טיול טוב (במיוחד כזה לאלסקה) תמיד מתחיל בשלב התכנון. לפיכך נתכנסנו אצל הרצל לקבל תדריך מרתם ושגיא שכלל בעיקר, דיון מעמיק בעניני ביגוד חם, (“פליזים, תרמיים ופליזים”) ואיך עושים מה כשזקוקים להתפנות. היה גם פרק בעניין יחסי קרבה עם הדובות והדובים.
דרורית ישבה בצד, הצטמררה מקור דמיוני ואמרה: “גם אם ישלמו לי אני לא יוצאת”. נדלג על פרק הנסיעה הארוכה והמתישה לאנקורג’ אבל נזכיר בקצרה שמשה ניסה להפיל את המטוס ע”י פיצוץ צנצנת טחינה בצ’ימידן הענק שלו. חצי לילה שטף את הציוד ובחצי השני התהפך בדאגה על משכבו מחשש שהדובים לא יעמדו בריח הטחינה ויבואו לאוהלו. הסתבר לאחר ההגעה לאנקורג’ שגם הרצל ניסה פיגוע משלו הפעם עם צנצנת טחינה ברכה מתובלת.
התארגנות
היום הראשון הוקדש להשלמת ציוד ואריזה. כולם באטרף של קניות בחנות המחנאות REI. הם עוד לא פתחו ואנחנו כבר בתור על המדרכה. לנוכח ההסתערות הם תגברו את הצוות והספקים שלחו משאיות לחדש את המלאי. אחה”צ חזרנו להחלפות והחזרות. חנן ושחר עשו התמחות וכמעט הוכנסו לרשימת מקבלי השכר. אם לא היו סוגרים את החנות בערב היו האחים אוחיון וחבריהם ממשיכים לחרוש תלם לשם ובחזרה. הגיע גם דון עם ציוד החתירה וה-Dry-suits שגם בהן ידובר רבות. כולם אורזים במרץ ושגיא עובר בין החדרים ומוציא ציוד “מיותר” מהתיקים- “זה לא צריך.זה לא מתייבש. זה תזרוק. רק פליזים, רק פליזים”. איך הוציא לי את האוברול הלבן והפיג’מה? חסרונה של האחרונה יורגש מאד בהמשך.
יציאה לדרך באלסקה
שש בבוקר. ערימת ענק של ציוד אישי ומזון נערמת על המדרכה וחיש קל נבלעת בקרב המיניבוס הנהוג בידיה הותיקות של Dot. הבוקר הסגרירי מנבא את מזג האוויר של הימים הבאים. ככל שמתקרבים ל-Whittier הגשם מתגבר ורק ההסברים המלומדים של הנהגת המכסיפה מפיגים מעט את הדכדוך. 8:00 בוויטייר. הכל מועמס על הנחתת של ג’ק (או ג’ים) בעזרתו של נער הסיפון אריק ויוצאים לדרך.
שעתיים הפלגה ואנחנו טועמים בדרך ממה שמצפה לנו- כלבי ים, לוטרות, לוויתנים וגשם. אריק נשלח תכופות לסיפון הקדמי להזהיר מפני מכשולים ולחזק קשרים שהתרופפו. נוחתים בפוינט-ביינברידג’ וטועמים שוב את העתיד: גשם וארוחת צהריים מתחת לסככה שהוקמה תוך דקות. הסקיפר ואריק נופפו לשלום, נבלעו בקבינה המחוממת ונעלמו בערפל.
הקיאקים נדחסים בציוד בזמן הטיול באלסקה
ואז הבנו את מזימתו של שגיא: מי שהקשיב לו כמוני, קיבל הרבה מקום פנוי וזכה בתמורה בהמון אוכל וציוד. בחרתי בעיקר קופסאות טונה וסרדינים בתקווה שנשמות הדגים הצרורות בתוכן יועילו לכושר השייט של הקיאק. רתם הסתובבה בין כולם ושאלה: “למי אין כלום בין הרגליים?” חנן מדקלם את המוטו שלו: “תגידו. לחתור לסירה וחזרה לא מספיק? לראות תמונות של אלסקה בנשיונל ג’יאוגרפיק, לא טוב? קפה-נטו לא טעים? היינו חותכים עלויות ולא מתאמצים”.
הצטרפו לאאוטפאנל בווצאפ:
בשלב זה התחלנו לתכנן שיפורים ופיתוחים לקיאקים. לדוגמה: סיפון נפתח לכל אורכו. חופה כמו במטוס. מצופי תמיכה בצדדים ועוד… יוצאים בחשש גדול. הסירות כבדות, הים גלי וקר והגשם טורד. הלחץ ניכר על פני האנשים. גלים שבהרצליה לא ספרנו אותם, נראים פה מאיימים. גודל הגל הוא פונקציה של מרחקו מהמקלחת החמה הקרובה ביותר.
Bainbridge Passage באלסקה
זו לשון ים צרה עם הרים מיוערים מצדדיה. הכל אפוף ערפל והמראה מיסטי ומסתורי. שלג מעטר את הפסגות. הים רגוע והחיוך חזר לפנים. רק בשביל זה היה כדאי לבוא. הכל שלו ולא ממהרים. פה החושך לא יורד. סילון מרוחק של לויתן יוצר התרגשות. מפלי מים גולשים במדרונות. רומנטיקה במיטבה והלב מתרחב. שש בערב. נוחתים בחוף תלול ואבני ומתמקמים. פה נשהה שלושה לילות. פיתוח: ארבעה גלגלים שיוצאים מהקיאק עם הנחיתה ומנוע שמעלה אותך עד מעל קו הגאות. לא רעיון? רגע האמת של האוהלים. נוצרת תחרות סמויה מי יקים ראשון ומשווים גודל ושכלול. הרוח נושבת קרירה ומחליפים בגדים ליבשים. הוקמה הסככה ובושל מרק סמיך וחם. הערפל מתפוגג ומעבר למפרץ נראה Bainbridge Glacier המרהיב. איציק מנסה להדליק אש אבל העצים ספוגים במים. יום ראשון לחתירה. רק 17 ק”מ אך היה ארוך ומעייף. איך חסרה לי הפיג’מה.
דריי-סיוט באלסקה
בגלל דאגה לאיכות הסביבה השתמשנו כולנו בתיון אחד וגם העברנו אותו ליום הבא. עד סוף הטיול הוא יהיה כבר פריט לאספנים. הערפל עדיין איתנו אך השמיים נקיים. הקרחון שממול מואר בכתם שמש כאילו ששמו עליו זרקור ענק. לתופעה קוראים “רוח קטבטית”- אויר קר שיורד ויוצר שמיים נקיים מעל הקרחון. נתקל בזה גם בהמשך. בבוקר מתחילה ההתלבטות היומית- ללבוש רטוב וקר או יבש ונעים שבטוח יתרטב במשך היום. מכיון שהקשבתי לשגיא ולא היו לי עודפים, שמתי נפשי בכפי ולבשתי את הרטובים. היו לי כמה שניות קרות ומה שכבר היה מכווץ מתכווץ עוד. לחנן לא היתה בעיה, הוא הביא 18 סטים לבוקר צהריים וערב. בעלי החליפות היבשות נאבקו עמן. לאחד התנפחו כפות הידיים, לשני נרדמו הרגליים, השלישי נשם בערך פעם בשעה. כאן נקבע המונח- “דריי-סיוט”.
רתם שקנתה אוכל לפי הנורמה של הקבוצה מלפני שנתיים מאיצה בנו לאכול עוד ועוד. אספנו את כל האוכל והאשפה ותלינו על עץ גבוה הרחק מהשג כפותיהם של הדובים. סגרנו היטב את האוהלים כי זכרנו מה קרה לזהבה וירדנו למים. עכשיו ראינו את ההבדלים בין גאות ושפל של 4 מטר ואיך הם מתבטאים על החוף המתרחק ומתקרב חליפות. יוצאים לחתור לאורך החוף. הים שקט, הקיאק קל והערפל מתפוגג. חניה ראשונה במפרץ מקסים עם שני מפלים. מקום מושלם למלא בקבוקים. המפל השני החבוי מעט מוגדר כמקום הטוב ביותר באלסקה להשתין לידו. ממשיכים לשוטט ויוצאים לים הפתוח. כאן הזרמים והגלים משמעותיים. יעדנו מספר איים סלעיים ועליהם מושבות אריות ים. כל סלע והמושבה שלו ובכל אחת שולט זכר ענק. הוא נלחם ללא הרף בזכרים האחרים ומגן על הרמונו בשאגות אדירות כשהוא זוקף את ראשו לשמיים. רציתי שנתקרב אליהם אבל איש לא העז להצטרף ליוזמה.
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
מספרים בדיחות ומתגססים באלסקה
לויתן בודד נושף את דרכו לאורך החוף. הקרחון ממול קורא לנו. חציה של 5 ק”מ ומגיעים לפתחו של הנחל המנקז אותו. הליכה קצרה ואנו ניצבים מולו. הקרח ברובו מלוכלך והמים בנחל בגוון חלבי ומכילים סחף. הרוח הקטבטית הנושבת ממנו קרה ודפנה כבר קפואה. הוחלט לשנות את שמה ל-קר-לה. הדובים מראים נוכחות באמצעות ערמות גללים והיתושים יורדים עלינו רצח. אני מבחין בתופעה: הזקנים במצב-רוח מרומם. מתגססים, מספרים בדיחות עבשות על בתי אבות, ויאגרה וכד’. חנן מוביל. הצעירים לעומתם-שחר, אלומה, סטיב דפנה ואיציק לובשים ארשת רצינית ונראים מוטרדים. כנראה שאנחנו הותיקים כבר יודעים את סוד החיים והוא שאין סוד וצריך לשמוח בכל חוויה. יתכן שהבדיחות ממש לא מצחיקות? ממשיכים לחתור בנוף המדהים. ממלאים מים בבקבוקים ובמכלים וחוזרים למחנה. מזג האוויר רגוע. בארוחת הערב יורם סיפק מוזיקה לאווירה מושלמת. רק בשביל זה היה כדאי לבוא.
מבלי משים נרקמה קנוניה סביבי
רותם שהשאילה לי את האהל המשוכלל שלה, עוברת מדי פעם כאילו באקראי בחזית המרפסת ומציצה פנימה: “מה זה שק השינה הורוד? מאיפה השמיכה הכחולה? והכרית הירוקה? (חבל שהפיג’מה חסרה). עושה רושם שהיא מתחרטת על ההשאלה. דפנה באה בעקבותיה כאילו לשבת על ספסל האבן שבניתי ואומרת: “אתה ישן לבד באוהל הענקי הזה”? עכשיו אני מתלבט. שתי נשים מגלות עניין באוהל שלי. האם להשאיר הלילה את הרוכסן (של האוהל) פתוח? או להיפך, לנעול ולקשור היטב? אני עלול למצוא עצמי מנושל ממנו. בלילה הגשם מתקתק על היריעה ורחש הגלים מלווה אותו. ברקע סימפונית נחירות אנחות ונפיחות. אלומה וסטיב נשבעו ששמעו שאגת כלב-ים מאהל סמוך.
השעה שש בבוקר וצריך לקום לפרק את המאהל ולזוז לאתר המחנה השני. שוב עוברת רתם ושואלת: “למי אין כלום בין הרגליים?”. לפני שאני מגיב היא מבהירה: “אני לא מתכוונת לנשים”. שוב דילמה. מה שיש זה לא מה שהיה, אבל כלום? איך אפשר להודות בדבר כזה נוכח כל אלסקה? נכון, אנחנו מדברים פה על ערכים צנועים אבל כלום זה לא! לפני שאני מסיים להכין תגובה הולמת היא מביאה לי נקניק ענק, שני מלפפונים מרשימים, חבילת גזרים דקים וארוכים בלווית כמה קופסאות סרדינים וטונה ומצווה: “שים את זה בין הרגליים!!!” תאמינו לי, משהו קורה עם האישה הזו.
Bainbridge Passage
מפרץ פרינס וויליאם הוא שמורת טבע. באלסקה אין הנחות וקיצורי דרך בניגוד למקומות אחרים שהיינו בהם. פה הטבע אינו מופרע. לא ראינו וילות במקומות בולטים. אין כבישים ודרכים. לא כבלי חשמל. לא אנטנות. לא מגדלור או מזח ולא חורבות עתיקות. יש טבע נטו. נקודה. מתקרבים לאזור של קרחונים והים מתמלא בגושי קרח מפוסלים בצורות מעניינות. אפשר לראות בהם בעלי חיים, ציפורים, אניות וכד’. מהם שקופים כזכוכית, מהם לבנים ואף כחולים- אלו הדחוסים. הגשם ממשיך ללוות אותנו.
סודות…
שמתי לב שהרעש הלילי מורכב ברובו מקולות רוכסנים. לכל אוהל יש לפחות שלושה רוכסנים שאותם יש לפתוח ולסגור כל פעם שאנו נדרשים לנקבינו וככה זה נשמע: זי——פ, זי——פ, זי——-פ, דשדוש רגליים. זיפ קצר, פשששש, זיפ קצר, זי—–פ, זי—–פ, זי——-פ, וברקע קולות הנחירות והנפיחות הבנאליות. כשאני זיפזפתי בתורי באמצע הלילה ראיתי מחזה מרהיב של שדות קרח משני צדי האי שהביאה הגאות. בבוקר הם נעלמו עם השפל. אגב, שמתי לב שכמה מבינינו לא טרחו להתרחק מהמחנה אלא השתינו ליד פתח אחד האוהלים שלא ניצב בשורה. של דורון כמדומני. עוד פיתוח: קוק-פיט המרופד כשק שינה. שיהיה חם.
עצרנו במפרצים חבויים וראינו מרחוק צי של ספינות דיג פורסות רשתות בנתיב נדידת הסלמונים. עדיין לא דגנו בעצמנו אפילו אצה בודדת על אף החכות שהכנו בהדרכת ג’וש. נוחתים במפרץ העגול של Point Nowel ומתמקמים ללילה אחרון. סטיב ואלומה שהיו היום צוות הזוגית חתרו להביא מים וחזרו עם שני סלמונים שקיבלו מתנה. הדגמתי לסטיב איך מפלטים דג עם סכין קהה על סלע לא מהוקצע והוא התרשם מאד. בעוד כמה ימים אני עתיד לראות בחורה הבנויה כמקרר ברציף הדייגים ב-Seward המפלטת סלמון בתנועת סכין מקצועית אחת ואז אתבייש בביצועים שלי. הטעם של הסלמון האדום היה נהדר. אכלנו גם את חלקי הפנים ונהנינו. שגיא טיגן ואני על מלחיה ופלפליה. את השיירים הנחנו על הסלעים והנשר השכן ירד וחטף אותם. על הפירורים רבו העורבים עם השחפים. מזג האוויר בהיר ואפשר לראות במבט אחד את רובו של המפרץ. פרשנו איש איש לאוהלו ללילה אחרון בטיול מדהים זה.
פינאלה של אלסקה
השעה רבע לשש בבוקר. היום צלול ושקט. השמש כבר עלתה ונוסכת חמימות באוהלים. כולם שקועים בשינה עמוקה. לפתע מפלחת צעקה את השקט-“לוויתנים!!!!!” חמש אורקות נמצאות במפרץ במרחק 20 מטר מפתחי האוהלים ועוסקות בטריפת סלמונים. הן עולות ונושפות וצוללות. חותכות את המים הלוך ושוב כשסנפירי הגב שלהן עולים ויורדים. שגיא הוא שהתעורר לשמע הנשיפות והזעיק את כולנו. ההצגה המרהיבה נמשכה כמה דקות וצולמה כמובן. סיום הולם לחוויה אדירה. ניסיתי לתת קצת מהחוויה העוצמתית של מסע קיאקים באלסקה, ולא הספקתי לתעד אפילו מעט מזעיר מההתרחשויות. 16 אנשים מספקים חומר בצרורות ומה שלא נרשם נעלם ונשכח.
מאת: עמיר נדל
