הזמן לא עובד לטובתנו
“שעה בלבד. יש לך שעה להחליט!”. הבטן מתהפכת- חמישה ימים אחרי טרק מטורף בקניה נופלת הצעה מזילברמן, לצאת מהיום למחר לחפוז בקפדוקיה. מבקש אישור מההנהלה בתקווה שהיא תחליט אבל ההנהלה מחזירה את הכדור למגרש שלי “אם אתה רוצה לנסוע, סע”, עושה טבלת שיקולים בעד ונגד. פונה לקלומק החבר הטלפוני שלי והסמן הימני שלי במסעות אתגר. “תשמע, הזמן לא עובד לטובתנו, סע…” ההכרעה נפלה. אני בפנים.
הזמן עובד לרעתנו, אני מוציא את עצמי מהרהר בטיסה של פגסוס לאיסטנבול כשמסתבר שרמי- אחד משלנו התעלף במטוס. רמי “no show” מובהק ובעל מוניטין מפוקפק של אחד שמפספס טיסות, דווקא כן הגיע לטיסה אבל הפעם בחר להתעלף. אין אחריות אחרי גיל 50 וגם כמעט אין חלקי חילוף.
אנחנו מזהים התרחשות בקדמת המטוס, ההמראה מתעכבת. יש רופא במטוס? אני מתפתה לקום אבל נדבק לכיסא. זה מסתיים באמבולנס לאסף הרופא. האבחון ב-ct הוא אבן בכליה. עשרה אחוז פחת יש לנו כבר בבן גוריון. לוקח לאבן שלוש שעות לצאת החוצה ולרמי חצי יום של טיסות לילה במרדף אחרי המזוודה והאופניים שלו שהמריאו יחד איתנו. עשר פחות אחד. אנחנו ממשיכים בטיסת פנים ל Kayseri וכמו נשרים אנחנו עטים על השאריות. לרכיבת אחר הצהריים טובי משתלט על האופניים של רמי. למחרת שמחה מהולה בעצב כשבעליו של אופני השיכוך המלא חזר אלינו.
קפדוקיה – נשמע רומנטי?
“קפדוקיה” – ככה אפשר למכור את זה כי “טורקיה” לא היה עובר בשקט. מאז שארדואן עלה לדרגת המן הרשע הטיסות הישירות לקפדוקיה הופסקו. אין תיירים ולא רק מישראל. העריץ רב עם כל העולם ומחזיר את הטורקים מאה שנה אחורה. המידע ברשת הוא ארכאי והכי חדש הוא מ 2008. קפדוקיה, בלי לספור את העולם התת קרקעי שיש בה, גדולה מישראל פי שלוש. האזור הוא פארק גיאולוגי בלתי נגמר כתוצאה מפעילות של שלושה הרי געש שהמטירו מסלע רך, לאחריו בליה של רוחות וגשמים הביאו למפגן סלעי מרשים.
בהמשך הגיעו האנשים וחצבו בתים. כנסיות וקולומבריומים, בר כוכבא ושפלת יהודה זה זעיר אנפין ביחס למה שקורה פה. בהמשך הכנסיות ננטשו בין היתר בגלל חילופי האוכלוסין של אחרי מלחמת עולם ראשונה. נוצרים החוצה, מוסלמים פנימה. מורשת גנדי זה כאן…
בצר לקפדוקים מאובדן התיירות הם מפתחים אירועים. אנחנו מגיעים ישירות לאולטרה מרתון ריצה עם שלושה מסלולים: 36, 60, ו110 ק”מ. המסלולים מסומנים ועוברים בכל ה high light של קפדוקיה. כל ואדי קיבל שם קליט ובכולם נרכוב. red valley love valley pigeon valley ו rose valley יפרטו אל נימי נשמתנו באותו סופשבוע גנוב ואנחנו נגיב בצעקות, פרצי צחוק ושמחה.
בכל יום רכיבה אנחנו עוצרים בפינות אלוהיות על פני המסלול, בדרך כלל לצד כנסיה עם פרסקאות. מקבלים מרפסת אל נוף עם מיץ רימונים או תפוזים טבעי, מישהו אומר משהו על הטנינים שיש ברימון שהם מונעי הזדקנות אז אנחנו הולכים על הרימונים או על האופציה המשולבת – Mix.
על הר הגעש ארגס
בגובה 3917 פתחו לאחרונה מסלולי סקי. יש כאן מאה קילומטרים של מסלולים עם רכבלים מכל כיוון ולמרות זאת התיירות מטפטפת. פה שלושה שבדים על אופניים, שם זוג מהלך. כשברחוב ערימות של מלונות צמודי מערות. טרקטורונים, אופניים, כדורים פורחים, מסעדות וחנויות מזכרות – אפשר להתמקח ולהוריד מעט. לזילברמן הרומני, קניין רציני, יש שיטת התמקחות, המוכר מקיש במחשבון סכום פתיחה, זילברמן בתגובה לוחץ על שורש.
כל חנות מזכרות מתהדרת אל הנוף בעץ נגד עין הרע וכולם ששים להצטלם איתו. העץ מקושט בעיניים כחולות משתלבות עם כיתוב ה mashalla המוכר לנו במשמעותו “מה שאלוהים רוצה”. אנחנו מהבית מתחברים מאוד, כולנו מאמינים בנגד עין הרע והרחקת אנרגיות שליליות.
תחושה של בית
כבר בנחיתה מקבלים תחושה של בית – התורכים חמים ומארחים לבביים, בניגוד גמור לבוס שלהם. איפה ערימות הישראלים שהיו מציפים את הרחוב כשטיסות של השטיח המעופף נחתו ישירות ב-Uchisar? איפה אנחנו היינו כשהיה לנו גן עדן זול בהישג יד במרחק של שעה וחצי מבן גוריון?
הנזיר סבאס הגיע מקפדוקיה למדבר שלנו במאה הרביעית לספירה והתחיל לבנות לאורות על המצוקים של נחל קדרון – זהו מנזר המרסבא שבנה עומד על תילו ומאויש כמעט 1600 שנים. עכשיו הכל ברור: כל קפדוקיה זה לאורה אחת גדולה. פה הוא עשה את ההתמחות ואצלנו את הדוקטורט. זה מה שכל ילד קפדוקי יודע: לחצוב בסלע. פה אסור לריב עם הילדים – כל בריחה מהבית זה אופציה לסרט “איפה הילד”. כל סלע חריץ. כל גומחה מחילה הכל כדי לקבל קרירות שתשבור את החום.
בחלק מהמערות אנחנו מוצאים שאריות עדות לניצול מקסימלי לרומנטיקה של הצעירים. אני מניח שצימרים לפי שעה היו פושטים כאן את הרגל. בקפדוקיה עקב הבניה בסלע חלה סלקציה טבעית לגוצים נמוכי קומה. Hami המוביל שלנו הוא דוגמא למסת שריר מרוכזת. להיות גוץ זה יתרון פה, גבה קומה כמו אריק ברא”ז מי שארגן את הטיול הזה, לא היה שורד פה, ולראיה לשירותים כאמצעי בטחון הוא תמיד נכנס עם קסדה ולמרות זאת דופק את הראש כל פעם מחדש.
“לא אומרים לא לזילברמן”
טוב שאמרתי לזילברמן שאני מגיע. איך כמעט פספסתי, תורכיה זה יותר מרוקו ממרוקו, אני מהרהר כשאני רודף אחריו באחד הוואדיות הבלתי נגמרים. הוואדי נקרא love vally. לקראת סיומו אנחנו פוגשים חתן וכלה מצטלמים על רקע השדה הפאלוס הבלתי נגמר. אני מניח שזה קצת מבעית בתור כלה לבוא לים בולבולי הסלע האלו מסביב ולקבל הבטחה מבעלה ש “יום אחד כל זה יהיה שלך”.
גם לא אומרים לא לפוביצר
מסתבר שאחד הימים נגמר מוקדם באתר תיירותי הנמצא על הכביש ובו כמה כנסיות נטושות. האתר מסחרי לעייפה ואני מתחיל לחוש סימני נוירוזה בקצוות. מוקדם לנו מדי. אין מצב לחזור כמו כולם למלון דרך הכביש. פוביצר פותח מפה מתייעץ עם המדריך. היעד הוא להגיע אל המלון ב goreme לפני שקיעה. אווירת אקספלורציה מדברית כשאני והוא מתהלכים בדד על פי תהום מנסים לפלס את הדרך אל הרמה שמעל העיר החצובה Cavusin. אני משחרר אנחת רווחה כשאנחנו נוחתים על שביל נחל סדום סטייל אם כי בשיפוע מטריף. זה מסתכם בשעה וחצי של מרדף בדופק אנארובי אחריו. אין אפס הוא התחזק ואני? אני שואף לאפס, אפס פילזן – הבירה המקומית:
על תצפית אל מסלול אליפות העולם ב xc מ 2008 אני אומר להאמי: ” one day my son all this will be yours”. הוא חושב, לא מבין ועונה: “But it is mine”.
קפדוקיה נורא רומנטית. לבוא לצילומי חתן כלה מאוד אופייני פה ומעל ה rose wally אנחנו חוזים בחתן יושב באאודי מקושטת ובכלה דוחפת אותו. סרט טורקי. אין כמו התנסות במצבים קשים לחיזוק הקשר בין בני זוג.
ביום השלישי טובי מופיע עם חולצת ארבע אפיק אדומה דור 2 הידועה כמגרדת במיוחד, פריט אספנות יצירתו של צרניכובסקי מתחילת העשור. אני מתרגש כאילו חזרתי הביתה: נבלעות לי המילים. לא ברור מה הקשר בין טובי לקומונה? מסתבר שהוא קיבל את החולצה מאפיקיסט בגמלאות שהעלה במשקל והעביר הלאה את חולצת המדיום שלו. מתחילים לרכוב וטובי מסתבר רוכב עם תיק גב. רחמנה ליצלן זה הכי קונטרה אינדיקציה לקומונה, רוכבי הבקבוקים היו מתפלצים. אין ברירה אלה לבקש מרוכבי קומונה שפרשו שיתנו הוראות הפעלה ליורשים: 4 אפיק עם סמל החיטה בבקשה בלי תיק.
אזהרת מסע
קבלו אזהרה על המטבח התורכי: קבב, שישליק, בקלאווה, בורקס, יוגורט ומנגל הן רק חלק ממילות הקסם התורכיות שהשתרשו אצלנו. שלוש ארוחות מלאות אוכלים בתורכיה. כיאה לארץ שישבה על דרך המשי הפכה המדינה למרכז תבלינים ופירות יבשים. ארוחת הצהריים והערב מבוססות על ארבעת האלמנטים שמחלקים את הקוביות בבטן לארבעה מדורים: כבש, פרה, בקלאווה ובירה. את הבשר הם משרים ביוגורט כך שהוא יוצא רך ומתקתק. הלחם התורכי הוא אסון- בלתי אפשרי להפסיק לאכול אותו. תמיד הארוחה נגמרת בשיפוד אחד יותר מדי ואז נכנסים למעגל בלתי פוסק של מתוק שטיפה מתוק שטיפה.
פותחים בבקלוואה שהיא נוזלית הרבה יותר מבארץ מרגישים את הסוכר עולה לאוזניים ואז תה בלי סוכר מה שמכונה צ’אי ברדק שוב בקלאווה או גלידת וניל מגרגרים מים, קפה בלי סוכר עוד פעם בקלאווה. לופ אינסופי תסריט אימים שחוזר על עצמו.
אחרי יומיים על טהרת הכבש אני מתחיל להבין את משמעות הבישול עם יוגורט. היוגורט נדרש להחליק את הכבש החוצה. היוגורט הוא כמו סיבים תזונתיים מטאמוציל, כך שבדרך לשירותים כולנו עוברים בלית ברירה על עבירת לא תאכלו גדי בחלב אימו. אחרי הבקלאווה עוברים לשתות ראקה. הראקה הוא המשקה המקומי המבוסס על אניס. התחושה היא כמו בשדה שומר. הסטרייטים לוקחים את זה pure ואילו דרג ב’ מוהלים עם מים. המים באינטרקציה עם המשקה אניס משנים את הנוזל מצלול לעכור, עניין של קריסטליזציה. מבט על השולחן מפריד בין הצלול לעכור – בין הגברים לילדים, או אולי אם תרצו בין אלו שלוקחים את הדרופ לאלו שהולכים אותו.
פורח
אין תייר שמגיע לקפדוקיה ולא עולה על כדור פורח. שוב אנחנו עשר פחות אחד: שניפיצקי בחור עם עקרונות לא מוכן לקום בארבע וחצי. אנחנו ויתרנו על העקרונות שלנו, הם משתנים בהתאם לסביבה. קשה לקום בבוקר, במיוחד אחרי ערב פולקלור תורכי במערה של ישר באבא, ריקודים אינטראקטיבים שמשלבים את הסועדים ומסתיימים ברקדנית בטן שבודקת את ענטוזי הבטן והחזה של פוביצר וניר.
יותר ממאה כדורים עולים לאוויר בקור של שש מעלות. לקראת זריחה הטייסים מומחים בניווט מעל המוזיאון הגיאולוגי האדיר שיש למטה. ניגוד אינטרסים קל יש לבעלי פחד הגבהים- מצד אחד בגלל הקור אתה רוצה להרגיש את המבערים עובדים אבל מצד שני אתה לא רוצה שהכדור יתרומם יותר מדי.
“תשאר בגובה הסלעים נוח לי בגובה נמוך’, אני נותן ל fatih הטייס מגבלת גובה של מאה מטר. לאט לאט מרגיש יותר נוח ומשנה מיקומים בסלסלה. המראה מרהיב. כל משטח ישר הוא אזור המראה, מקבצים מקבצים של כדורים, כל הפעלת מבער מאירה את הכדורים שמתחתיך. תעשייה שלמה סביב הדבר הזה ואי אפשר שלא לעשות חשבון פשוט: מאה בלונים, עשרים נוסעים לבלון 120 יורו לאדם נותן כמיליון שקל לבוקר.האם נתנו יד למימון המרמרה הבאה?ימים יגידו. הטייס מפגין שליטה ומנחית את הסלסלה ישירות על העגלה וזוכה מאיתנו לקולות השתאות. השמפניה כמיטב המסורת הז’ול וורנית נפתחת, תעודות מוענקות למסיימי האתגר: “Thx for flyng kapadokya baloons”.
יעד לאופניים
קפדוקיה היא לא יעד שאנסנו לרכיבת אופניים: מדובר בכר מושלם לכך, יש מודעות, יש רוכבי אופניים מקומיים ויש מסלולים מטריפים. אז איך מחזירים את הישראלים לטורקיה? יבאש יבאש. בואו נתחיל בלהוריד את אזהרת המסע ולצמצם אותה לאיסטנבול בלבד ואם יש לכם עניין הרי שאריק ברא”ז מחברת xtrip (אותו אני מדמה למיילדת בעיקר בגלל שכמארגן טיולים הוא פוגש אנשים ברגעים הכי שמחים שלהם) הוא אחד הגשרים לחיבור בין מזרח למערב.
