עזרא שהרבני חזר מהר האקונקגואה עם סיפורים על תנאים בלתי אפשריים, ופסגה אחת שהפכה למבחן סיבולת עם אחוזי נטישה גבוהים. אבל איך באמת נראה השלב האחרון? מהמחנות הגבוהים, דרך הקשיים בהעדר החמצן ועד הרגע שבו ההבטחה הוגשמה – לשמחתנו הוא היה בין 30% המטפסים שיכולים לחזור לספר:
כתבה זו הנה פרק שני משניים. אל הפרק הראשון לחצו: אל הבייס קאמפ של האקונקגואה
מחנה הבסיס- פלאצה ארגנטינה היא התחנה האחרונה להכניס טבעות נישואין עמוק לתוך התיק. תצטרכו להאמין לי שזה לא בגלל הבחורות שמחכות לנו במחנה ומעניקות לנו חיבוקים לטינים מכל הלב. הסיבה האמיתית היא שבגובה הכל מתרחב, גם האצבעות ואז הטבעות עלולות לגרום לחסימת דם, לנמק ולקטיעת אצבעות.
קבלו אותנו למייל אחת לשבוע:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
פה זה כבר אופרה אחרת לגמרי – במחנה יש תנאים מפנקים ביותר, אפילו מקלחות! המחנה בגובה 4200 מטר מציג את תנאי מזג האוויר הכי קרים שחוויתי לגובה זה. מעליו יש עוד שלוש מחנות בגבהים 5000 ,5500 ,6000 שנעלה אליהם ונדנוד ביניהם, להקפצת ציוד והתאקלמות עד שימצא חלון ההזדמנויות לטפס לפסגה.
במחנה המסוקים מורידים משא לקרקע עם כבל או נוחתים, ולנו כישראלים של השנה האחרונה כל רעש כזה חותך לנו בנשמה ומקפיץ אותנו לשמיים. זה לא המקום הכי גבוה שהמסוקים יכולים להגיע אליו. במקרה חירום יש אפשרות חילוץ נוספת ממחנה 2 בגובה 5500 מטר, כמובן בעלות גבוהה יותר.
הפורטרים
במחנות העליונים התנאים יותר סיזיפיים, האוכל מדוד, מחרבנים בשקיות, אין צוות שמקרקר סביבך ואין אפשרות לשדרג לאוהל גדול עם מזרן. מכאן כבר אין פרדות, רק פורטרים שיכולים להעלות ציוד. היכולות שלהם מדהימות: כ 35 קילו לפורטר! והתעריף? משתנה מקמפ לקמפ – הממוצע כ 20 דולר לקילו ליום, נשמע זול? קחו שק שינה ששוקל שני קילו ותתנו לפורטר שיסחוב אותו ארבע תחנות:
- בייס קמפ (פלאצה ארגנטינה)-קמפ 1
- קמפ 1-קמפ 2
- קמפ 2- קמפ 3
- קמפ 3-(בייס קמפ פלאצה דה מולאס)
תקבלו שהעלות תהיה 160 דולר.
עליה וקוץ בה – אל קמפ 1
אחרי המורינות שסביב הבייס קאמפ מתחיל הקרחון, בהרבה מקומות הוא חסר אוויר עד שצבעו הופך כחלחל. דמותו של הקרחון היא כאילו מישהו צייר אותו וברא יצירת אומנות. המראה קוצני, הבליטות בכיוון מזרח מערב לפי תנועת השמש. תוסיפו לזה רוח, בוץ וסלעים הממיסים במקומות הנכונים ותקבלו את המראה הדקורטיבי הבא:
פעמיים אנחנו מטפסים לכל מחנה, בפעם הראשונה להעלות ציוד ולהתאקלמות, וביום שאחריו עולים במטרה להישאר. ותמיד בעליה השניה אנחנו מחומצנים יותר, מקזזים בזמנים ומגיעים רעננים יותר.
אל קמפ 2
אנחנו מטפסים אל קמפ 2, חוצים את הפס בין האקונקגואה להר שילווה אותנו במהלך הטיפוס-אמרגינו, את שניהם ראינו מלמטה מנהר ארגנטינה. כאן אפשר לראות את היציאה לנתיב המסוכן לבעלי היכולת אל הקרחון הפולני, טיפוס טכני ביותר אל ההר.
בפלטו בין שני ההרים אפשר לראות את כל האנדים נפרשים לפנינו. "הנס באנדים" – לא רחוק מכאן התרסק המטוס האורוגוואי שלא הגיע ליעדו בסנטיאגו, שליש מנוסעיו שרדו חודשיים וחצי לאחר שאכלו את גופות חבריהם. "אחוות השלג" הוא סרט חדש בנטפליקס המתאר את סיפורם. בנוף הפנורמי מעל כל ההרים סביב מתנוסס המרסדריו במחוז סן חואן בגובה 6720, אבל גם זה לא הספיק לו, הוא אפילו לא בפודיום של השלושה הגבוהים בארגנטינה.
הטיפוס למחנה כולירה
במחנה 2 בגובה 5500, בד"כ ממתינים לחלון הזדמנויות לטיפוס לפסגה. התנאים הרבה יותר נוחים לעיכול מהמחנה העליון. באחד הימים אנחנו עולים למחנה כולרה בגובה 6000. התנאים קשים: רוחות של חמישים קמ"ש והליכה בשלג עמוק. בסיום מגיעים על הקמפ המבוסס אוהל מרכזי מטפטף מים, ובו המוני מטפסים עומדים מחכים לחלון הזדמנות כדי לטפס לפסגה.
עדכונים על הכתבות, בלי רעש. הצטרפו לקבוצת הוואצאפ השקטה שלנו:
לרגע זה נראה פתטי – עשרות אלפי יורו אנשים משלמים ובסופו של דבר זה נגמר בהמתנה מורטת עצבים, ורק 30 אחוזים מצליחים להעפיל. אנחנו? אנחנו בראש עדיין לא שם, אנחנו מסתכלים על המטרה היומית בלבד, לחזור אל קמפ 2.
אין חכם כבעל ניסיון
ובמחנה 2 השעמום חוגג. אנחנו מבלים עם חבורה של גרמנים מסוקסים שבחרו לטפס פעם אחת בלבד למחנה כולרה. כבעלי ניסיון הם ניגשים לשאול אותנו על המחנה העליון, בכל זאת עוד 500 מטר גובה. ואנחנו? איך נתאר את התחושות? היינו שם, כמו המשפט הידוע מקורס צניחה "ידיעה מונעת פחד, אך לא אימה".
יום הפסגה
ימי פסגה הם סיוט מתמשך, או כמו שש' אומר – אתה יודע מה זה בזק? בקשת (ז) – קיבלת. ביציאה מהאוהל הכל חייב להיות מדויק. אנחנו יותר יקים מהגרמנים: מים בכיס המעיל הפנימי, ג'לים גם, הכל בשלוף, אסור לבזבז אנרגיה סתם, אסור להעלות דופק.
ההליכה היא צעד צעד בקצב איטי להחריד, ממש צעדת המוות. אבל גם בתוך כל הסיוט הזה אפשר למצוא רגעים קטנים של חסד: לשתות שלוק איזוטון, לקנח את האף המדמם, לקחת נשימה עמוקה, או להרים את הראש כדי להביט אחורה אל הנוף.
אני סופר צעדים, עד הזיג לימין, עד הסלע הבא, עד הקו של השמש הזורחת, עד ההפסקה הבאה. ואין יותר מהנה מהפסקה: רגעי נחת, עוצם עיניים ורוצה לישון. שוכב על השלג מפקיר את עצמי לדעת. הנה הברזילאים, להם בטח קשה יותר, יש כאן עיוור מובל עם ליש ויש ילד בן חמש עשרה שאבא הביא אותו לטיול בגרות.
פוגשים את הסטטיסטיקה של ההר
בגובה 6,500 ש' מחליט לפרוש ומרקו יורד איתו לקמפ. מכאן אנחנו נותרים שלושה עם מדריך בודד. כלומר אם מישהו יורד, על כל הקבוצה לרדת איתו. לפתע אני במקום אחר – מרגיש מחויבות לשניים הנותרים, ולא נותר אלא להבטיח זה לזה שאין מצב שלא מגיעים לפסגה יחד. גימל הוא בונקר, אני סומך עליו בעיניים עצומות – איש קומנדו שיודע לחפור עמוק פנימה ולמרות הביצועים המאכזבים שלו באימוני טיפוס מדרגות במגדלי אביב (יש שאומרים לוחמה פסיכולוגית), היה ברור מלכתחילה שיראה פסגה. אני שחונכתי ש "משורה ישחרר רק המוות", לא נותר לי אלא לעקוב בעצלתיים צעד צעד אחריו.
קבלו ראשונים את הכתבות בערוץ הטלגרם:
ופול? פול הוא מקרה לא ברור. הבחור מתאגרף חובב שטייל לפני שנתיים בדרום אמריקה, ראה את ההר והחליט לטפס עליו. ללא ניסיון בגבהים, עם ציוד שכור, ללא בניית כושר למעט העבודה הפיזית כקבלן בניין שעולה עם בלוקים במדרגות. לאורך כל הטרק פול הציג נתונים של דופק גבוה וסטורציה נמוכה, שבימי קורונה היו מחברים מזמן למכונת הנשמה. עקב שינויי הקצב וכניסה רבה לדפקים האסורים סימנתי אותו כבר בהתחלה כחוליה החלשה, אלא שלפול יש ראש קשה, וכל מה שהוא רואה לנגד עיניו זה להגיע לפסגה ולא לחזור יותר למקצה שני כדי להנציח שניים מחבריו שנפטרו בטרם עת.
במגרש של הגדולים
האקונקגואה הוא הר של מקצוענים שאוכלים פסגות של שמונה אלף לארוחת בוקר, ואני מביט סביב ומהרהר שאין סיבה שהחבר'ה האלו יהיו יותר חזקים מאיתנו. הרי הם מחרבנים ומשתינים כמונו בדיוק. והדרך רצופה משברים וצריך להתעלות ולצאת מחוזקים מכל משבר ומשבר. מתחיל כאב ברגל – הי חיכיתי לך איפה היית טמבל? מתחילה סופת שלגים? הכל טוב אנחנו אוהבים את סנטה קלאוס , מתים על לבן. הטמפרטורה צונחת? אח שלי זה קור. אתה צוחק עלי? יותר קר לחיות עם פולניה.
אנחנו בזים לכאב, בזים לקור, מטאטאים כל קושי שמגיע, זה הרגע שלנו, מסביבנו ואקום. אני מחליף דמויות בקצב של מחלת גבהים שלב א': אני רוקי בלבואה שרץ על המדרגות, רמבו, ג'קי צ'אן, סטיב אוסטין, רק מנצחים. ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד שחשוב. הבמה היא שלנו ואנחנו השחקנים הראשיים, המייקל ג'ורדן של הכדורסל, המסי של הכדורגל והתפאורה מסביב לא תזיז אותנו מילימטר מהמטרה אליה התכנסנו. עד הקצה, עד האינסוף, אל הפסגה ומעבר לה.
רגע לפני הפסגה דמות קופצנית יורדת בקלילות של שנות העשרים ומקשקשת את עצמה לדעת, "פרקריטי" אני צועק, היא ניגשת אלי, זו פרקריטי ממנאלי. חלקנו יחד את פסגת המרגריטה ברוונזורי שבאוגנדה. מאז היא הספיקה לבלות במנסלו ובמקלו, חיבוקים, תמונה של ביחד ואנחנו ניגשים לפוש האחרון אל הפסגה. פרמין שולף דקסמטזון, מפחד מבצקת ריאות, מציע לי גם. אח שלי אני לא משתמש, pure clean to the top. הגרמנים כבר יורדים ולנו אלה צעדים אחרונים וכל צעד מקרב בעוד קצת. טיפ טיפה, עוד סלע עוד מכשול, אנחנו פסע מהפסגה והיא מורגשת רחוקה כל כך.
לפתע משום מקום אנחנו מצטופפים על הפסגה. לפרמין זו הפעם ה 42 על ההר, 42 זה התשובה לחיים היקום וכל השאר של דאגלס אדמס (מדריך לטרמפיסט לגלקסיה). לנו זו הפעם הראשונה, זה התשובה לחיים שלנו. טראמפ הוכתר באותו יום כנשיא ארצות הברית, אנחנו הוכתרנו כנשיאים של יבשת אמריקה. על ההר הרבה דגלים מפארים את הפסגה, משל היינו בנפאל, ומיצג צנוע בתצורה של קונדור לציון הנקודה הכי גבוהה באמריקה. פול ניגש ואומר לי: you are a strong man mother fucker אני מחבק את המגודל הבריטי, הרי נתתי לו מילה: We did it – a promise is a promise. אני מתפתה לשלוח הודעה בלוויני לאשה – טעות, רוב התקלות קורות בירידה.
מכאן יש לחזור לכולירה. ואמוס, אני מתחיל להכתיב קצב למטה. גימל אחרי אלא שאז פרמין רץ אחרינו, מבקש להאט לקצב של פול שפצוע ברגליים. הסופה מתגברת, לא רואים ממטר, שואפים פתיתי קרח לראות ומשתעלים. אנחנו רובצים דקות ארוכות בשלג העמוק, הלבן חודר לכל פינה, לרגעים אני נראה כמו אקורד הסיום של רוב הול בסרט "אוורסט."
אנחנו מחכים שהבריטי יגיע. לא מפקירים בריטים למרות שהם הבטיחו את המדינה שלנו לשני עמים. בסופו של יום גם פרמין נכנע ללחץ שלנו, משחרר אותנו לרוץ למטה, וגימל בעזרת מדריך מקומי מנווט עם הקו של הגרמין חזרה אל המחנה. הנה ש' ופאבל המודאגים ומרקו מחכה לנו עם מרק רותח. באותו לילה טפטופי האנשים נמשכו עד 12 בלילה. צעקות מצוקה של היורדים שאיבדו את דרכם חדרו דרך דפנות האוהל הקפוא אל הנשמה. הר המוות נקרא האקונקגואה ולא היה חסר כדי שיתווספו באותו הלילה עוד כמה מטפסים לרשימה השחורה.
בבוקר אנחנו מתעוררים למקרה חמור של מטפסת עם בצקת ריאות. מרקו פרמין נזעקים לסייע ואנחנו מצוותים לגרמנים כדי לאבד כמה אלפי מטר גובה, אל המסלול המוכר שכולם עושים הלוך ושוב. יום לוקח לנו להגיע למחנה הבסיס פלאצה דה מולאס, שם אנחנו מתקלחים לראשונה אחרי שבוע פלוס, ועוד יום ארוך במיוחד לאורכו של נהר הורקנוס אל פריטנטס. שם על עמדת השקילה אני מגלה שאיבדתי שבעה קילו. אני נשקל בתחתונים כדי להגיע למספר 66.6, מספרו של השטן. לא מתעסקים עם השטן.
במנדוזה ליד מלון דיפלומט מאות בני נוער מחוץ למלון, Nimsdai הוא נירמל פורג'ה, מ 14 פסגות בנטפליקס. נמצא במלןן וכולם מחכים לחתימה. פאבל מציע אותי כתחליף, בכל זאת סוג של סלב מזרח תיכוני, אבל הנוער לא קונה את זה. במסעדה ליד אנחנו כבר פותחים שולחן להחזיר את מה שאיבדנו, ואין כמו חצי קילו של bife the lomo עם יין מלבק כדי להחזיר את החלבונים חסרים.
זהו זה הולך ונגמר, ירידת מתח, סופסוף אפשר לפנות את הלב לגעגועים הביתה. בטיסה חזרה אני כבר מוצף רגשית. מה אומרים? שנצא לעוד משלחת? ימים יגידו, דנאלי על הפרק, אחרי הכל משלחת זה כמו הריון, שוכחים את הכאב והסבל ויוצאים שוב מהתחלה.
