מביקורים קודמים, קפריסין תמיד הצטיירה בעיני כיעד די סולידי בתחום הטיולים הרגליים. אי קטן הדומה בנופיו לארצנו הקטנה. אלטרנטיבות לטרק אמיתי, רב יומי, עם קורטוב של הרפתקאות לא ממש זמינות. החלטתי לחקור את האפשרויות ולבנות טרק מאתגר על סמך מידע כללי וזמין. המציאות עלתה על הציפיות, הפוטנציאל עצום.
תהיות ראשונות
כשאנשים מתייעצים איתי על בחירת יעד לטרק הם לרוב מגיעים עם בקשה, לגיטימית יש לומר – הם רוצים לצאת למקום עם הנוף הכי יפה, הכי דרמטי, הרים מושלגים, מפלים שוצפים ונוף שלא מזכיר בכלל את ישראל.
להחליף אווירה לגמרי ולא לפספס שום דבר. מבחינתי, כשמדובר בטרק שנמשך מספר ימים, אין זה משנה כמעט לאן יוצאים. החוויות העיקריות מורכבות מדברים שקורים בדרך, מהמפגשים, מזה שפשוט יצאתי. הנוף הוא רק תפאורה יפה. הטבע הוא חלק חשוב, אבל גם אם זה לא יהיה ״טופ״, החוויה שלכם לא תהיה פחותה. את זה רציתי להוכיח לעצמי בקפריסין, שבהחלט לא נחשבת יעד טבע כמו ארצות האלפים למשל.
שאלה נוספת שעולה לא מעט קשורה לעונות השנה – עונת הטרקים העמוסה והטובה ביותר באירופה הקרובה היא אמצע יוני ועד לסוף ספטמבר. אפשר אולי למשוך עוד חודש קדימה. החל מנובמבר, אירופה הולכת והופכת קפואה, ההרים מתכסים שלגים, הבקתות כבר סגורות מזמן – התנאים לא מתאימים. עדיין, מטיילים מחפשים אפשרויות לטיול רב יומי גם בחודשי החורף או האביב המוקדם, בזמן שראשי ההרים עדין מכוסים שלגים ומעברי ההרים מסוכנים. האפשרויות הן להרחיק ליבשות אחרות, או לצאת למדבר הישראלי הנהדר. המלחמה הנוכחית חיסלה כרגע אלטרנטיבות טובות אחרות בדמות סיני או ירדן, מטעמים ברורים.
טיולים מעניינים אתכם. הצטרפו לניוזלטר שלנו:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
קפריסין כיעד פוטנציאלי לטרק חורפי
מזג האוויר בה אינו קיצוני כמו ביבשת האירופאית והחורף מגיע יותר מאוחר, זמן הטיסה קצר באופן דרמטי (38 דק׳) ומחוץ לעונה, שלא בעיתות מלחמה, חברות הלואוו קוסט – Ryanair ו-Wizzair מציעות טיסות במחירים מצחיקים ממש של עשרות יורו בלבד. החלטתי לבדוק את הקונספט בעצמי ולצאת לקראת סוף נובמבר למספר ימים עם תרמיל על הגב ותכנון כללי בלבד. המלחמה הגיעה וטרפה הכל.
תכנון מסלול
הדרך הכי נוחה לצאת לטרק היא בדרך כלל להשתמש בשביל ארוך ״רשמי״ כבסיס לטרק. כלומר זה שביל עם ״שם״, יש תיעוד מפורט שלו, סיפורי דרך, חלוקה למקטעים והסברים מפורטים. בנוסף, קיימות תשתיות תיירותיות לאורכו, כפרים להצטיידות, מקומות לינה מסודרים, אולי גם אתרי קמפינג.
בקפריסין אין אף אחד מאלה. כן, יש שביל ארוך אחד רישמי – ה-E4. זה שביל של כ-500 ק״מ החוצה את קפריסין לרוחבה. זה רק חלק קטן מהשביל האירופאי מספר 4 (ומכאן שמו E). אמנם זהו שביל רשמי אבל תשתיות הטרקים בקפריסין לא מדהימות והדעה הרווחת היא שאפילו על ה-E4 תידרשו לקמפינג. לינה באוהלים בצורה חופשית בקפריסין (Wild camping) אינה מותרת כנראה בצורה רשמית, אבל מקובלת ומתקבלת.
התחבורה הציבורית בקפריסין אינה מן המעולות, לפי המקומיים, וכדי להגיע לפינות נידחות יחסית בלי לבזבז זמן רב מדי על לוגיסטיקה תידרשו להסעה פרטית (מוניות) או רכב שכור. במקור תכננתי לבצע טרק קווי. התחושה של לנוע לאורך מסלול מנקודה לנקודה ולכסות כברת דרך, היא תמיד מספקת יותר ממסלול מעגלי. לאחר השוואה בין עלויות של הסעה פרטית לנקודת ההתחלה ואיסוף מנקודת הסיום, מצאתי כי מחיר רכב שכור ל-5 ימים שיחכה לנו בנקודה, יהיה כחצי מחיר.
אמנות המפה
משום מה, אני תמיד אוהב להתנסות וגם מעדיף לתכנן מסלול מקורי. יש איזו אמנות קסומה בלשבת מול המפה שעל מסך המחשב, להביט עליה בריכוז ולתת למסלול ״לצייר״ את עצמו לאט לאט. זה לוקח הרבה זמן וכאמור את התכנון התחלתי עוד לפני אוקטובר הארור.
לשם כך נעזרתי בקבוצת הפייסבוק Cyprus Hikers. קיוויתי שטיילים מנוסים יוכלו לכוון אותי לקטעי רעיונות. חיפשתי מסלולים יפים באופן מיוחד, שבילי הליכה ופחות דרכי עפר, שקפריסין משופעת בהן. לאכזבתי קיבלתי בעיקר הפניות לאתרים כלליים עם טיולים בקפריסין. יש לא מעט מסלולי טיול בקפריסין, בעיקר יומיים, רובם מעגליים (אבל לא רק). עברתי על אתרים רבים, הורדתי קבצי מסלולים. ניסיתי להבין את רמת העניין ולבחור את המעניינים והמאתגרים יותר.
לאחר שאספתי מעל 20 מסלולים העליתי את כולם למפה אחת באתר AllTrails. כעת הגיע החלק הקשה – יצירת החיבורים. זה כמובן לא מסובך לחבר מקטעים, אבל השאיפה היא לייצר גם את החיבורים בצורה מעניינת עד כמה שאפשר, אך היות שכבר לא מדובר במסלולים ידועים היה הרבה מן הנעלם בתהליך הזה. בתחילה נוצר מסלול קווי על פני כ-100 ק״מ וכשנפלה ההחלטה לעבור למקטע מעגלי והגעה באמצעות רכב שכור, המסלול הומר למעגלי, באורך דומה.
תכנון מול מציאות
חשוב לדעת, כשמתכננים מסלול עצמאי, יש הרבה אי ודאות בתהליך וכשיוצאים איתו לשטח צריך לקחת בחשבון צורך בשינויים ספונטניים והתאמות ממש תוך כדי הליכה. ואכן כך היה. התכנון הוא אופטימי, יש בו תמיד ״עיניים גדולות״; רצון לכסות כמה שיותר שבילים, כמה שיותר מקומות יפים, כמה שיותר קילומטרים. בפועל, תנאי השטח ומזג האוויר מציבים הפתעות שמסבכות את ההתקדמות וחייבים להיות מוכנים להגיב אליהן. אחרי שבועות ארוכים של בהייה במפה, כבר הכרתי לא רע את השטח הכללי ויכולתי גם לתקן את המסלול כשנדרש. בפועל הלכנו כ-100 ק״מ ב-3 ימים מלאים ועוד שני חצאי יום בתחילה ובסוף.
המסלול שתוכנן, ״סובב רכס הטרודוס״, האזור ההררי הגבוה בקפריסין, עם הר האולימפוס – הנקודה הגבוהה בקפריסין, שגובהה 1952 מ׳. נקודת ההתחלה, כיכר טרודוס, שם תכננתי להשאיר את הרכב (בתקווה שימצא אחרי 5 ימים באותו מקום) ונקודת הסיום בהר האולימפוס – שיא הגובה באי. מדובר בטרק קשה פיזית עם כמה מקטעים טכניים קצרים ומפתיעים.
מקטעים טכניים מפתיעים
…ואז הגיעה המלחמה
הכל נגנז. בתחילה ברור היה שאין על מה לדבר ולצאת מהארץ בזמן כזה. חברות התעופה הזולות ביטלו את כל הטיסות, למי היה ראש בכלל למסעות. אבל החיים כמו החיים, מושכים לכל מני כיוונים. הזמן עובר וחזרנו לעשות גם דברים ״שאוהבים״, דברים שפשוט עושים לנו טוב, גם אם יש הרבה רע שמשתולל כאן עדיין.
יש כל הזמן דיון ער – איך אפשר לעשות דברים שבשגרה, כשכל כך הרבה אנשים מתאבלים ונאבקים על חזרת יקיריהם. אבל זה קורה. בעיני, הניצחון הגדול ביותר יכול לבוא מתוך המשך החיים. אין פה חזרה לשגרה. המלחמה מלווה אותנו כל הזמן, בתקשורת, בפעולות התנדבות, בהשתתפות באירועים, במחשבות שלנו. בין לבין אנחנו גם עושים דברים ״רגילים״.
הצטרפו אלינו בקב’ הווצאפ השקטה של אאוטפאנל:
יש לציין שהמלחמה פגשה אותנו במקומות רבים במהלך הדרך – על האוטוסטרדה בקפריסין שלטי חוצות גדולים למען החזרת החטופים. בטברנה קטנה ושוממת, בכפר נידח בקפריסין, שהתגלגלנו אליה כבר בחושך מוחלט, אחרי יום ארוך – הטלוויזיה המקרטעת הציגה את חזרת החטופים בימים הראשונים להפוגה. במפגשים עם אנשים, כששאלו אותנו ״מאיפה אתם?״, תמיד עלה המתח כשאמרתי ״ישראל״, אבל התגובות היו תמיד חומלות, מבטים עצובים שכאילו אמרו ״איך, איך קרה לכם האסון הזה?״. בקפריסין יש קליטה סלולרית כמעט לאורך כל הדרך, וההתעדכנות באתרי החדשות היתה שוטפת ורציפה.
המקום הכי טוב בכפר לאוהלים – באישור המקומיים כמובן. זה לא שלג, אבל היה לילה סוער
קפריסין: אסטרטגיית נסיעה
אם כבר מדובר על יעד קרוב וזול, למה לא לשמור על גמישות? ככל שמתקרבים לחורף מזג האוויר הים תיכוני מאבד מיציבותו. היות שהמסלול תוכנן בסביבה הררית, הצפי הוא תמיד לטמפרטורות נמוכות יותר. הרעיון היה לדחות את רכישת כרטיס הטיסה לרגע האחרון, אחרי שהתחזית מתייצבת ואפשר לוודא שהטרק יהיה בתנאים נוחים. בכל זאת מדובר בעיקר על שינה באוהל, בחוץ. ההנחה היתה שמדובר בתקופה בה לא נוסעים הרבה, כך שלא תהיה בעייה למצוא כרטיס טיסה גם יומיים לפני התאריך.
לקראת אמצע נובמבר התחזית הראתה כמה ימים גשומים ואכן המשכתי לחכות. כשהתחזית התמתנה, ראיתי כבר שמחירי הכרטיסים עלו מאד. בגלל שרק חברות ישראליות טסות – יש מעט יותר טיסות והכרטיסים הזולים אוזלים. אנשים בכל זאת נוסעים להתאוורר. בשבוע הבא, התחזית התמקדה ביום אחד סוער במיוחד. נמאס לי לחכות, הנחתי שגם השבוע התחזית תתמתן ורכשתי כרטיסי טיסה. כמה טעיתי…
מטעי תפוחים שאיש לא קוטף
המסע המפתיע
לדרך יצאתי עם בני בן ה-18. אחרי טרק קיץ בין בקתות בשטובאי, אוסטריה ידעתי שהבחור החזק יודע גם ללכת מצויין ועם כל הניסיון שלי, הוא משאיר לי אבק בעליות. נחתנו בלרנקה בשעת בוקר מוקדמת ואחרי תהליך קצרצר של שכירת הרכב יצאנו לאתגר הראשון: נסיעה בצד הלא נכון של הכביש ושימוש בידית ההילוכים (רכב ידני) שנמצאת בצד שמאל. החלטה טובה היתה להצטייד באוכל עוד מישראל, כך שנותר לנו לרכוש מיכל גז לגזייה (לא ניתן להטיס) ואולר אותם מצאנו בשתי חנויות סטייל ״הום סנטר״ צמודות. ארוחת בוקר והשלמות בסופרמרקט והנה אנחנו כבר בדרך לטרודוס. את ההליכה התחלנו בחצות היום, כמעט לפי התכנון.
טרק הוא תהליך. המסע הוא לא רק רגלי, הוא גם נפשי. התחלתי את הדרך כולי מכווץ וטעון, אחרי חודש וחצי לא פשוטים שכולנו עברנו בישראל. ההליכה קשה, המחשבות קשות, תחושת חרטה ואולי….האם עשיתי טעות בכל הרעיון הזה?
בהתחלה תום שאל אותי – ״אנחנו ביער בן שמן״? האורנים על מורדות הטרודוס מאד מזכירים את האורן הישראלי, אבל ככל שתעמיקו לתוך הטבע הקפריסאי תראו שמדובר בחיה אחרת לחלוטין. אכן, מדובר בחורש, אולם הוא טבעי ועשיר ואינו מזכיר בכלום את יערות האורנים הנטועים בישראל. ראינו עצי אורן בריאים ועבי גזע בשלל צורות מדהימות. גבוהים וחסונים שרק הרוח העוצמתית נראה שהצליחה לעוות את הענפים.
הדרך אל המפלים הקלדוניים
כמויות עצומות של קטלבים, המכונים ״עצי תות שדה״. הפרי המתוק בשיא בשלותו ולאורך כל הדרך טעמנו ממנו שוב ושוב. אלונים, ארזים גדלים לתפארת בין המצוקים והמסלע מגוון ומשתנה ומעשיר את החוויה ההררית.
בעונה הזאת, הנחשבת לסתיו הקפריסאי, תיראו גם שלכת נהדרת המלווה את כל הדרך בשלל צבעי צהוב וחום.
גם השבילים, שקצת חששתי מהם, התגלו כמצויינים – שילוב של כביש ודרכי עפר, אולם הרבה מאד שבילי הליכה יפיפיים, חלקם סינגלים לא רשמיים ותלולים, חלקם לאורך נחלים זורמים.
השביל ל-Kakopetria, ה-Madari וכמובן שביל המפלים הקלדוניים – הם פיסות דרך נהדרות ומדובר רק בחלק מהמקטעים. במקטע הכפרי של הדרך פגשנו מטעים רבים – טעמנו ענבים מתוקים של סוף העונה שצומחים פרא לאורך הדרך, נהנינו ממטעי תפוחים שאיש לא קטף אותם ורוב הפרי נמצא על הרצפה. פגשנו אנשים חביבים שרצו לעזור, אכלנו אוכל קפריסאי טעים, אבל עברנו גם סופה קשה.
על פסגת האולימפוס – הנקודה הכי גבוהה בקפריסין. כן כן, גם לקפריסין יש אולימפוס
הסופה
בניגוד לשבוע הקודם, התחזית לא התמתנה במציאות. חלק מאפליקציות מזג האוויר ציינו רוחות של כ-100 קמ״ש והרבה גשם. העדפתי לא להסתכל בהן, אלא באופטימיות יותר. מדובר היה ביום אחד גשום במיוחד. בלילה הגשם אכן החל. באותו הלילה לא הצלחנו למצוא לינה מסודרת בכפר Spilia, אליו הגענו בחושך.
במסעדה היחידה המקומית עוד ניסו לעזור לנו, אבל הפנו אותנו לבסוף לחצר הכנסייה, מקום נוח להקמת האוהלים, עם שירותים צמודים. הגשם היה קל והרוחות אמנם שרקו אבל לא היכו בנו. ביום למחרת נראה היה שהתחזית מוגזמת ואפילו השמיים התבהרו קצת.
בסביבות שמונה, מעט אחרי שהתחלנו את ההליכה וחזרנו לשביל נפתחו ארובות השמים. הספקנו לעבור לביגוד גשם מלא אולם מאותו רגע, ליווה אותנו הגשם בעוצמה במשך כל שעות היום והרוחות דחפו אותנו הצידה, באגרסיביות לפעמים. גם עם ציוד טוב, אחרי הליכה של שעות ארוכות בגשם לא נשארים יבשים, במיוחד בגלל זיעה המצטברת עם ההליכה וגם מים שחודרים פה ושם. בכל עצירה הגוף מתקרר במהירות ועם הלחות הכללית, התחושה מאד לא נעימה. זה היה ללא ספק היום הסוער ביותר בו הייתי בשטח.
נאלצנו לעצור לפני הזמן ומצאנו מחסה בבית נטוש ששימש לנו הגנה מגשם והרוח הייתה כנראה מעיפה את האוהלים. תום החל להראות סימני היפותרמיה ולאחר ניסיונות לא מוצלחים לחמם אותו בשק השינה, הצלחתי להדליק אש במחסן נטוש, צמוד למחסה, שהכיל כמה עצים שלא נרטבו. התחממנו וייבשנו בגדים עד כמה שניתן היה. בימים הבאים הגשם נעלם כלא היה, אבל הרוחות החזקות והקור המשיכו ללוות אותנו תחת שמיים בהירים ושמש מגיחה מבעד לעננים.
קפריסין – קצה הדרך
את הלילה האחרון חגגנו במלון בכפר Pano Platres עם ארוחה נהדרת והרבה אוזו. היה זה פינאלה מעולה רגע לפני מקטע הסיום שכלל הליכה קסומה אל המפלים הקלדוניים לאורך נחל צלול, עלי שלכת וגשרוני עץ קטנים. זה אולי השביל המטוייל ביותר בקפריסין וברור למה. בעונה הזאת ובשעת הבוקר המוקדמת בה צעדנו לא ראינו כמעט נפש חיה על השביל. הנפנו ידיים על פסגת האולימפוס ולאחר קניית המזכרות המחייבת בכיכר טרודוס, דהרנו עם בגדינו, המסריחים עדיין מעשן המדורה, אל שדה התעופה. קפריסין ריגשה מאד והעלתה בי רצון להמשיך ולחקור בעתיד עוד שבילים. תחושת הסיפוק ועומק החוויה מהטרק ״הקטן״ הזה על שלל ההתרחשויות שלו לא נפלה ממסעות במקומות מרשימים יותר. מדובר ביעד נהדר.
לעניין הקונפליקט הפנימי של טיול או הנאה בזמן המלחמה, קראתי היום, תוך כתיבת כתבה זו, את המילים האלה שפירסמה ליאת שדה סעדון, מתוך דברים שנשאה באזכרה של יום ה-30 על בנה איתי, אחד החיילים שנהרגו בקרב בעזה. זהו שיר מאת יעל קלו מור שאני מביא חלק קטן ממנו. אז כן, אפשר להמשיך לחייך ולאהוב ולהתבדח….וגם לטייל. לחיות נותן כח:
״מִי שֶׁיָּכוֹל לִמְצֹא קֶרֶן אוֹר בְּתוֹכוֹ
שֶׁיִּהְיֶה עַכְשָׁו שֶׁמֶשׁ מְאִירָה,
מִי שֶׁיָּכוֹל לָשִׁיר שֶׁיְּמַלֵּא פִּיו שִׁירָה,
מִי שֶׁיָּכוֹל לְחַיֵּךְ וְלֶאֱהֹב,
מִי שֶׁיָּכוֹל לְהִתְבַּדֵּחַ בְּתוֹךְ הַמַּכְאוֹב,
לִשְׁאֹב כּוֹחוֹת מִבְּאֵר כּוֹחוֹתָיו,
מִי שֶׁיָּכוֹל לָקוּם וּלְשַׂמֵּחַ עַכְשָׁו…(מקטע שיר מאת יעל קלו מור)
