אב ישראלי וילד בן עשר חולפים על פני מחנה גורקשפ בגובה 5,150 מטר. הם קמים בכל בוקר בשש, צועדים במשך שעות, אוכלים אורז ועדשים בבקתות עץ קפואות, וממשיכים הלאה. על הגב – תרמיל כבד. בכיס מפה ולוח שחמט מגנטי בגודל כף יד. לא מדובר בטיול משפחתי. בעוד משפחות רבות חוגגות בר מצווה עם חופשה באירופה, מתנה כספית או טיסה לפארק שעשועים, המסע הזה נבחר מסיבה אחרת: לבדוק ממה הם עשויים. לא רק הילד – גם האב. היעד: אוורסט בייס קמפ.
רק פעם בשבוע:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אב ובן בגובה 5,150 מ' – פתיחה
המסע יעבור דרך הפסגות של נפאל, כולל טיפוס על הר Chukhung Ri וחציית מעבר ההרים Cho La – אחד הקטעים הקשים והפחות סלחניים במסלול שלושת המעברים. לא מסלול לתיירים, ולא בדיוק מסלול לילדים. עבור שניהם, זו לא הייתה חוויה. זו הייתה פעולה שיטתית, יומיומית, לעיתים מסוכנת. תנועה מדויקת בגובה שבו האוויר דל, המוח הופך צלול ומינימליסטי, והקשר ביניהם – מתהדק כמו קשר טיפוס על שפת קרחון. לא הייתה להם מטרה לחזק את היחסים. אבל מה שנוצר שם – לא נבנה בשום שיחה. זוהי כתבת מסע על ריצה מתמדת בין גבולות: בין אב לבן. בין עקשנות לחמלה. בין צעד לקרקע. ובין פחד – לבין מה שבא אחריו.
המסע מתחיל עוד קודם
לאחר שהות של קרוב לארבע שנים ברילוקיישן בסינגפור, החלטנו לחזור לישראל, אבל במקום להמתין במלון בארץ למכולה שעושה דרכה לאיטה אל ארץ הקודש, נדדנו כמשפחה – אני, אשתי ושלושת ילדינו, בין חבלי הארץ הקשוחים של קמבודיה, סין וטיבט. התוכנית היתה להתאקלם לאט לגובה דרך טיפוס מדורג ואיטי לגובה בחצר האחורית של סין וטיבט, עד לגובה 4500 מ', ומטיבט להמשיך לקטמנדו בנפאל כדי לצאת כולנו למסלול ה-EBC.
במהלך הדרך צברנו חוויות ויצאנו לטיולים רבים, אך באחד הימים, אחרי טיפוס תלול בערוץ דילוג הנמר עם בתי הקטנה על הגב, הבנתי: זה גדול על הקטנות. כך, באותו ערב, התקבלה ההחלטה – אשתי והבנות חוזרות לישראל מקטמנדו, ואני יוצא עם עידו – רק בן 10 – לנסות לעשות היסטוריה קטנה משלנו.
המשפחה בלהאסה, טיבט
קטמנדו – הכנות אחרונות לפני הטרק
התחלנו כאמור מקטמנדו. הכאוס, האבק, הריחות. אבל בלב פנימה – כבר היינו בדרך. בימים הבאים היינו עסוקים בהיערכות למסע הגדול ובהשלמות ציוד בטאמל – הבזאר המרכזי של קטמנדו, ונטלנו מכשירי חילוץ מבית חב"ד. הכרחתי את בני ללמוד את המכשירים בעל פה, כדי שברגע האמת יוכל לתפעל אותם אם משהו ישתבש. ראיינו גם המון מדריכים עד שמצאנו את הארי, המדריך דובר האנגלית שלנו, שיעזור לנו עם הציוד הרב שלקחנו עמנו. היה לי חשוב שהמדריך יהיה דובר אנגלית, כדי שאם יקרה לי משהו שם בשטח, יהיה עם הבן שלי מישהו שיוכל לתקשר איתו.
לוקלה – טיסה לאחת הנחיתות המפחידות בעולם
יום היציאה לדרך החל ביקיצה מוקדמת מאוד, לפני עלות השחר. ב-07:30 כבר היינו על המסלול, ליד המטוס שלנו, ממתינים בקוצר רוח לעלייה למטוס יחד עם הציוד. תכננו 17 ימים כדי לאפשר עצירות אקלום ועיכובים.
הטיסה אמנם קצרה, אבל סופה מרגש: אין דרך להכין את עצמך לנחיתה בלוקלה – אחד משדה התעופה המפחידים בעולם: מסלול באורך של פחות מחצי קילומטר, על מדרון תלול, מוקף הרים. הטייס נחת בצורה מושלמת וקיבל מחיאות כפיים. התבוננתי בשעון מעט בדאגה. השמש עלתה גבוה בשמיים, הקור חודר, והלב הולם – יוצאים לדרך.
ימים ראשונים בשביל – אל נמצה בזאר
יום ראשון של הליכה. גופנו מותש מהמסע במרחבי סין וטיבט, אבל גם כבר מורגל. השרירים, להפתעתי, דווקא התחילו להתכווץ רק כאן. צעדים ראשונים בנוף הירוק והכפרי של אזור לוקלה. כבר בהתחלה פגשנו משפחה ישראלית הרפתקנית – אב, בתו המתבגרת וילד בן 7 בלבד, צועדים בכיוון ההפוך, אל עבר לוקלה- נקודת הסיום. זה נתן לי תחושת בטחון שאם הם השלימו מסע מאתגר, גם אנחנו נוכל.
המשכנו בנתיב המרכזי, עוברים דרך המון גשרים תלויים וכפרים קטנים ושמחים. עברנו ביום הראשון 20 ק"מ, והגענו עם רדת החשיכה לחניית לילה רגועה יחסית במלון נפאלי ספרטני. הגוף מתחיל להבין שזו לא חופשה. התעוררנו כשכל השרירים שלנו תפוסים, כשלפנינו יום אפילו יותר קשה, עלייה חדה וארוכה לאורך נהר הדודה קוסי, אל עבר נמצ'ה בזאר, בגובה 3,440 מ'. היום הזה היה אף הוא ארוך, וחציית גשר טנגבוצ'ה המפורסם היה פיצוי על האינטנסיביות שהרגשנו בהתחלה. הגענו בשעת אחה"צ מאוחרת לנמצ'ה בזאר, ולמדנו על בשרנו את החוק מספר אחד של ה-EBC: לצאת מוקדם וללכת מהר כדי לתפוס את האכסניות הטובות ביותר, או להסתכן בהמשך אל עבר הכפר הבא. למזלנו ברגע האחרון מצאנו מקום, בשיא הגובה בנמצ'ה, והטיפוס אליו בהחלט לא היה כייפי בשלב הזה.
נמצה בזאר – יום התאקלמות והצצה ראשונה לאוורסט
את היום הבא העברנו בהתאקלמות בנמצ'ה בזאר. זה לא יום מנוחה – זה יום לעלות גבוה ולרדת. טיפסנו מעט מעל הכפר וראינו לראשונה את פסגת האוורסט – כמו מגדל קפוא בזווית השמים. אני בודק את עידו: הוא אוכל טוב, שותה הרבה. נראה שהוא שורד – טוב ממני.
בערב הסתובבנו במרכז נמצ'ה, קנינו כובעי צמר למזכרת, וראינו את הסרט "אוורסט" שהקרינו באיזו אכסניה כלשהי. עבר לי בראש שאין מצב שהייתי יוצא למשלחות כאלה מאתגרות. הו האירוניה, כאשר ממרחק כמה שנים אני יוצא למשלחות מטורפות לא פחות. אבל בנקודת הזמן ההיא זה נראה לי פשוט טירוף.
יערות רודודנדרון ומנזר טנגבוצ'ה
היום הבא היה מוקדש לשקט, או ליתר דיוק – למנזרים המתנגדים לרעש, באזור טנגבוצ'ה. אנחנו שם שקטים. הדרך מתפתלת בזווית חדה כלפי מעלה בין יערות רודודנדרון, הפריחה עוצרת נשימה. הלילה קר במיוחד. ישנים עם כובעים וגרביים.
המרחק שעברנו לא גדול – אבל הגובה מעל 3800 מ' כבר מורגש אצל מרבית המטיילים. המחשבות נעשות איטיות, כאבי ראש, חוסר תיאבון. עידו ואני יציבים. השרירים הפסיקו להיות תפוסים, ובגלל שהגענו מאוקלמים מטיבט, אנחנו עוקפים כל הזמן אחרים. אנו מוותרים על חנייה בדבוצ'ה, וממשיכים לנקודה הבאה – דינגבוצ'ה, הממוקמת בגובה 4410 מ', וחונים שם ליומיים.
דינגבוצ'ה – עצירת התאקלמות לפני הגבהים
אין סיבה למהר. אנחנו בקצב הרבה יותר טוב ממה שתכננתי, ולכן החלטנו לאסוף כוחות להמשך הדרך. עידו נראה כבר מאוקלם לתנאי הדרך, ומתחיל לגלות חיבה לצ'יקן קארי ולדאל-באט, אוכל מקומי שמחזיר כוח ומלח. נחנו במלון כמעט כל היום וראינו בערב סרט מרשים על טיפוס ל-K2.
צ'וקונג רי – טיפוס ראשון מעל 5,500 מ'
את יום המנוחה השני בחרנו לעשות בטיפוס התאקלמות על צ'וקונג רי, הר בגובה 5,550 מ', המתנשא מעל הכפר צ'וקונג – כ-5 ק"מ מדינגבוצ'ה. יצאנו בשבע בבוקר, בידיעה שלפנינו יום קשה במיוחד. בעשר וחצי הגענו לכפר, וב-11 התחלנו לאכול ארוחת צהריים מוקדמת במסעדת מטיילים מקומית. איבדנו זמן יקר, ובאחת בצהרים התבוננו מעט בחשש בהר שעמדנו לטפס עליו. עדיין הייתי עייף מהמסלול, אבל קבענו יעד – ונעמוד בו ויהי מה. עידו לא נראה מוטרד כלל. הילד פשוט בכושר אחר. או שהוא פשוט ילד. כך או כך, לאחר 4 שעות טיפוס איטי ומפרך, עמדנו על פסגת צ'וקונג רי, מתבוננים בנוף הפנורמי הנשקף אלינו, עם פסגות אמה דהבלאם, להוטסה ואיילנד פיק מביטים מעלינו. הבטנו בהם בידיעה מוחלטת שהגענו לנקודת הכי גבוהה במסלול, גבוה יותר ממחנה הבסיס של האוורסט.
הצטרפו וקבלו כתבות לווצאפ בקבוצה שקטה
לאחר שהייה קלה בפסגה, ירדנו למטה: הארי אוחז בידו של עידו, ואני מסבל את התיק המשותף לשלושתינו. הירידה ארכה מעל שעה, ונותרו לנו כ-5 ק"מ עד האכסנייה שלנו בדינגבוצ'ה. נכנסנו כבר לדמדומי ערב, ולכן הצעתי לעידו להעביר את שני הק"מ האחרונים בריצה. עידו התלהב מהרעיון, וכך מצאתי עצמי רץ אחרי ילד עם אנרגיות בלתי נגמרות, ריצה רציפה עד המלון, משאירים את הארי מאחור להתנהל לו לאיטו לאורך המסלול. הגענו ממש עם רדת החשיכה, טרפנו ארוחה זריזה, ופנינו ישר לישון, מותשים אך מרוצים.
שגרה בגובה – ריצה, תה חם ושחמט
הימים הבאים התנהלו פחות או יותר באותו האופן: קמים בשש בבוקר, אורזים תיקים, בשש וחצי אנחנו בחדר אוכל – אוכלים בדרך כלל חביתה מכמה ביצים וסנדוויץ עם ריבה, שותים תה חם, ממלאים תרמוס עם תה חם, ובשבע אנחנו במסדר ציוד מהיר. שבע ועשרה יוצאים לדרך. לאורך כל הדרך אנחנו עוקפים מטיילים אחרים. נכנסנו לכושר, ופשוט עפנו את המסלול, בחלקים גדולים עידו מוביל, והארי ואני רצים אחריו עם הלשון בחוץ.
המתנתי לכם שבע דקות!
לאורך היום עושים שלוש ארבע עצירות של 5-10 דק', ואחת ארוכה יותר של 20 דק' לארוחת ביניים ולעשיית צרכים בטבע כדרך קבע, ומול נוף משגע. כשראיתי שעידו רוצה לרוץ וחשתי שאני יכול לשחרר כי אין סכנה שיקרה משהו, הייתי מראה לו על המפה נקודה שצריך להגיע אליה, ממקם אותו עליה אל מול השטח, ונותן לו לרוץ כל עוד הוא בטווח ראייה. או אז היינו מגיעים מתנשפים אחריו, רק כדי למצוא אותו יושב עם פרצוף נרגן רגל על רגל בנקודה האמורה, כשהוא מפטיר "המתנתי לכם שבע דקות!". בערבים אנחנו אוכלים היטב, צופים בסרטים, או משחקים שחמט בלוח שרכשתי בבזאר בקטמנדו.
גורקשפ – מחנה הלילה האחרון לפני הפסגה
הגענו אל גורקשפ, ומרגישים שהאוויר דליל. למרות שהתאקלמנו נהדר, היה לי לילה רעוע עם מחסור באוויר, אבל אני כבר מכיר את ההרגשה מטיפוסים קודמים בקורדיליירה בלאנקה בפרו, ויודע שצריך פשוט להמתין עד שהגוף ייזכר ויתחיל להתאושש. עידו לא חש בכלום. ישן כמו נסיך לקראת היום הגדול של ה-base camp. מאחר והגדרנו את היעד כ-EBC, לא מצאתי טעם רב בטיפוס ל-kala pattar בזריחה, כדי למות מקור מול האוורסט. מוקדם בבוקר קמנו, יצאנו כבר בשש לדרך, הריאות כבר הסתדרו ובכוחות מחודשים צועדים בקלות מפתיעה ל־Everest Base Camp.
מחנה הבסיס – בקלות מפתיעה ל-EBC
המקום חצי ריק – התקופה רגועה. אנחנו כמעט לבד. אין אוהלים. צריך לדמיין את המוני המטפסים בתוך אוהלים שם. במקום זאת יש המון דגלים צבעוניים, גם של ישראל. אני מסתכל על עידו – הוא לא מחפש תמונה. הוא מחפש משמעות. נראה מעט מאוכזב, שואל עצמו "זהו זה?", "זה ההר הכי גבוה בעולם?". מהמקום בו עמדנו הוא נראה כמו עוד הר.
שוחחנו שם על המשמעות של ההישג להיות בן 10 ולעמוד כבר על מורדות ההר הכי גבוה בעולם. לא הרבה ילדים, מקומיים ושאינם מקומיים, זוכים להגיע לאתר הזה בגיל כל כך צעיר. פחות מ-30 ילדים בעולם עשו זאת בגיל כל כך צעיר, ולכן לאורך המסלול כולו היינו אטרקציה תיירותית. כתב מקומי אחד, שעשה את המסלול בכיוון ההפוך, אפילו עצר לראיין את עידו לעיתון שלו ביום השלישי למסלול. לא השתהינו הרבה במחנה הבסיס. לפנינו כ-12 ק"מ קשוחים במיוחד לכיוון Dzong Lah. הצטלמנו בצורה סמלית ליד דגל ישראל, ויצאנו לדרך.
בדרך לצ'ו-לה פס: הקטע המתוח ביותר
חלפנו על פני גורקשפ שוב, והמשכנו במדרון תלול במיוחד. מצד ימין – קיר סלע; מצד שמאל – תהום עמוקה עם נהר שוצף בתחתיתה. הקטע מעבר הזה היה אמור להיות “יום גשר” לקראת היום הקשוח של צ’ו-לה פס. אבל בפועל, זה היה אחד הקטעים הכי מתוחים במסע כולו. לא בגלל הגובה, ולא בגלל הקור, אלא בגלל התהום, ורוחות הצד האיומות שאיימו להעיף אותנו לתהום.
רוח צד מכה בך כמו אגרוף, מנסה להסיט אותך כמה סנטימטרים – וזה מספיק כדי ליפול. הייתה שם נקודה מסוימת שבה פשוט הבנתי: אם הבן שלי יחליק – אין לי מה לעשות. אני לא יכול לתפוס אותו. אין פה גדר. אין פה “במקרה”. והראש התחיל לעבוד בקצב של חייל במבצע: במשך שלוש שעות הלכתי לפניו. כל הזמן. לא נתתי לו להוביל אפילו לרגע. כל אבן שראיתי שעלולה לגרום למעידה – העפתי הצידה עם הנעל. כל מקטע חלק – סימנתי לו מראש. כל רווח בין סלעים – הזהרתי. לא הפסיקו לצאת לי שערות לבנות. זה לא היה פחד מהמוות. זה היה פחד שלא אצליח לשמור עליו. שאני אכשל במשימה הכי בסיסית – להחזיר אותו בשלום. עידו, כבר טייל משופשף לדעתו, אחרי שדרך במורדות האוורסט, התקומם מעט על ההובלה האינטנסיבית הזו שלי, אבל איכשהו זרם בכל זאת. לבסוף הגענו לדזונגלה מותשים, רטובים מזיעה, ועם עיניים של אנשים שראו משהו.
אל תפסידו כתבות איכות מאאוטפאנל –
לחצו פה להצטרף לקבוצת הווצאפ השקטה שלנו
3 הודעות בשבוע בלבד.
מדידת החמצן – משמעות ההתאקלמות
בתוך הבקתה מצאנו עשרות טיילים מכל העולם בדרכם כמונו לחציית Chola Pass. בבקתה עצמה היה מכשיר למדידת חמצן בגופנו, שהבעלים הציע להשתמש ללא תשלום. הסתקרנו ומדדנו כמו כולם שם. התוצאות הפתיעו ונתנו לנו הסבר למה עקפנו לאורך כל הדרך את כולם בערך: בעוד שכל המטיילים כולם ללא יוצא מן הכלל היו עם פחות מ-70 אחוזי חמצן בגוף, עידו ואני היינו עם קרוב ל-90 אחוזי חמצן, כאשר רק השרפות היו עם אחוזים גבוהים יותר. כאן הבנתי את חשיבות האקלום שבניתי לאורך חודשי הטיול עם אשתי והבנות, כשהתחלנו לטפס בסין במשך שבועיים לכיוון שנגרי-לה, ומשם המשכנו לעוד שבועיים בטיבט ובנפאל. חודש מלא של אקלום פשוט בנה לנו אוויר רזרבי לכל המסע המאתגר הזה.
היום הארוך ביותר: חציית צ'ו-לה פס
זה יום שונה משאר התוואי. קמים ב־4:30 לפנות בוקר. אוכלים גרנולה בשקט. יוצאים אל החשיכה ב-05:15. העלייה לפס היא חציית קרחון אמיתי. תחילת הדרך עוברת בהליכה באיברים קפואים. עידו מתלונן שהוא לא מרגיש את הרגליים, ומבקש לעצור. אני מכיר את התחושה. הנעליים קפאו בלילה והקפיאו את הרגליים. חצי שעה של הליכה נמרצת יפשירו אותם. הרוח שורקת, אבל אני משכנע אותו להמשיך ואומר לו שנבדוק את הרגליים שוב בעוד 45 דק'.
המשכנו והגענו לתחילת הטיפוס על בולדרים ענקיים. אני שואל את עידו על מצב הרגליים. הוא מסמן לי להמשיך. הכל בסדר, והוא מוביל אותנו עכשיו בטיפוס. אנחנו מגיעים לשדה לבן של שלג קפוא. איזה יופי אני אומר לעצמי, ההתקדמות תהיה קלה יותר, כך שאין צורך בקרמפונים. עם זאת, הטיפוס עצמו סיזיפי. מתיש. אבל כבר רואים את הפס. בפס עצמו אנחנו עוצרים שלא כהרגלנו לשעה תמימה. השמש יצאה ואנחנו מתענגים על מזג האוויר ועל המראה הפסטורלי מלמעלה.
השתהינו יותר ממה שהיינו צריכים, ולכן אנחנו ממהרים לרדת דרך הבולדרים למטה מהעבר השני של Chola Pass. הירידה תלולה במיוחד וזרועה בולדרים ענקיים, ולכן אני פשוט מרים את עידו על הגב, ומוריד את שנינו דרך הבולדרים האימתניים האלה. אני מסתכל לאחור בהשתאות, לא מאמין שזה עתה ירדתי עם ילד בן 10 על הגב את המעבר הזה, וממשיך במהירות לכיוון גוקיו.
קרחון נג'ומפה – המסלול לגוקיו
הדרך עוד ארוכה ומולנו – עמק צר, פתוח לרוחות. ברוכים הבאים לכפר דראגנאג, השער לקרחון נאג'ומפה – הקרחון הגדול בנפאל. דילגנו על הכפר כשראינו את המחיר השערורייתי לארוחת צהריים שם, והמשכנו בדרכנו גוקיו. הדרך עצמה היא תמהיל מוזר של חצץ, בולדרים, קרח אפרפר, פסים של שלג קשה וסלעים מתפוררים.לרוב אתה לא רואה בכלל את הקרח שמתחת – רק שומע אותו חורק, נושם, מתפצפץ. והשביל? אין שביל. יש רעיון של שביל. זיגזג של מקטעים שאחרים הלכו בהם קודם, ואתה מקווה שזה לא יתמוטט כשאתה עובר.
אני הלכתי ראשון, שוב. לא משחרר לרגע.כל מדרגה אני בודק עם המקל, בועט קדימה לבדוק יציבות, מסמן לעידו. הוא הולך בדיוק לפי ההוראות – לא חורג בסנטימטר. וטוב שכך. בטיפוס האחרון לכיוון הכפר, אנחנו מגיעים למקטע שבו חסר מטר וחצי של המשך. השביל שצעדנו בו נחתך לשניים, עם תהום של 100 מ' שנפערה למטה. אדם בוגר עובר את זה בקפיצה קלה. אבל עידו? הארי ואני מתלבטים בקול. הארי עובר ראשון, ושולח יד להחזיק את עידו. אני מחזיק את עידו באוויר ומגיש אתו להארי, שמעביר אותו לצד השני. טוב שאשתי לא פה כדי לראות. לכאורה פעולה פשוטה, אבל בכל זאת קטע רגיש, ועוד קבוצה של שערות האפירה בו במקום.
גוקיו – מנוחה, טיפוס וצוות ישראלי
זהו, מכאן אנחנו גולשים במורד ההר אל עבר גוקיו, מגיעים שנייה לפני רדת החשכה. הגענו מותשים אחרי 15 שעות הליכה, והחלטנו שבגלל שאנחנו מקדימים את לוח הזמנים, ובגלל המיקום המהמם, נשארנו יומיים נוספים בכפר. ביום המחרת פשוט נחנו בחדר, ונאספנו יחד עם מעל 10 ישראלים נוספים ששהו בכפר לארוחת ערב משותפת, וצפינו בסרט על המחשב שלי.
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:
ביום שאחרי דיגדג לי לטפס את גוקיו רי – ההר שהתנשא מעל הכפר. נאמר לי שהנופים ממנו מרהיבים. יצאנו שוב לטיפוס קליל בן שעה וחצי כלפי מעלה, בזווית תלולה ביותר. לאחר 70 מ' של טיפוס מצטבר, עידו לראשונה אמר לא. הוא מיצה את העליות שלא לצורך. הבנתי אותו. הוא הגשים את המטרה שלו, ולא מצא טעם בעוד טיפוס לשם נוף יפה. החלטנו שירד למטה אל הכפר עם הארי, ואילו אני המשכתי בריצה כלפי מעלה. שאפתי בפסגה את הנוף במשך 15 דק', וירדתי בריצה חזרה לכפר.
חזרה ללוקלה – חברים וטיסה במסוק
בכפר יצא לנו לפגוש באב מרשים מאוד, יוצא סיירת מטכ"ל ועם סיפור חיים יוצא דופן, שטייל עם בנו שהיה בטיול אחרי צבא, ובחברים של הבן. נהננו מהחברה, וכשלמדנו שאנחנו צועדים באותו המסלול חזרה ללוקלה, בחרנו להעביר את שלושת הימים האחרונים יחדיו. היה זה שינוי מרענן לעבור מיחידה משפחתית נטו לחבורה עליזה וצוהלת של ישראלים, והירידה למטה כלפי לוקלה כשאנחנו כבר מאוקלמים התבטאה בתוספת אנרגיה וחמצן שעזרו לנו לטוס את עשרות הקילומטרים שנותרו עד ללוקלה. המשכנו בעליות קשות ונופים מרהיבים, אך כבר היינו מורגלים. עידו היה הקמע של החבורה וניכר שנהנה מהיחס המיוחד לו זכה מהחברים.
הגענו ללוקלה, ושם שמענו את החדשות הרעות, שמזג אוויר קשה בדרך, ושהטיסות כנראה מבוטלות. יחד עם זאת, לא לכולם יש שרפה כמו הארי שלנו. מספר טלפונים לבן משפחה פה ולחבר משפחה שם, ותוך שעה מצאנו עצמנו עולים על מסוק בדרך לקטמנדו, בלי לשלם תוספת על הטיסה.
קטמנדו – התאוששות והתנדבות
את הימים האחרונים בקטמנדו עד הטיסה חזרה לארץ העברנו בהתאוששות בחברת האב ובנו מהטיול, בארוחות טובות בבית חב"ד, ובהתנדבות בהכנת חבילות וביקור חולים של ישראלים שנפצעו בתאונה בטרק האנפורנה ואושפזו בבית החולים. אין כמו הרוח הישראלית, ואחרי ארבע שנים בניכר היה טוב להרגיש שוב ישראלים.
סיכום – חוסן שנבנה בגובה
במהותו, זה לא היה מסע אל פסגה. זו הייתה ירידה שקטה מההרגלים, מהנוחות, ומהילדות – אל תוך מהות אחרת לגמרי של קשר, של זהות, ושל גבולות היכולת.
לאורך הדרך – מגבהים של 5,500 מטר, דרך שדות קרחונים, גשרים תלויים ורוחות צד על שפת תהום – עידו הפך שותף, לא רק בן. הוא לא התבגר שם. הוא נבנה. חזק יותר, ועם תחושת מסוגלות גבוהה יותר. פסיכולוגים התפתחותיים כמו ד”ר אנג’לה דאקוורת’ (Grit) ופרופ’ מרטין סליגמן (פסיכולוגיה חיובית) מצביעים על הקשר הישיר בין חשיפה מבוקרת לקושי פיזי ומנטלי בגיל צעיר, לבין התפתחות של חוסן נפשי, מסוגלות עצמית ושליטה רגשית. הם מסבירים שכאשר ילד מתמודד עם מצבים מורכבים – אך עושה זאת בליווי יציב של דמות הורית – קליפת המוח הקדמית שלו (ה-prefrontal cortex) מתעצבת בפועל: יכולת ניהול עצמי משתפרת, עיבוד סיכונים מתחדד, ומערכות של דחיית סיפוקים וויסות רגשי מתחזקות, והוא לומד שהעולם לא תמיד נוח – אבל הוא שווה את המאמץ. גם שנים אחרי שחזרנו, המסע ההוא לא באמת הסתיים, הוא הפך לנקודת ייחוס. היו מאז מסעות נוספים – ארוכים יותר, טכניים יותר, באתרים מרשימים לא פחות. אבל כשעידו מתבקש לציין את החוויה הכי מעצבת שעבר, הוא לא מתבלבל: המסע ל־EBC. זה בדיוק מה שהפך אותו לבלתי נשכח.
