הוא כבר הרבה זמן רוצה טיול קולינרי. אני אמנם אוהבת לאכול אבל מעדיפה טיולי הרפתקאות. כך גילינו את אזור הדורדון ומצאנו את עצמנו בחוויה קולינרית בתיבול הרפתקני מותאמת לטעמנו המשותף.
מדי פעם הוא שולח לי תמונה או פוסט על ליקוט פטריות, הכנת ריבה מפטל אדום שנקטף לפני רגע או הכנת קונפי ברוז. “איפה זה?” אני שואלת. “באזור הדורדון, צרפת” הוא עונה. אני: “מה יש שם?” הוא: “אזור יפה, אוכל טוב”. חיפוש בגוגל מפות מלמד שזה נמצא בדרום מערב צרפת בין עמק הלואר לפירנאים. כשמגדילים את המפה רואים הרבה נהרות – מעניין, אולי אפשר לחתור שם?
כך נולד טיול משולב של קולינריה וחתירה עם בונוס עצום של נופים מרהיבים משובצים בטירות וכפרים עתיקים.
תכנון בקלי קלות
אנחנו מחלקים בינינו את עבודת התכנון. המסע הקולינרי זו אחריות שלו, הוא מיד יוצר קשר עם רותם ואורי, זוג ישראלים שחיים בדורדון. סוגר איתם תאריכים לארבעת הימים הראשונים בצימר שלהם Home in the Dordogne, ומעביר אליהם את האחריות למסלול הטיולים והקולינריה – בכך סיים את החלק שלו בתכנון.
אני מתכננת את החתירה בנהר הדורדון. אספר כאן בסוד שגם החלק שלי בתכנון הסתבר כממש פשוט. בעונת התיירות, בין אמצע אפריל לאמצע ספטמבר, יש עשרות חברות שמשכירות קיאקים וקאנו בנהר הדורדון, אבל העובדה שהחופשה שלנו היא באמצע אוקטובר, מותירה רק שתי חברות פעילות לבחור מתוכן. האנגלית הרהוטה במבטא צרפתי עמוק של מורי-פיליפ שובה את ליבי, ואני בוחרת לשכור קאנו לשלושה ימים בחברה Canoe sans frontiere. כשאני שואלת את מורי-פיליפ באילו אתרי קמפינג כדאי להזמין מקום ללילה, הוא אומר שבאוקטובר כל אתרי הקמפינג סגורים, אבל הציע שנעשה ביוואק (Bivouac) על גדת הנהר. כך אני לומדת מושג חדש שפירושו קמפינג בר בשטח, וסוגרת את תכנון הלינה ללילות שבאחריותי.
הרבה יותר מקולינריה
החלק הקולינרי בטיול מתגלה כהרבה יותר מקולינריה. האוכל כאן הוא חלק אינטגרלי מנוף השדות, היערות והכפרים העתיקים, ומרכיב חשוב בתרבות עתיקת היומין של אזור הדורדון.
רותם ואורי הגיעו לאזור לפני שמונה שנים, התאהבו במקום והחליטו לקבוע כאן את ביתם. הם יקחו אותנו למקומות קסומים ולפינות שרק המקומיים מכירים. אני, שבדרך כלל מתכננת כל טיול לפרטי פרטים ויודעת מראש מה יש בכל נקודה במפה, משחררת ונותנת לרותם להוביל. תוך ארבע ימי טיול נבין את הקסם שגרם להם להתאהב בדורדון.
בזמן ששותים את הקפה של הבוקר, רותם מתקשרת להזמין מקום במסעדה לארוחת צהרים. אנחנו לומדים שסדר היום כאן נקבע על פי זמני הארוחות. המסעדות פתוחות בין שתים-עשרה לשתיים בצהרים, ובין שבע לתשע בערב. לא יושיבו אתכם לפני שעת הפתיחה, ואם תבואו אחרי, תישארו רעבים. וכן, הארוחה לוקחת שעתיים. גם במסעדת הפועלים אליה הולכים היום לא מדלגים על כל הטקס והמנות.
בנג’מן בעל הבית והשף, מקבל את פנינו בברכה, מצביע על השולחן השמור לנו. דבר ראשון מוגש היין. לכל מסעדה יש את יין הבית שמוגש בקראף זכוכית. מנה ראשונה מרק שעועית עשיר, אחרי כן צלחת גבינות כמיטב המסורת הצרפתית – קממבר, וברי כמובן, אבל גם גבינות מקומיות. רק אז מגיעה המנה העיקרית – אני מזמינה ביף בורגיניון. היתה גם צלחת עם נקניקים וסלסלת לחם. לא זוכרת באיזה שלב בארוחה. למי שנשאר עדיין רעב יש גם קינוח. שווה להיות פועל בדורדון.
ביום אחר אנחנו קונים את המצרכים לארוחת הערב שנבשל ונאכל בבית של רותם ואורי בשוק השבועי התוסס בעיירה Thiviers, שם אנחנו מבלים את הבוקר. השוק הוא חגיגה לכל החושים: ירקות בשלל צבעים, ריח הלחם והעוגות הנאפים במקום נישא באוויר, הרוכלים מציעים טעימה מהגבינות המקומיות שהם מציעים למכירה, ואת כל ההתרחשות מלווים פעמוני הכנסיה שמצלצלים כל שעה ומשלימים את האווירה החגיגית. בכל דוכן מתוודעים למוצרים הייחודיים למקום: פטריות הספ הבשרניות שבדיוק עכשיו התחילה עונתן. למחרת נחפש אותן כשנטייל ביער. מאפי קינמון מיוחדים למקום canalle de bordeaux, שהאגדה מספרת שנזירות אפו כאן כבר במאה ה-15.
יש כמובן את פאטה כבד ברווז המפורסם לאזור – Foie Gras de Canard – הוא ממש טעים כשאוכלים אותו על טוסט עם קצת ריבה ביתית. ומאכל הדגל של האזור – שוק ברווז קונפי, שטבל בשומן של עצמו במשך שנה לפני שנכנס לתנור לצליה ומוגש לצד תפוחי אדמה טעימים במיוחד. אבל יותר מכל הופתעתי לגלות שאפשר לקנות כרוב ניצנים טרי – מסתבר שהם לא גדלים בפריזר בשקיות.
בין שוק למסעדה אנחנו מטיילים בעיירות וכפרים ציוריים ששרדו מאז ימי הביניים. בתי האבן העתיקים שנראים כמו תפאורה לפרק של משחקי הכס, משמשים את תושבי המקום לחיי היום יום שלהם. נחלים זורמים בין בתי הכפר, ברווזים שטים בנחת, גשרי אבן מאפשרים לעבור בין הגדות ולטייל בין הסמטאות הצרות המרוצפות באבנים.
במרכז כל כפר כנסיה עתיקה עם צריחים גבוהים שקצותיהם נוגעים בשמים. הנסיעה בין הכפרים היא בכבישים צרים המתפתלים בין יערות ושדות ירוקים שבהם שזורים נחלים בהם משתקפים ענני הסתיו. עדרים של פרות וכבשים רועים באחו, ומדי פעם רואים צבי מקפץ בין הסלעים. פה ושם נישאת טירה מרשימה שמשלימה את התחושה שהגענו לתקופה אחרת ומיד ירכוב לקראתנו אביר על סוס לבן. אחרי ארבעה ימי טיול מקסימים, אנחנו נפרדים מרותם ואורי וגם מנטשה הכלבה – אבל אל דאגה, יש ראנדוו בהמשך הסיפור.
שלושה ימים בקאנו על נהר הדורדון
נהר הדורדון זורם מדרום מרכז צרפת מערבה לאורך כ-500 ק”מ ונשפך לנהר הזירונד ליד העיר בורדו. בשעה 9:30 בבוקר אנחנו מתייצבים על הנהר ליד גשר Grolejac, שם פוגשים את מורי-פיליפ. אחרי בונז’ור חגיגי, מתחילים את ההתארגנות. מורי-פיליפ שולף מפה ומסביר את ההתנהלות. הוא יסיע אותנו בטנדר עם הקאנו והציוד כ-60 ק”מ במעלה הנהר, משם נחתור כ-20 ק”מ בכל יום, כך שבתום שלושה ימי חתירה נגיע חזרה לנקודת המוצא.
הנהר זורם באיטיות – באזור זה הוא מוגדר כדרגה מספר 1. ניתן לבחור לחתור בין שעתיים לשישה ימים – אנחנו החלטנו על שלושה ימים בין העיירות Gluges ל- Beynac. הניווט לא מסובך – פשוט זורמים עם הנהר. סיפור הדרך של מורי-פיליפ מלמד אותנו שאת מיקומנו במפה נדע על פי מספר הגשרים שנעבור, והוא מסמן לנו על המפה את קצב ההתקדמות הרצוי בכל יום.
הקאנו שלנו כבר מוכן על העגלה שרתומה לטנדר. אנחנו מקבלים שלושה מיכלי פלסטיק אטומים עם מכסה מתברג, מכניסים לתוכם את כל הציוד שלנו: שק”שים, אוהל, בגדים וכו’. מעמיסים על הטנדר ויוצאים לדרך.
הנסיעה במעלה הנהר כבר מכניסה אותנו לאווירה. נוסעים בכבישים צרים ומתפתלים בין הכפרים והעיירות. מתרגשים בכל פעם שעוברים גשר מעל הדורדון – פעם מצפון לדרום, ובגשר הבא חזרה לגדה הצפונית. באחד הגשרים מורי-פיליפ עוצר ומראה לנו: אחרי הגשר הזה תחפשו את המקום לביוואק הראשון שלכם.
משם נוסעים עוד חצי שעה והטנדר נעצר על שפת הנהר. מורידים את הקאנו והציוד. מורי-פיליפ מאחל לנו טיול נעים, עולה חזרה לטנדר, מנופף לנו לשלום, ונוסע. זהו, עכשיו זה אנחנו והדורדון.
רק אנחנו והנהר
בהתחלה החתירה מהוססת – זה כלי שייט שונה מהקיאק הימי אליו אנחנו רגילים, והחתירה יחד באותו כלי שייט מאתגרת. אני יושבת בקדמת הקאנו, אישי היקר מאחור. הוא מציין שכדי שהחתירה תזרום, הוא צריך להתאים את עצמו אלי. אני צוחקת ואומרת שעלינו כאן על נוסחה מצויינת לזוגיות.
עם או בלי תיאום, הנוף כאן משרה אווירה רומנטית. הגבעות הירוקות ועליהן טירות עתיקות, ההשתקפות המושלמת של צמחיית הגדה במי הנהר. להקת ברווזים שטים על המים, אנפה גדולה פורשת כנפיים, וזוג ברבורים לבנים על שפת הנהר – הברבורים תמיד מסתובבים בזוגות.
כל הטבע הזה רק בשבילנו. כבר בשעות הראשונות של החתירה מתברר לנו יתרון משמעותי של טיול כאן מחוץ לעונת התיירות. במהלך שלושת ימי המסע לא נפגוש עוד קאנו על המים. האנשים היחידים שנפגוש על הנהר הם כמה דייגים שדגים בשיטת fly fishing, שקועים עד ירכיהם בתוך המים, עסוקים בלהשליך ולאסוף את הפתיונות שבקצה חוטי הדיג. כשבין צלילי הטבע שומעים את קרקורי הבטן שדורשים ארוחת צהרים, אנחנו עוצרים על גדת הנהר. מוציאים את הבגט שקנינו הבוקר בבולנז’רי (מאפיה), ואת פאטה כבד הברווז הטיפוסי, עם נגיעת ריבה כמובן – ארוחת גורמה על שפת הנהר.
אחרי מנוחה קצרה ממשיכים את החתירה. הנוף כל הזמן משתנה. עכשיו יש משמאלנו מצוק לבן בגובה של כמה עשרות מטרים. אנחנו מתרשמים מהצורות שהמים חרתו באבן הגיר הרכה, ותמונת המראה הגיאומטרית שההשתקפות שלהם יוצרת על המים. “ראית את המערה הגדולה?” הוא שואל. לא, לא ראיתי. בינתיים עברנו את המקום. “בוא נחזור”, אני אומרת. מסובבים את הקאנו וחותרים נגד הזרם עד שמגיעים חזרה למערה. בלי מילים נכנסים עם הקאנו לתוך המערה ולא מאמינים למראה עינינו. זו בעצם מנהרה מדהימה שהמים שנובעים מתוך ההר חצבו באבן הגיר.
הנחלון הקטן, שכמו ביד אומן, גילף במהלך השנים את דרכו בסלע, ממשיך לזרום ולהתחתר. אני יורדת מהקאנו והולכת עם המנהרה כמה עשרות מטרים עד שלא ניתן להתקדם יותר. קופצת בהתלהבות מצד לצד מעל המים הזורמים, מאושרת מהגילוי המפתיע. בהמשך נפגוש עוד כמה מערות בגדלים שונים שהמים חצבו בתוך המצוקים היורדים אל הנהר, אבל זו הייתה הראשונה, ובהחלט המרשימה ביניהן.
לפנות ערב אנחנו עוצרים בעיירה Souillac בכוונה להצטייד באוכל, מתגלה לנו חיסרון של טיול מחוץ לעונת התיירות. ממש על שפת הנהר יש כמה קיוסקים ומסעדות שבעונת התיירות בוודאי מלאות בנופשים – עכשיו כולן סגורות, ואין כאן נפש חיה. אנחנו נאלצים ללכת כשלושה ק”מ למרכז העיירה שם במזל מגיעים לשרקוטרי (מעדניית בשרים ונקניקים) לפני שנסגר. לפרומז’רי (מעדניית הגבינות) כבר לא מספיקים להגיע, ולבולנז’רי מגיעים ממש בדקה התשעים, קונים את שני הלחמים האחרונים שעל המדף. עד שמגיעים חזרה למקום בו השארנו את הקאנו, כמעט יורד החושך. ממהרים להוריד את הקאנו למים, עוברים את הגשר ואת העיירה ומוצאים מקום לביוואק הראשון שלנו על הדורדון.
היום השני על הנהר
אין כמו להתעורר בבוקר באוהל ממש על שפת הנהר. קול זרימת הנחל מתערבב בחלום ולאט לאט עולה לתודעה. אני מוציאה את הראש מהאוהל ומספיקה לראות את הזריחה צובעת את השמים בורוד. זה לא שהתעוררנו מוקדם, פשוט השמש כאן לא זורחת לפני שמונה בבוקר. אוכלים ארוחת בוקר, מקפלים את המחנה ויוצאים ליום השני של המסע בנהר הדורודון. הבוקר קריר, בהמשך השמש תחמם את היום ואפילו אכנס לטבילה מרעננת בנהר.
הברווזים, האנפות והברבורים ממשיכים ללוות אותנו – המראה שלהם מלהיב בכל מפגש. מדי פעם מכוונים את הקאנו לאזורים שבהם תוואי השטח גורם לזרימה קצת יותר מהירה ומרגישים קצת אקשן. על שפת הנחל עוצרים ליד מטע של ערמונים, פעם ראשונה שאני רואה עץ ערמונים. מוצאת על הרצפה כמה ערמונים עטופים בקליפה קוצנית, מקלפת ומניחה כמה מהם בכיס. הם יופיעו בערב כשנבעיר את המדורה במחנה.
כשתיכננתי את השייט בקאנו, ראיתי שלאורך הנהר פזורים כפרים ודמיינתי איך אנחנו עוצרים בכל כפר לקפה, חטיף או ארוחה. אם זה היה תלוי בי, מרכזי הכפרים היו ממוקמים ממש על שפת הנהר. בפועל, ברוב הכפרים, חלק מהבתים אכן יושבים על גדת הנהר, אבל מרכזי הכפרים נמצאים, טוב, נו – באמצע הכפר, מרוחקים מהנהר.
בצהרים עוצרים ליד העיירה Saint Julien-de-Lampon ומחליטים לעשות את ההליכה למרכז הכפר. בתי הכפר יפהפיים – בתים עתיקים, משוחזרים ומשופצים. חלונות העץ העתיקים צבועים בגווני תכלת וירוק. פרחים בשלל צבעים פורחים באדניות ובגינות המטופחות. הולכים כשני קילומטר ועדיין לא מגיעים למרכז. רחובות הכפר שוממים, אין את מי לשאול. טוב שעוברת אישה על אופנים ומצביעה על הכיוון אליו צריך ללכת. עוד כקילומטר הליכה ומגיעים לכיכר המרכזית של הכפר שבנויה על פי המפרט הקבוע: כנסיה, מסעדה/בית קפה, קיוסק וכמה חנויות. כנראה שהגענו מאוחר – החנויות סגורות, המסעדה פתוחה אבל לא מגישים בה אוכל. לא הצלחנו להבין אם זה בגלל השעה או העונה. אנחנו מזמינים קפה, ועוד קפה. סופגים את אווירת הכפר וצועדים חזרה לשפת הנהר למקום בו השארנו את הקאנו.
לילה באי מול ארמון קסום
לפי סיפור הדרך של מורי-פיליפ אחרי הכפר הזה, עוברים כמה גשרים ומתחילים לחפש מקום לביוואק. הוא המליץ על מקום יפה ב”ביג איילנד” באמצע הנהר אותו נזהה על פי זה שנשקף ממנו “ביוטיפול שאטו”. מסתבר שזה סיפור דרך בעייתי – מעבר לכל עיקול יש טירה יפהפיה. כל אחר הצהרים מנסים לנחש – “זה נראה לך כמו ביג איילנד? יש מעליו שאטו. הוא ביוטיפול?” ככה עברנו הרבה איים וטירות, אבל כשהגענו לפנות ערב לביוטיפול שאטו, ידענו שזה זה.
כשנפגוש את מורי-פיליפ בסוף הטיול הוא יספר לנו שקוראים לטירה הזו מונטפורט. כמו הרבה ארמונות באזור, היא הוקמה כמבצר בימי הביניים, ועל בסיס המבצר נבנה ארמון במאה ה-17 לשימוש האצילים לפני המהפכה. היום שייך הארמון לשיח סעודי עשיר – אין לי שום דבר נגד שייחים סעודים, אבל איכשהו המידע הגלובלי הזה יצר אצלי דיסוננס עם הרומנטיקה ההיסטורית של האזור.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
הביוטיפול איילנד חוסם חלק ממעבר המים בנהר כך שהזרם משני צדדיו יותר מהיר. כשמתקרבים לאי אני קופצת ליבשה ומנסה לתפוס את הקאנו ואת אישי היקר שיושב בו. הזרם מאיים לסחוף אותם במורד הנהר. איכשהו הוא מצליח לרדת לחוף ויחד אנחנו מושכים את הקאנו ליבשה. הגענו לאי שיהווה לנו בית ללילה. אני מרגישה כמו מגלי הארצות שעגנו במקום חדש ויוצאת לתור את המקום. האי גדול: כמאה מטר אורך ושלושים מטר רוחב. במרכזו יער עבות, וסביבו רצועת חוף עם חלוקי נחל. אין איש מלבדנו על האי.
ליד המקום בו נחתנו עם הקאנו יש עיגול של אבנים ובתוכו שרידי מדורה של ביוואקיסטים שהיו כאן לפנינו. נראה שזו נקודה טובה להקים בה את המחנה. לפני שמחשיך מספיקים להקים את האוהל, ולהבעיר את האש. מתרווחים סביב המדורה ומתהפנטים מריקוד הלהבות כשברקע קולות הפכפוך של מי הנהר. אוכלים ארוחת ערב ולקינוח קולים את הערמונים שאספנו בדרך. הגשם שהיה בתחזית מתחיל לרדת בדיוק ברגע שנכנסים לאוהל. סוגרים את השק”ש החם ונהנים להירדם לצליל תיפוף הטיפות על דפנות האוהל.
יום חתירה אחרון ופרידה
אני מתעוררת מוקדם בשעה הכחולה שלפני הזריחה. העננים עדיין בשמים, אבל הגשם פסק. עלי השלכת הרטובים על האוהל מעידים על הלילה הגשום. יוצאת להליכה סביב האי עד שרואה על מצוק הגדה שממול את ה”ביוטיפול שאטו”. הוא בנוי על שפת המצוק וקירותיו משתלבים איתו בצורה מושלמת. עומדת שם דקות ארוכות מתפעלת מהארמון, ואז חותכת חזרה דרך היער. על הקרקע בין העלים אני מוצאת פטריות ענק לבנות שצמחו כמו, ובכן, פטריות אחרי הגשם הלילי. עד שאני חוזרת למחנה, אישי היקר הספיק להתעורר ומציץ מבעד לפתח האוהל. הסיור הרגלי פתח לי את התיאבון. זה הזמן ל ארוחת בוקר: לחם צרפתי עם גבינת קממבר נימוחה.
את תחילת החתירת היום מלווים עננים כהים בשמים. הם צובעים את הבוקר השלישי שלנו על הדורדון באור אחר. הצבעים עמוקים והעננים האפורים משתקפים ממש יפה על פני המים. היום חותרים בין העיירות Carsac ל Beynac, זהו מסלול השייט הכי פופולרי על הדורדון. מי שחותר רק יום אחד, בדרך כלל יחתור כאן, שכן על המסלול היום יש הכי הרבה כפרים וטירות. בשיא עונת התיירות, בחודשים יולי-אוגוסט, יש על מקטע זה מאות קאנו וקאייקים. אנחנו, כאמור, לא פגשנו אפילו אחד.
היום יש לנו רנדוו – קבענו לפגוש את רותם ואורי לארוחת צהרים בעיירה La Roque Gageac. כשמתקרבים לעיירה, מבינים למה הם עשו את הדרך לכאן עם האורחים החדשים שלהם. זו עיירה ממש מיוחדת שבתיה חצובים בתוך צלע ההר. על גדת הנהר אנחנו מבחינים ברותם, אורי וכמובן גם נטשה הכלבה שהולכת איתם לכל מקום. חותרים לקראתם ומנסים להציג את החתירה המתואמת עליה התאמנו שלושה ימים.
רגע של התרגשות, חיבוקים ונשיקות, ואז רותם אומרת שמחכים לנו במסעדה. הגענו בדיוק בשעה שהוזמן המקום, ובדיוק בזמן לרעב של הצהרים. בזמן הארוחה מספרים חוויות מהנהר – יש המון מה לספר, עברנו כל כך הרבה בשלושה ימים. בסיום הארוחה מטפסים על המצוק במדרגות החצובות בסלע ומסיירים בין בתיה המיוחדים של העיירה.
מגובה המצוק רואים פרספקטיבה אחרת של פיתולי הנהר שלמדנו להכיר כל כך מקרוב. בתום הסיור חוזרים לשפת הנהר ונפרדים מרותם, אורי ונטשה – הפעם באמת נפרדים, עד לפעם הבאה שנבקר כאן. מורידים את הקאנו למים, מנופפים לשלום ויוצאים למקטע האחרון של המסלול. יש לנו שעה של חתירה רגועה להיפרד מהנהר, הברווזים, האנפות והברבורים. כשמגיעים לעיירה Beynac מתחת לגשר מחכה לנו מורי-פיליפ שמושה אותנו ואת הקאנו מהנהר.
אז מה היה לנו?
אוכל נהדר, כמובן. שווקים תוססים בכפרים ציוריים. הרפתקאת חתירה מיוחדת, נופים מרהיבים, חוויה בלתי אמצעית בטבע, טירות, ארמונות ועיירות עתיקות. לסיום אפילו גילינו דרך יין מדהימה בנסיעה חזרה לבורדו. מה עוד אפשר לבקש מחופשה?
מאת: דבי עברי
אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה:
