אליה זמורטיפוס הרים מקבל מימד חדש בשנים האחרונות: עם התפתחות טכנולוגית מצנחי הרחיפה הם מוזערו, וכעת ניתן לטפס לפסגה ובמקום ירידה מסוכנת וארוכה ברגל פשוט לרחף לקפה בעיירה למטה. אליה זמור הוא נציג outpanel.co.il בספורט המדהים הזה:
מבט חטוף במד הגובה מראה לי 4800 מטר. החשיכה סביב מתפוגגת לאיטה והאופק נצבע בקו כתום עז. 6 שעות טיפוס אל תוך הלילה באות לסיומם. אני מכבה את פנס הראש שעל הקסדה ועושה את המטרים האחרונים לעבר הפסגה. הקרח קשה והגרזן טיפוס מתקשה לחדור מבעדו. הגוף מתנהל באיטיות מהחמצן הדליל וכבר שעה שכף יד ימין איבדה תחושה מהקור השורר אבל הדבר היחידי שמקנן בראשי היא הרוח: “לעזאזל – התחזית רוח היתה צריכה להיות 10 קמ”ש דרומית. במקום זה אני מקבל פה משבים של 40 קמ”ש מערביים. אין סיכוי להמריא בזה”.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
תוך כדי המעבר בין הצלע קרח המשונן אל תוך כיפת הפסגה אני מתפלל לאלוהי מזג האוויר “רק תרגיע את הרוח”. אני צועד אל תוך הפסגה ובאחת הרוח משתתקת. שיגעון. הבוקר אלוהי הרוח לצידי. מהפסגה הגבוהה ביותר באירופה נפרסות תחתי אינספור פסגות לבנות. העיירה שאמוני מונחת מטה 3500 מ’ בתחתית העמק. הנוף בשעת זריחה מפציץ את כל החושים ואני עומד לרגע משתהה. אם ישנה התגלות דתית היא חייבת להיראות כך. אני אמור להתיישב, לשאוף את האוויר, להתפעם דקות ארוכות מהנוף הנשגב ולהגיע לאיזה תובנה עמוקה שתשנה את חיי.
יומיים של טיפוס על המון בלאן מסתיימות להן ב 20 דקות רחיפה חזרה לעמק
אבל אני לא. במקום זה אני רק חושב לעלות כבר לאוויר. גם לאלוהים אני לא מחכה פה – הרוח כבר תחזור להשתולל שוב ותדפוק לי את החלון להמריא מכאן. ללא השתהות אני פורק את הכנף מהתיק ומכין את הציוד. אני פוסע לתוך הזון שלי. לתוך בועת הפוקוס הקטנה שלי בה אין דבר אחר בעולם מלבד כנף, רתמה, רוח והר. כל תשומת הלב מופנת כעת לפרטים הקטנים: אני מקשיב לתנועת הרוח, מיישר את הכנף, מנער קרח מהמיתרים, בודק פעם אחרונה את הקרבינות ברתמה ולוחץ ‘און’ על הגופרו. אין מקום לטעויות. תפעול לא נכון ואני יכול לסיים בצניחה חופשית של קילומטר אנכי אל תוך איטליה.
אני מדמיין את תנועת ההנפה ואז עושה אותה: משיכה קטנה והכנף הקלה מתרוממת מעל ראשי. אני מאיץ שלושה צעדים וכבר באוויר, דואה על המפנה הצפוני של ההר הגבוה ביותר באירופה. ‘יואוווווווווווו’ ענק מתפוצץ מהחזה. אינספור פעמים והקסם הזה לעולם לא מתפוגג. אני מבצע יעף מעל זוג שמטפסים על הצלע המערבית ומכוון את כנף – התחנה הבאה – ארוחת בוקר במרכז שאמוני. וכך יומיים של טיפוס על המון בלאן מסתיימות להן ב 20 דקות רחיפה חזרה לעמק.
מצנחי רחיפה הם הדרך “הקלה והמהירה” בדרך למטה
מטפסי הרים אינם מטפסים על מנת להגיע לפסגה. הם מטפסים בשביל למצוא את היופי שבדרך. היופי מסתתר בטיפוס קו ההר האלגנטי ביותר בסגנון הנקי ביותר. השאלה ‘כמה גבוהה הפסגה?’ אינה חשובה. באלפיניזם מודרני, העפלה על הר תבחן עפ”י סגנון הטיפוס, ישירות הקו טיפוס ומהירות העפלה על ההר. העולם כבר מזמן לא מוקסם ממשלחות מסחריות גדולות שמצלקות את ההר עם ציוד רב ומשאירות אחריהן פסולת של שהות ארוכה. המוטו של האלפיניסט המודרני הוא “קל ומהיר”: טיפוס בסגנון האלגנטי ביותר, על הקו הישיר ביותר, במינימום ציוד ובמקסימום מהירות. בתוך האידיאל הזה צומח לו החיבור בין טיפוס הרים למצנחי הרחיפה. אחרי הכל, האם ישנה דרך אלגנטיות, ישירה ומהירה יותר לרדת מפסגה באמצעות רחיפה מטה? הנישה הקטנה הזאת בעלת שמות רבים: Hike and Fly, Climb and Fly, ParaAlpinism אבל כולם חולקים את אותו עקרון: טיפוס על הר – ורחיפה מטה.
הצרפתי שקפץ
הרעיון של לרדת מפסגת הר על ידי רחיפה מסתובב באזור כבר משנות ה 80. ב 26 בספטמבר 1988 ג’אן מארק בוואה (צרפתי איך לא…) טיפס את האוורסט דרך הרכס הדרום-מזרחי. לאחר העפלה לפסגה, קצת לפני מדרגת הילארי, ברוחות של 40 קמ”ש ובשיפוע של 40 מעלות, הוא פרס את המצנח שלו והמריא מטה למחנה בסיס 2. בכך שבר שני שיאים במכה: גם טיסת הרחיפה הגבוהה ביותר וגם הירידה המהירה ביותר מהאוורסט (11 דק’). הפרויקט הדהים אז את עולם הטיפוס של שנות ה 80 שלא ידע אפילו כיצד נראה מצנח רחיפה. אבל אותו בוואה, שהיה גם טייס פרגלידינג וגם מטפס מוכשר, ידע לעשות את הגשר בין שני העולמות. במסעות חלוציים הוא טשטש את הגבול בין טיפוס לצניחה.
בהזדמנות אחרת באותה שנה בוואה טיפס על הר אחר של 4000 מטר בצרפת, Mont Moudit, ושבר את שיא הרחיפה הארוכה ביותר דאז (31 ק”מ). תוך כדי שהוא רוכב על סדרת תרמיקות (אוויר חם העולה מעלה) הצליח לרחף עד צידו השוויצרי של רכס המון בלאן. עד היום לא ברור אם הוא טיפס לשם בשביל הטיפוס או טיפס לשם בשביל לשבור את שיא הרחיפה… כך או כך הרפתקאות בוואה הסתיימו כאשר שנתיים מאוחר יותר פגש מקרוב עץ לאחר קפיצת בייס בוונצואלה.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של אאוטפאנל
אבל החלוציות של בוואה הקדימה את זמנה. עבור שאר בני האנוש באותה תקופה החיבור בין טיפוס הרים למצנחי רחיפה, בשטח, לא היה ממש פרקטי. ראשית, ציוד הרחיפה היה גדל מימדים וכבד להחריד. הכנפיים והרתמה לבדם שקלו מעל 13 קילו. אם להוסיף על כך חבלים, גרמפונים, גרזנים, ספייקס, ביגוד ואוכל הרי כבר הגענו לתיק שיכול לשמש מעולה בתור עוגן אבל בטח לא לטיפוס. שנית, “יצרני” מצנחי רחיפה היו חבר’ה שגזרו ניילונים בחצר האחורית. החומרים, עיצוב המצנח הכישורים הנדרשים לרחיפה היו כולם… איך לומר… אקספרימנט אחד גדול. החומרים לא היו יציבים, העיצובים של הכנפיים לא עברו בחינות והידע של מה לעשות עם הדבר הזה באוויר היה השערות מפה לאוזן. בגדר ניסוי-וטעייה. הגישה של ‘בוא נראה מה קורה אם ניקח את פיסת הניילון הזאת לפסגת הר ונרוץ איתה’ התאימה לקומץ מתאבדים. השאר חשבו שלטפס על הר זה אקסטרימי דיו.
“איפה הבירה הקרובה לנקודת הנחיתה?”
אבל כל זאת היסטוריה רחוקה והחזון כבר כאן. ציוד, ידע וטכנולוגיה הפכו את הבלתי אפשרי שבוואה עשה לפני 30 שנה לאפשרי כיום. לא בהכרח קל, לא בהכרח נטול תקלות – אבל בהחלט אפשרי. בעשור האחרון ציוד הרחיפה והטיפוס צמחו להיות רזים יותר, קלים יותר, חזקים יותר ובטוחים יותר. סט הטיפוס-רחיפה שלי למסלולים פחות טכניים שוקל פחות מ 6 קילו, ונכנס לתיק של 30 ליטר. למסלולים יותר טכניים הוא לא גדול מכך בהרבה. גרזני טיפוס ששקלו בעבר כמעט קילו שוקלים כיום 250 גרם עם להבים חזקים ואפקטיבים יותר. מצנחי רחיפה ששקלו בעבר 5 קילו עם יחס דאיה של 4:1 שוקלים כיום קילו וחצי, יציבים יותר במערבולות אוויר ועם יחס דאייה כפול.
גם טכניקות הרחיפה והטיפוס השתכללו והידע זמין ונגיש באינספור בתי-ספר עם מדריכי רחיפה וטיפוס מקצועיים. למעשה הידע כל כך זמין שישנם היום קורסי רחיפה בצרפת שאינם סתם עבור טייסים מתחילים אלא תפורים עבור מטפסים. הם לא לומדים לטוס פאראגלידינג – הם לומדים לרדת מההר עם פאראגלידינג. ויש הבדל: הם לומדים על כנף ורתמה יעודיים ורוכשים ידע שמיועד למידותיו של האלפיניסט המרחף.
הטכנולוגיה כיום מספקת מודלים חכמים לחיזוי מזג האוויר והתחזיות מדוייקות יותר מתמיד. אני יכול תוך דקות לאסוף את כל הנתונים שדרושים בשביל להבין את התנאים עבור מסלול פאראלפיניזם: לומר ברזולוציה של שעה מה יהיה כיוון ועוצמת הרוח על הפסגה ובנחיתה, כמה ס”מ שלג טרי על המסלול, האם הקרח יציב, מה הטמפרטורה השוררות, חוזקת התרמיקות, מה גובה וסוג העננות ואיזה מקדם הגנה למרוח נגד השמש. הטכנולוגיה לא באה לקראתנו רק במודלים של חיזוי מזג האוויר: Google Earth מאפשר לי לעקוב אחר כל מסלול הטיפוס ברזולוציה של מטרים, לנתח את המעברים הבעייתים ולסמן נקודות המראה ונחיתה פוטנציאליות. אפליקציות רחיפה יספרו לי על יחס הדאייה שלי ויסמנו את גבול צילינדר אזור הדאייה שלי. בקיצור, כמות ואיכות הנתונים הזמינה היא מרשימה. היא מאפשרת להחליט לא רק אם ניתן לשלב רחיפה מהפסגה ביום מסויים, אלא גם את שעת ההמראה הרצויה, כיוון הטיסה, היכן צפויות מערבולות ואיפה הבירה הקרובה לנקודת הנחיתה (כן – בירת ה”אחרי-טיפוס” זה מסורת גם אם סיימתי לטפס ב 9 בבוקר).
על כן אין להתפלא שכמות גדלה של אלפיניסטים, בעיקר צרפתיים ושוויצרים נכנסים אל תוך עולם הרחיפה. הם לא עושים הסבה מטיפוס לרחיפה. הם מכניסים לתוך ארגז הכלים האלפיניסטי שלהם כלי נוסף לתנועה בהרים: הרחיפה מטה. כלי נוסף לצד סקי טורינג, טיפוס קרח וטיפוס טראד.
מה צריך בשביל לשלב טיפוס הרים ומצנחי רחיפה?
מן הסתם תנאי הסף הם לדעת לטפס הרים ולדעת לרחף. את שני התחומים צריך לדעת לעשות ברמה טובה במגוון תנאים שונים. הכניסה לכל אחד מהתחומים דורשת שנים של התמקצעות אינסופית. עבור אדם שאינו מטפס הרים על בסיס חודשי במהלך השנה – הוספת רובד הרחיפה לתוך טיפוס גדול תהמם אותו מגודל המורכבות שהתווספה.
וכך גם בכיוון ההפוך: מרחף מנוסה שיוסיף את רובד טיפוס ההרים לתוך הרחיפה בלי לבסס את טיפוס ההרים כספורט בפני עצמו – ימצא את עצמו בולע יותר ממה שהוא יכול ללעוס. זה כמו בניית מגדל. אפשר להוסיף עליו עוד לבנה רק כאשר הלבנות תחתיה יושבות היטב. אחרת זה קורס. אבל החיבור בין שני התחומים לא מסתפק רק ב’להיות טוב’. הוא דורש לדחוף את היכולות צעד אחד קדימה. ראשית, עליך לטפס סולו. פראאלפיניזם הוא ספורט לזאבים בודדים. מטפסים שאינם טייסים בעצמם לא מתלהבים להירתם עם פרטנר למסלול 4000 מ’ ואז להיפרד ממנו בפסגה ולעשות את כל הדרך מטה ללא אבטוח. המשמעות היא יציאה למסלולים ללא פרטנר או לא לצאת כלל לפראאלפיניזם. זה לא דבר רע כאשר חושבים על כל ציוד האבטוח שאפשר לחסוך ולהשאיר בבית. זה גם לא אומר שצריכים להיות אלכס הונולד אבל בהחלט צריך לבחור מסלולים שמרגישים בנוח להיות עליהם אוטונומיים. למשל מטפס עם יכולות למסלולי D ו 6c, יצטרך להנמיך בפראאלפיניזם סולו את רמת המסלולים שלו לדרגת AD ו 4a בלחץ.
שנית, טיפוס הרים עם ציוד רחיפה דורש סיבולת גופנית גבוהה, מהסוג של הליכה בשיפוע עם משקלים גדולים במשך ימים (מסלולים קלאסיים באלפים אורכים כיומיים-שלושה). ההגעה לפסגה היא רק חצי הדרך וההמראה אינה מובטחת. לפני כמה שנים בעת העפלה על ה Dom (פסגת 4000 מטר ליד צרמאט) המתינו לי רוחות של 40 קמש וערפל מוחלט. לא היה סיכוי להמריא. הטיפוס מטה היא סיפור שלא נגמר אבל עם סט ציוד רחיפה על הגב סיימתי חזרה בעמק בשעת לילה עם הלשון בחוץ. לקח לי יומיים להתאושש אבל הלקח נלמד – צריך יותר כושר נשיאה למשקלים. שלישית, השליטה הקרקעית במצנח בגבהים של 3000 מ’ ומעלה דורשת מיומנות רבה יותר. האוויר הדליל מקטין את מקדם החיכוך והכנף הופכת לדינאמית ומהירה יותר. התפעול שלה על קרח עם מגפיים, גרמפונים ותיק מלא ציוד טיפוס לא מקלים על השליטה. רביעית, להבדיל מאתרי רחיפה מוסדרים בהם נקודת ההמראה והנחיתה ייעודיות, בפראאלפיניזם על המטפס לקרוא לבדו את תוואי השטח והתנאים השוררים באוויר. במאני טיים, כאשר הנך לבדך בגובה 4000 מ’ אוחז במיתרים על שיפוע קרח, חשוף לאלמנטים, דרוש ים של ניסיון בשביל באמת להבין את גבול יכולת הכנף ולהכריע אם, מאיפה ולאן להמריא. לא כל פסגה אפשרית להמראה והגבול שבין תנאים גבוליים-אך-אפשריים לבין הימור קטלני הוא הרבה פעמים מטושטש. המרווח לטעויות קטן שם למעלה.
פראאלפיניזם מסוכן יותר? הפוך גוטה הפוך
אז האם פראאלפיניזם הוא נישה לג’אנקים של דופמינים? האם הוא הגרסה האקסטרימית של טיפוס הרים ורחיפה? אני לא חושב. בתנאים הנכונים עם הכישורים המתאימים רמת הסיכון למעשה פוחתת. מדוע? סטטיסטית התאונות טיפוס הרים מתרחשות ברובן בדרך מטה מהפסגה, כאשר המטפס, נושא עייפות מצטברת, חוצה קרחונים בטמפרטורות אמצע היום חשוף למפולות. זוהי התשתית האידיאלית לתאונות. כל זאת כמובן נחסך כאשר מרחפים מטה. דרך נוספת לראות את הדברים: ככל שזמן החשיפה על ההר מצטמצם, כך גם ההסתברות לתאונה קטן. ורחיפה מטה בהחלט מצמצמת את החשיפה על ההר. אלא אם כן התמכרתם לפראאלפיניזם ואז התיאבון להרים גדל…
מאת: אליה זמור
