בכתבה הקרובה לא אכתוב על אירועי האסון, איך הוא התרחש, על השפעותיו הסביבתיות, האנושיות וכו’. אין לי ספק שכבר קראתם וראיתם לא מעט, יש המון חומר בנושא באינטרנט בצורות שונות ויש את סדרת המופת של HBO. ולכן אנסה לגרום לכם לדמיין מהמראות שעייני ראו, איך זה לערוך ביקור עמוס בסקרנות באיזור האסון של צ’רנוביל, בשנת 2019.
כתב וצילם: שחר אלוש
למה?
למה אדם קם בבוקר ומחליט לטוס למקום עם הקרינה הגבוהה בעולם? וגם לקחת את אשתו… יש שיגידו שירדנו מהפסים, אחרים יכעסו, אך לטעמנו כולם עמוק בפנים סקרנים גם כן. תמיד הסתקרנתי מצ’רנוביל! ראיתי סרטונים, תמונות וקראתי חומרים, אך לא היה לי האומץ לטוס לשם. לאחר הפריצה המסחררת, ובאותה נשימה מטרידה של הסדרה, לא הצלחנו להתאפק והתחלנו לבדוק טיסות וסיורים מפוקחים ומאורגנים, שיקחו אותנו לחקור מקרוב את המקום ההיסטורי והמרתק הזה. חשוב לציין שהמקום הוא רמז לחיים שלמים, שהאסון הפתאומי והנורא הפך את חייהם בן רגע, והותיר מאחוריו מגוון של בעיות בריאותיות, כלכליות, חברתיות ועוד.
לא רואים את המוות, אבל הוא חלק בלתי נפרד מהמקום
הקרינה, שהסבר עליה מורכב, ומודה שלא לחלוטין הצלחתי להבינו קיימת שם ברמות שונות. רמה גבוהה ממנה יכולה לחולל הרס פנימי רב, אך בפועל אינה נראית. נדמה שאתה מסתובב במקום נטוש ללא סיבה. הכל ירוק מסביב, ציפורים מצייצות, השמים כחולים והכל עטוף בסוג של שלווה. מאידך, ברור שהכל ננטש בחופזה: פריטים נשארו במקומם, חפצים נעזבו מאחור וניכרת אוירה מצמררת ועצובה. אם הייתי צריך לצבוע את המקום מחדש, הייתי מחליף את הירוק לאפור כהה, את הכחול לשחור ואת שאר הצבעים לגוונים האפורים שבינהם.
הסיור: מה כלול?
את הסיור הזמנתי דרך אתר chernobyl-exclusive-tours.com. ההזמנה הייתה פשוטה, שילמנו 218$ (20% באתר ואת השאר לפני העלייה לאוטובוס בקייב) לשני אנשים + ארוחת צהריים. במיילים עם שאלות שונות ששלחתי לחברה מבעוד מועד, קיבלתי תשובות ענייניות ומהירות.
הסיור תוכנן לצאת בשעה 7:30 מנקודת מפגש בקייב, ואכן יצא בסמוך לשעה המתוכננת. ביגוד ארוך הינו חובה, ובדקו זאת לפני העליה לאוטובוס. במהלך הנסיעה שערכה כשעתיים, קיבלנו תדריך מפורט על אמצעי זהירות, ואף החתימו אותנו על דף המידע שהאזור נגוע ויכול לגרום למחלות קשות. התבקשנו לא לאכול באויר הפתוח, אלא באוטובוס בלבד.
הסיור כלל כ10 עצירות, מדריכה באנגלית, אוטובוס מסודר מקייב וחזרה ופרמיט כניסה לאיזור האסון.
כמעט נשארנו בחוץ
הנסיעה הייתה מתוחה, נדמה היה שכולם שקטים ומכונסים בעצמם. דאגתי בארץ ובמלון לוודא שהדרכונים והמצלמה מוכנים והכל עלי, אך משום מה מצאתי את עצמי בודק זאת שוב ושוב במהלך הדרך. כשהגענו, הופתענו לגלות יותר מ10 אוטובוסים ומיניבוסים שמחכים להיכנס. היו על האוטובוס שלנו בעיקר תיירים מאירופה, אך גם שתי אוסטרליות, מקסיקני ובחור מארה”ב. רוב התיירים באוטובוסים האחרים היו אוקראינים, שרצו לראות את המקום במו עיניהם, ולא רק דרך סיפורים של המשפחה. לא פגשתי מישהו ספציפי שהעיד שהוא חוזר לשם אחרי שגר שם בעבר, ואני מסיק שפעולה כזאת לא תהיה פשוטה לאדם כזה.
ירדנו מהאוטובוס וחיכינו, הזמן עבר אך נדמה היה שכלום לא קורה. לא ניגשו אלינו, לא בדקו דרכונים והיום התחיל להתקצר. לאחר כשעתיים חזרה המדריכה והורתה לנו לרדת מהאוטובוס ולהמתין בטור בצמוד לאוטובוס כשהראשון ליד דלת הכניסה. היא קצת התעצבנה כשעמדנו בשורה בטעות. זה היה דיי מלחיץ, מפני שהרגשנו במנעדים העדינים של קולה שיש אפשרות שלא יאפשרו להיכנס היום בגלל תקלה במערכת הרישום. באותו הלילה כבר הייתה לנו טיסה חזרה, ומקרה כזה אומר שלא נראה את הדבר שלשמו הגענו. לאחר כ10ד נוספות החייל הגיע והעלה את כולנו (באמצע המכשיר התקלקל כמובן, והוא נאלץ ללכת ולחזור בשנית, בעוד אנחנו אוכלים כבר את הציפורניים ממתח).
מכשיר מדידת קרינה
הבאנו מהבית מכשיר מדידת קרינה שמתחבר לסלולרי ומראה בצורה יחסית מדויקת את רמת הקרינה שמצוייה באזור בו נמצאים. בנוסף, לאחר שעברנו עם האוטובוס את המחסום, נאלצנו לרדת ממנו שוב כדי לקבל מד אישי (בצורה של מחזיק מפתחות על הצוואר), שיבדק ע”י גורמים ממשלתיים ביציאה, כדי לוודא שאכן נשארנו באזורי הקרינה הבטוחים ולא נחשפנו לרמה מסוכנת. המד שוייך ספציפית לאדם ע”י ברקוד.
בלי יותר מדי הסברים, הנה כמה נתונים השוואתיים על הקרינה שמדדנו במהלך כל היום בצ’רנוביל:
- בארץ יש כ5-10 mSv
- בממוצע במהלך הסיור היינו בכ350 mSv
- הנקודה עם רמת הקרינה הגבוהה ביותר בה היינו הייתה 4700 mSv
- צילום רנטגן הוא 3400 mSv
- המדריכה סיפרה שהיא משתדלת לא לקחת יותר מ3 סיורים בשבוע
בית היתומים
לאחר עצירה בכביש הגישה לצ’רנוביל, ליד שלט הכניסה לעיר הגענו לבית היתומים. כבר בשביל הגישה אליו הקרינה הייתה גבוהה מאוד, אך בתוך המבנה ירדה לרמה נמוכה וניתן היה לשהות שם מעט. המבנה אינו גדול, אך כל חדר העלה לי במעלה הגב צמרמורת. לא יכולתי שלא לדמיין את הילדים רצים במסדרונות ומשחקים. התאים של ציודם האישי נשארו כשהיו, עם הציורים האישיים. בובות וצעצועים, כמו גם מסמכים וציוד שוטף היו זרוקים מכל עבר. נזקי המים שבמהלך השנים חלחלו פנימה, פערו חורים גדולים בתקרות וברצפה. המדריכה אמרה שתוך כמה שנים כבר יאלצו להרוס את המבנה מפאת סכנה בטיחותית. שהינו במקום כ8ד’, ונאלצנו לחזור חזרה לאוטובוס ולנסוע מהמקום.
תצפית על ריאקטור 4, והכיפה החדשה שמכסה אותו משנת 2017.
המשכנו עם האוטובוס לאורך הנהר המלאכותי, ששימש לקירור הריאקטורים בעבר. האוטובוס נעצר וירדנו לתצפית ותדריך קצר על האיזור. לאחר מכן נסענו לאנדרטה, שממוקמת ממש בסמוך התחנה שבה קרה האסון. במפתיע, רמות הקרינה שם היו מהנמוכות בכל הסיור.
ארוחת צהריים בחדר האוכל של צ’רנוביל
לקראת הצהריים ערכנו עצירה בחדר האוכל של צ’רנוביל. המקום, שרמת הקרינה שלו לא גבוהה מהארץ בהרבה, מאכיל את עובדי המקום, תיירים, חיילים, מאבטחים, מדריכים ובעצם את כל מי שנאלץ לבלות את ארוחת הצהריים שלו בתוך אזור האסון. בכניסה לחדר האוכל עומדים מספר מכשירי בדיקה (ראו בתמונה למטה) שמוודאים שאינך נושא על גופך קרינה עודפת. נעמדים על המכשיר ומניחים את שתי כפות הידיים מצדדיו, עד שאור כתום מסמן לך להוריד את ידיך ואז שער הכניסה לחדר האוכל נפתח. על המכשיר כולו כיתוב באותיות קיריליות בלבד, ואני מודה שכשנעמדתי בתוכו, לפני שהאור הכתום נדלק, כבר הרצתי תרחיש בראשי וראיתי איך כל המכשיר מתחיל להבהב באדום, ועשרה חיילים אוקראינים עם מסכות, מפנים אותי לבית חולים הקרוב. למזלי זה לא קרה, וישבנו לאכול ארוחת צהריים.
פריפיאט
את השם הספציפי הזה לא בדיוק הכרתי עד לפני כמה חודשים, אך עכשיו הוא סימל בעיני את אחד המקומות שחוו את האסון בצורה הגרועה ביותר. התושבים לא היו מספיק קרובים כדי להבין מה קורה, אך כן מספיק קרובים כדי לאבד כמעט את כל היקר להם, וגם אותו. העיירה הנטושה איבדה את קסמה כבר לפני הרבה שנים, ברובה המוחלט אף קשה לדמיין שאי פעם הייתה שם אחת כלל. בניינים מתפוררים, קולנוע, בניין העירייה, סופרמרקט, לונה פארק, איצטדיון, תחנת המעבורות ועוד. אלו הם חלק מהמקומות שראינו בעיר. האוטובוס הוריד אותנו בצד אחד, ולאחר כשעה וחצי של סיור מפותל, חציו עירוני וחציו ממש מיוער, אסף אותנו מצידו השני של המסלול. אני לא יודע להסביר למה, אך היה קצת מחנק בגרון, מהמראות בשילוב עם הסיפורים של המדריכה. בשלב כלשהו רק רציתי לעוף משם.
האנטנה הענקית
לאחר הביקור בפריפיאט חלפנו עם האוטובוס בנקודה עם הקרינה הגבוהה ביותר בסיור. הנהג נסע מהר מאוד כדי שנהיה שם זמן מועט ככל הניתן. היעד, האנטנה של צ’רנוביל. המדריכה ניסתה להסביר מה בדיוק הייתה מטרתה, למה זה לא עבד וכו’…אך אני מודה שכבר הייתי רווי וסחוט, ובעיקר רציתי שהסיור יגמר. הסתובבנו באזור האנטנה זמן מה, ולא יכולנו שלא להתרשם מגודלה העצום ויופיה. הכל נבנה בצורה מאוד מדויקת, והיא ממש נראתה האנטנה כמו פסל מודרני שלא היה מבייש אף עיר עכשווית.
בדרך החוצה החזרנו את מכשיר הקרינה האישי, ועברנו שוב דרך מכשיר זהה לחדר האוכל. בשעה 20:00 הגענו חזרה לקייב.
סיור בצ’רנוביל – סיכום
סקרנות מובילה אותנו לעשות דברים חריגים לפעמים. לעיתים ניתן לחסום אותה ולהימנע מהם, ובמקרים אחרים היא חזקה מאיתנו. ולכן קשה להמליץ על טיול כזה לכל אחד. אפילו קשה לי לקרוא לזה טיול! בדומה למסע לפולין, שבו רואים את הזוועות בצורה הכי אמיתית שלהן, ישר לפנים, כך אני רואה גם את צ’רנוביל. האזור הוא מוזיאון אחד גדול, מוזיאון שמנציח את המחדל, את האנשים שסבלו שם, את הזוועה והאסון הנוראי כל כך שקרה רק לפני 30 שנים. האדמה שם זועקת ומספרת סיפור שקשה להבין מתמונות. כן, הקרינה שם גבוהה, אך אינה נוראית לביקור של “פעם בחיים” (כך שמענו). אני לא רופא, ואיני מתכוון להגיד ש”זה לא עושה כלום”. אך בשבילנו זה היה שווה את זה, והחלטנו כן לקחת את הסיכון. במבט לאחור, היינו עושים את זה שוב.
