאפ השקטה שלנו
3 הודעות בשבוע בלבד. 

אחד התרגילים הראשונים שעשינו נקרא "פינת ישיבה"

כל אחד הלך לבדו, בשקט, למצוא לו פינה אחת ביער – כזו שקוראת לו. לא מקום מיוחד, לא מקום גבוה או נוף דרמטי. רק פינה שמרגישה נכון. שם, על האדמה, התיישבו. והתחילו להסתכל. להקשיב. לחוש. זו לא הייתה רק טכניקה. זו הייתה דרך לכייל את המערכת. להיכנס למצב של קשב. פתאום שומעים עלים נושרים, מבחינים בתנועה של חרק קטן, מרגישים את הנשימה.

התרגיל הזה פתח שער. פתאום המבט רחב יותר, הפנים נינוחות יותר. רמת הריכוז עלתה. זהו תרגול של נוכחות – מיומנות שנשחקת בעידן של מסכים, רעש והסחות. הפינות האלו הפכו מהר מאוד למקום אישי. משהו שמזמינים אליו כשצריך שקט. וזה בדיוק היה הרעיון: לתת כלים פשוטים, אבל עמוקים, לחיים.

תרגיל פינת הישיבה היה המקום הראשון שבו התברר – יש כאן משהו אחר. משהו שאי אפשר להעביר במילים – רק בנוכחות. וזה היה רק ההתחלה. את הנוכחות הזו רתמנו לרגילים מגוונים: הסוואה, גששות ומעקב אחר חיות הבר, הכנת כלים מאדמה ועץ, סיתות צור וכל מה שהיער זימן לנו.

סוף תרגיל הסוואה. צילום אורן פריטל

לא סדרת הישרדות

יש משהו מטעה בשם של הסדרה. "מיומנויות חיים קדומות" נשמע כמו משהו בין שיעור אנתרופולוגיה לבין תוכנית ריאליטי של ערוץ 2. אבל מהרגע הראשון היה לי ברור – אני לא בא ללמד איך לשרוד. אני בא ללמד איך לשגשג. ההבדל בין השניים הוא תהומי: הישרדות היא רתימת כל המשאבים שלך – פיזיים, רגשיים, מנטליים – כדי לא למות. כדי לגרד עוד יום. עוד לילה. שיניים קפוצות, שרירים מכווצים, דריכות מתמדת. לעומת זאת, שגשוג – פירושו לחיות. באמת לחיות. מתוך קשר, נינוחות, נשימה. מתוך סקרנות והרחבה.

מובן שהטכניקות שלמדנו: הדלקת אש, ליקוט, טיהור מים, בניית מחסה, גילוף בסכין, עבודה בגרזן – כולן רלוונטיות גם להישרדות. אם תמצא את עצמך אי שם בשטח, תדע להסתדר. אבל זה לא העיקר. אני לא רוצה שהם רק ישרדו. אני רוצה שהם ימצאו איך להרגיש בבית בכל מקום. גם בטבע, גם בתוך עצמם. אנחנו חיים בחברה שמקדשת נוחות. אבל הנוחות הזו באה עם מחיר: היא יוצרת הימנעות. לא נוגעים בסכין, כי זה מסוכן. לא מטפסים, כי אפשר ליפול. לא מתלכלכים, כי זה מלכלך. וככה, מתוך רצון לגונן – אנחנו מוותרים על כל כך הרבה פוטנציאל.

בסדרה הזו, הנערים לא רק למדו מיומנויות. הם נגעו מחדש בתחומים שהודרו מהחיים שלהם: אש, חום, קור, זיעה, סכנה, כוח, עייפות. הם הרגישו את הגוף שלהם מחדש. הם התחילו להבין ממה הם עשויים. כשאחד מהם מחזיק גרזן, לא קליפת פלסטיק ממוזערת, אלא גרזן אמיתי – יש בזה עוצמה. זה לא משחק. זה כלי. הוא לומד לשאת אותו באחריות. כשהוא שובר מקל לא נכון, ונחתך או שהכלי נשבר- הוא לומד. כשהוא מצליח – הוא מתמלא ביטחון.

המפגש הזה עם חומר הגלם של החיים מעורר משהו עמוק. הם יושבים על הרצפה, לא על כיסא. הם סובלים מזבובים, מזיעים בצהריים. אבל הם לא מתלוננים. הם נכנסים לקצב איטי, אבל עקבי. קצב של עבודה. קצב של קשב.

סקרנות מולידה ממצאים. צילום אורן פריטל

ובתוך העשייה משהו נבנה. הם מגלים על עצמם דברים שלא הכירו: האם אני פרפקציוניסט? איך אני מגיב כשמשהו נשבר? האם אני מתייאש? האם אני מתמיד? פתאום ראש חץ שסיתּתּי מאבן צור נשבר וצריך להתחיל מהתחלה. אבל לא מתייאשים. כאן זה לא בית ספר. אין ציון. יש תהליך.

וזה אחד הדברים היפים ביותר: החיבור בין אתגר לבין תמידה. אנחנו מותחים את הגבולות אבל לא שוברים. אנחנו לא זורקים אותם למים ואומרים "תשחו". אנחנו מזמינים אותם לבנות לעצמם סירה. ואז לחצות את הנהר. וכשהם עוברים את הנהר הזה משהו משתנה. הם כבר לא אותם נערים. יש בהם שקט אחר. יציבה אחרת. אמונה בעצמם.

החניכים מדליקים אש בשיטת מקדח היד. צילום אורן פריטל

מגלפים כף

באחד הימים נתתי לנער מסוים שהיה עד אותו רגע באי נחת מתמדת, סכין גילוף איכותית וחתיכת עץ מלא. הוא היה תזזיתי, חסר מנוחה, לא מרוכז, מתקשה להתמקד. בעידן של היום, ילדים כאלה נדחקים לשוליים. הם מוגדרים כבעייתיים, מקבלים הערות, תרופות, עונשים. אבל בעבר, ובמרחבים קהילתיים שורשיים, בדיוק אותם ילדים הופנו לתפקידים של גששים, אנשי שטח, רועים – תפקידים שדרשו ערנות, קשב, תנועה מתמדת.

הוא קיבל משימה פשוטה אבל מדויקת: לבקע את חתיכת העץ לרוחב אחיד, לשרטט על גביה את קווי המתאר של כף – גבולות העבודה. ואז – להתחיל לגלף. בזהירות ובאחריות, מתוך סבלנות. כשהגוף שלו מצא מטרה ממוקדת, משהו נפתח. הוא ישב שעתיים מבלי לקום, מתנועע בתשומת לב, שוקע לעבודה. ראיתי את הפנים שלו משתנות. את הכתפיים נרפות. את הנשימה מתארכת.

אחר כך, כשהגוף של הכף היה מוכן, לימדתי אותו איך לשרוף את השקע עם גחל בוער מהמדורה. בעדינות, בדיוק, בלי למהר. הוא ליטש את הכף שימן אותה, חרט עליה את שמו ולא עזב אותה עד סוף הסדרה. זה היה רגע של התעלות, הוא לא נזקק למסך, להסחת דעת, להסברים. הוא נזקק למשהו אמיתי, מוחשי, מדויק. לעבודה עם ידיים. לתהליך שמחבר בין חומר לרוח. בין סבלנות לשקט. בין מאמץ להישג.  

כלים מחומרים טבעיים. צילום אורן פריטל

בוקר של ליקוט – לדעת דרך החושים

בוקר אחד יצאנו לשוטט ביער, לא כטיול אלא כלימוד  דרך החושים. הליקוט היא מיומנות עתיקה ובדומה למיומנויות אדמה מובהקות כמו גששות או מציאת מקורות מים, היא תרגול של התבוננות איטית, מלאה ועמוקה לכל מה שסביבך.

ידע הליקוט עבר מדור לדור, לא בכתיבה אלא דרך ידיים, עיניים, ריח, טעם. לפעמים ההבדל בין צמח מאכיל לצמח רעיל הוא קצה עלה משונן או פלומת שיער כמעט בלתי נראית. לומדים זאת לא מספר, אלא ממורה. אדם מנוסה שמצביע, מסביר, מבקש לגעת, להריח, לשפשף – ורק בסוף, אם הכול מתאים, גם לטעום.

הנערים התהלכו ביער כלקטים. פתאום הכל הפך רלוונטי: עלי אזוב, סרפד, שלל פרחי מצליבים, תאנים, אורנים חרובים ועוד מגוון צמחים אותם למדו לא רק בשמות, אלא במרקמים ובניחוחות. היער הפך למרחב של שפע-  בית מרקחת, שוק, מטבח. כשחזרנו למחנה, הכנו ביחד ארוחה פשוטה, אבל טעימה מאוד, מהידיים ומהלב. משהו ברגע הזה: הישיבה יחד, האוכל מהאדמה, הצלחות המאולתרות, יצר תחושת שותפות והודיה. הליקוט מלמד לא רק על צמחים אלא על עצמנו. איך להתבונן, להיות מדויקים, לחכות, לשאול. זהו שיעור באיטיות, בכבוד, בהקשבה.

עקבות גירית מצויה. צילום אורן פריטל

לצאת מהיער לחיים 

היציאה מהיער היא תמיד רגע טעון. אחרי שבוע שבו נשמנו את הרוח, התחברנו לאדמה, הבטנו באש ולמדנו את קצב החיים דרך הידיים, פתאום שוב כביש. שוב רמזור. שוב טלפון שמצלצל, מסכים שמבהיקים, פקקים. הגוף – שהתרגל לשתיקה, לצעידה איטית, לאכילה מתוך הקשבה, מרגיש את השינוי. לעיתים הוא מתכווץ. לעיתים הוא מוחה. לעיתים הוא פשוט מתבלבל.

משהו קורה שם במעבר הזה מהיער חזרה לציוויליזציה. תחושת טהרה, כאילו נשטפנו באור פשוט, ראשוני. ואז פתאום הסחות, רעשים, לחצים. וזה בדיוק המקום לשאול את עצמנו: מה לוקחים מהיער לחיים? האם חוויה כזו היא סוג של גימיק רוחני, בריחה מתוחכמת ממחויבויות החיים? או להפך: רגע מהותי של תחזוקה נפשית עמוקה? האם היא מין חיסון נגד עומס החיים?

כשהנערים חוזרים למסגרת, לדרישות היומיומיות, הם נושאים איתם משהו אחר. סוג של יציבה. שקט. ביטחון שקט. לפעמים זו הידיעה שהם יכולים להדליק אש. לפעמים זו רק הידיעה שהם יכולים להיות. פשוט להיות. המסכים שסביבנו – ידוע מה הם עושים למוח: מגרים אותו ללא הרף, חותכים את רצף הקשב, מפצלים את שדה המודעות. סדרה כמו זו היא, במובן נוירולוגי, פעולה הפוכה: היא מושכת את המוח למצב של ויסות. שקט. ריכוז מתמשך. היא מדמה חוויית מדיטציה, אבל דרך הגוף, דרך העשייה. 

לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:

לערוץ הטלגרם!

יש כאן יסודות טיפוליים של ממש

לא כי זו הייתה הכוונה, אלא כי זו התוצאה. נער שמגלה שהוא מסוגל לעבוד חמש שעות ברצף בלי להתפרק קיבל מתנה גדולה. נערה שמרגישה שהיא שייכת, בלי שצריך להסביר לה למה – זו חוויה של שיקום רגשי. האם אפשר לתחזק את זה אחר כך? זו השאלה וזה האתגר המרכזי. אני מאמין שכן – אבל לא לבד. לא דרך ספר. לא דרך זיכרון. אלא דרך חוויה חוזרת. דרך מעגל. דרך קהילה. אולי לא יער, אבל אולי גינה, אולי שיחה משמעותית, אולי חוג. אולי רק רגע שבו עוצרים, נושמים, שואלים: מה עכשיו באמת?

לצאת מהיער זה לא לסיים את המסע. זה להתחיל את החלק המאתגר ביותר שלו: להפוך את מה שלמדנו – לחיים עצמם. אולי נועדנו לחיות שם בפשטות, במגע, ברוח. אבל עד שהעולם ישוב להיות כך, נצטרך להחזיק את היער בתוכנו. לזכור. ולהזכיר.

מאת: אורן פריטל