חוצה מדבר יהודה – הרודיון למצוקי דרגות

שישה מטר על מצוק רופף, מעל תחתית נחל תקוע, אנו מרשים לעצמנו להשליך את חבילות הקרשים לתחתית הנחל, מפנים את הידיים לאחיזה בחבל הכפול ששולשל מטה. עוד כמה דקות של זהירות ותשומת לב ואנו מגיעים לקרקע בטוחה ללינת הלילה השנייה. שלושה ימים של חוצה מדבר יהודה ואינספור חוויות.

טיול תלת יומי מרתק בצפון מדבר יהודה, מספר המדבר לים המלח ותשובה לשאלה: למה נדרש טיפוס של 1100 מטר גובה מצטבר כדי להגיע למקום הנמוך בעולם.

ארמון וקבר

תשעה אנשים מגיעים בחמישי בבוקר לירושלים, משיגים בנשימתם האחרונה את האוטובוס הראשון להרודיון. האתגר המשמעותי ביותר של הטיול עבר בשלום. בהרודיון אנו פוגשים את רועי פורת, ארכיאולוג המנהל את החפירות והשימור של האתר. ההסבר המפורט והממצאים המקוריים והמשוחזרים, בליווי מופע אור קולי מרשים מכניסים אותנו למציאות רבודה לזמן אחר, אי אז לפני הספירה. במשך שלושת הימים הקרובים, נראה את ההרודיון כמעט מכל נקודה ונבין טוב יותר את הרעיון של הורדוס להפוך ארמון ומבצר לגלעד וקבר.

אנו עוזבים את האתר ויורדים לכיוון נחל תקוע בשביל המסומן כחול החוצה את הנחל (אל דאגה עוד נחזור אליו) לכיוון מנזר חריטון ומערת חריטון. הנחל וגדותיו משובצים במערות בנויות בחלקן ובכוכים ששימשו את הנזירים בעיקר בתקופה הביזנטית. הכניסה התלולה והמרווחת למערה לא מבשרת את הבאות, הפנסים מוצאים מהתרמילים הכבדים, שלושה ארבעה צעדים ואנו מוצאים עצמנו מול פתח צר, נמוך וחשוך המחייב זחילה מאובקת ומאומצת. קלסטרופוביה מוצדקת ותירוץ לצורך בשמירה על התרמילים השאירו את חלקנו באולם הכניסה, השאר זוחלים וזוחלים. מאובקים ותשושים אנו יוצאים מהמערה ומרשים לעצמנו להתרענן מעט ממעיין א נטוף (עין טיפה) הסמוך.

אנו ממשיכים במגמת עלייה בשביל המסומן שחור לכיוון תקוע ד’, דרום מזרחית לשכונה נמצא היעד שלנו, חוות ספר המדבר. מקלחת חמה, פויקה, מאהל ומזרונים נוחים (וגם וויסקי ובירה) מבטיחים סוף יום מושלם.

“אחוז היטב במוט האוהל…” 

“בהרים…”, אך גם במדבר, “…מהירות פירושה, ביטחון” , נאמנים לכלל זה מבצעים השכמה מוקדמת ואחרי קפה קצר אנו בדרך. אנו חוצים שלוחה, עוברים בורות מים מוקפים אין ספור שיירי פלסטיק, עדות עצובה לקיומן של ציוויליזציה עתיקה לצד “מתקדמת”. בדרך לנחל עמוס סמוך לביר א סידרא נשמעים צלילי פעמונים מלווים בנביחות כלבים. מקו הרכס אנו מבחינים בעדר גדול הצמוד למאהל.

 בראשי אני שומע את יעל לוי בשיר אהבה בדואי, במציאות אנו מוזמנים לכוס תה ולל’בה (פיתה חמה) שהורדה דקה קודם מהגחלים. סער מנהל שיחה ערה עם ראש המשפחה ומתרגם לנו סימולטנית, אנו מבינים ששלוש שנים לא ירד כאן גשם ומידי פעם מגיעות מיכליות מים למלא את הבורות. אנו מבינים שארבעת ילדי המשפחה שמסתובבים ביננו מתחנכים בחינוך ביתי. “בשביל מה שילכו לבית הספר?” שואל האב שאלה לגמרי רטורית. נפרדנו לשלום, משאירים שתי חבילות עוגיות , “בשביל הילדים..” תרצנו לאב שבתחילה סרב לקבלן.

אנו ממשיכים במורד הנחל, מגיעים למפל מרשים בנחל עמוס ומשם מטפסים צפונה לחרבת אום אל – עמד. מבקרים בחרבות של מנזר ביזנטי ונכנסים לבור המים הענק הנתמך בעמודים וקשתות. אחרי ארוחת הבוקר תוך חציית מספר שלוחות אנו חוזרים לנחל תקוע ולבורות המים שלו. סמוך לבית קברות בדואי עתיק, שיח’ חומייד אל-פאליק, אנו עוזבים את הנחל ומטפסים צפון מזרחה בשביל שחור מסומן חלקית לתצפיות שמעל הנפתולים החדים והמרשימים של נחל תקוע. את הג’יפ אנו פוגשים בתצפית חלחול אל-כביר. אחרי בירות קרות וקפה חם אנו נפרדים מהרכב ואורזים את ציוד השינה, המים, המזון והקרשים. מכאן, בירידה קשה, תלולה ומצוקית אנו מגיעים לתחתית הנחל לחניית לילה אחרונה.

תקרת הסלע

אחרי לילה זרוע כוכבים ודממה שהופרה מנביחות כלבים, נוהל השכמת הבוקר נשמר בקפדנות. השכמה מוקדמת, אריזת הציוד, קפה וכיבוי מדורה. היום צפוי להיות יום ההליכה הארוך ביותר ואין זמן לבזבז. אנו מתחילים בירידה מתונה בנחל תקוע, חלוקי נחל, בולדרים וגבים יבשים חולפים על פנינו. אחרי כשעה הליכה אנו מגיעים לחיבור עם נחל עמוס ומטפסים במעלה תלול מאד, משובץ דרדרות לסוזכים (חרבת אל קוסייר), זהו “מבדד” קטן שהוקם לפני יותר מ 1400 שנים ובו (לפי אחד המקורות) השתכן הנזיר הרונימוס שתרגם את התנ”ך ללטינית. ישובים במבדד השמור היטב, אנו מקשיבים להסבריו של צחי על המקום. ממשיכים לטפס בנחל עמוס למפל. בדרכנו חזרה לנחל תקוע, מצטלמים מתחת לתקרת הסלע המרשימה.

ולקינוח… גבים 

אני מציץ בשעון, השעה 10:00. סיימנו את ארוחת הבוקר והתוכנית היא להמשיך לרדת בנחל תקוע עוד קילומטרים ספורים עד למפגש עם נחל דרגות, להמשיך דרומה בשביל האדום עד למצפה מכוור ומשם בירידה תלולה למצפה שלם. זו התוכנית… אך לטבע תוכניות אחרות. מיד עם הכניסה לקטע הקניוני של הנחל אנו נתקלים בגב ראשון, אותו תמיד אפשר לעקוף בהתחכמות ובזהירות, אך מיד לאחר מכן גב ועוד גב. המים לא ממש צלולים, בלשון המעטה, אך מפתיעים לטובה מבחינת הטמפרטורה.

כל מטייל נוקט בטקטיקה אחרת לחציית הגב. אתה יכול להיות יחף, חצי ערום, להשתמש במקלות, להניח התרמיל על הראש או להעזר בידו המושטת של חבר. האמת היא שזה לא ממש משנה, יבש כבר לא תצא מכאן. אחרי “מאבק” ארוך של כמה שעות, עייפים, רטובים ומשום מה מחוייכים אנו מגיעים למפגש הנחלים, מתייבשים, מחליפים בגדים ומבינים שצריך “לחשב מסלול מחדש”. אנו מקצרים ומסתפקים בעלייה תלולה וקצרה המובילה אותנו לדרך העפר הנוחה למצוקי דרגות. 

סיכום (מטעם סונטו / סטרבה)

שלושה ימים, 44 קילומטרים, 22 שעות הליכה, 1100 מטר טיפוס. את רמת האושר המצטבר אף שעון ספורט או אפליקציה לא מצליחים למדוד עדיין.

מאת: דב טיבי
צילום: דב טיבי, עופר פירסטנברג

אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה: