לכל אחד מאיתנו בטוח יש כמה דברים שקשה להגיד להם “לא” כשמישהו מציע אותם. אצלי, למשל, בין הדברים שנדיר שתשמעו אותי מסרב להם, עומדת גלידה איטלקית טובה. כזו היתה ההצעה לריצת 32 הק”מ באיזור ערד. או שמא היה זה טרק מהיר?
מאת: ודים לינצקי
רצו וגם צילמו: רוית גולן בן זאב, נדב שחורי, ודים לינצקי, אריה פישלר
טרק מהיר ספק ריצה
זוהי ספק ריצה ספק טיול במדבר לכבוד יום ההולדת של החבר. המרחק לא היה קל לעיכול (32 ק”מ) וגם הטיפוס המצטבר (1400 מ’) לא השאיר הרבה מקום לספק בעניין אופי האירוע. המספרים המאיימים סיננו כמה אנשים ששקלו להצטרף לחגיגה וזה השאיר רק 5 מאיתנו בבוקר מוקדם של יום שישי חורפי לא רחוק מערד. הקפצה מאיזו נקודה נידחת באמצע השטח לכיוון תחילת המסלול במורד הכביש ערד – ים המלח גרמה גם לנהג מונית ערדי להיכנס ללחץ וכמעט הכפילה את המחיר שסוכם איתו מראש. למרות הכל, החלטנו לא להרוס את החגיגה ותיגמלנו את הנהג לפי בקשתו. כך, בגובה של 150 מ’ מתחת לפני הים, הכל התחיל.
כביש מול שטח
חייב לעשות כאן סטיה קטנה מהנושא לטובת תיאור האירוע. מאז תחילתו של המין האנושי, היצורים הקדמונים נהגו “לקטלג” כל דבר שהם פוגשים, למיין אותו לקטגוריה מסויימת. בין אם זה באוכל (רעיל/לא רעיל), חיות שהוא צד (מסוכן/ לא מסוכן) או יצורים אחרים שהוא פגש (ידידותי/עויין). התיוג הזה נועד במקור כאמצעי הגנה/הישרדות בסיסי שהיה אמור לשמור על הבנאדם הקדמון מסכנות. עם הזמן הרבה מהתיוגים איבדו מחשיבותם ובמקומם הופיעו אמצעי הגנה אחרים ומתוחכמים יותר, אבל דבר אחד נשאר מאז שמלווה את בני המין האנושי עד היום וזה עצם מנגנון התיוג עצמו.
למרות שזה אמור להקל עלינו ואף במקום מסויים להגן עלינו, הדבר בעצם מגביל אותנו. אסביר את זה בעזרת המקרה של הריצה המדוברת כאן. כולנו מכירים 2 סוגי ריצה עיקריים – שטח וכביש וכולנו (מי שרץ כמובן) מנסים לשייך את עצמנו לאחד הסוגים. במקרה הזה, התיוג היה בעייתי במיוחד.
לא ממשיכים לפני שנרשמים לניוזלטר- עידכון שבועי על תוכן מעולה:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
טרק מהיר או ריצת טיול?
לעומת ריצת כביש שאין לה כמעט תתי קטגוריות, בריצת שטח המגוון רחב: החל מריצת שבילים לבנים ביער שלא מצריכה מיומנויות מיוחדות וציוד (מלבד אולי נעלי ריצת שטח) ועד ריצת שבילים טכנית שלא תמיד הקשר בינה לבין הריצה ברור לכולם מכיוון שהיא כוללת גם ריצת שבילים, גם טיול רגלי (power hiking) וגם טיפוס.
לא מדובר כאן בתנועה רציפה במהלך הריצה ויש לא מעט הפסקות התרעננות (בגבי מים למשל). לא מעט מציוד הריצה לסגנון הזה הוא משותף לציוד outdoor שנמצא בקצה הקל והמינימליסטי של הז’אנר ויש גם מסעות/ריצות שמורכבות עם יותר קטעי הליכה מאשר ריצה. יש רצי שטח שנרתעים מסוג ריצה שכזה, כי אצלם הוא לא מקוטלג בקטגוריה של ריצות שטח. חלק אפילו מתייגים אותם באדום עם כיתוב “מסוכן”. זו בדיוק המגבלה שעליה דיברתי לפני וזו בדיוק מה שמנע ממני יציאה לאירועים כאלה עד לא מזמן.
בחזרה לאותו בוקר יום שישי
מזג האוויר היה אפרורי לאחר יום גשום ששטף את האזור, אבל לפי התחזית לא היו צפויות הפתעות. לאחר טיפוס קצר בסינגל לתצפית צנועה למרגלות הר חמר ירדנו לתוך ערוץ נחל חמר עצמו. המדבר – בשיא הפריחה וניתן היה להרגיש רטיבות בכל מקום שבו דרכנו בחול של הערוץ. פה ושם – שלוליות מי גשמים וערמות של סחף. התקדמות בתוך הערוץ איטית ושקולה בגלל בולדרים גדולים ובינוניים שהיינו צריכים לקפץ ביניהם ובגלל בריכות של מים שהלכו וגדלו ככל שעלינו בנחל. באחד המקומות המוביל פתאום נעצר וקפא במקום. ביד אחד הוא סימן לנו לעצור ובשניה – שנהיה בשקט. לאחר רגע מלחיץ וכל מיני תרחישים שעברו לי בראש הוא שאל – “אתם שומעים את המים?”. כשהקשבתי אכן ניתן היה לשמוע צלילים של זרימה ופכפוך של מים!
מים זורמים באמצע המדבר
זה היה נשמע כמו נחל אמיתי שזורם בקרבתנו! נחל? כאן? באמצע המדבר? כשהתקרבנו נגלה לעיננו מפל קטן של מים נקיים וצלולים שזרמו משום מקום לתוך בריכה קטנה ואחריה פשוט נעלמים לתוך האדמה. המראה היה סוריאליסטי משהו ויחד עם הפסקול של פכפוך יצר משהו מיוחד שטרם יצא לי לחוות. כשהמשכנו להתקדם במעלה הערוץ ראינו עוד הרבה מקומות בהם המים פשוט מופיעים משום מקום, זורמים כמה מטרים על פני הקרקע ושוב נעלמים פנימה כלעומת שהופיעו. מדהים.
ערוץ נחל חמר רובו יחסית רחב ורק במקומות בודדים היו קטעים צרים וקניוניים שיצרו חוויה של עומק. כל זמן השהייה שלנו בנחל דיברנו על מה היינו עושים ולאן היינו בורחים במידה והיה פתאום מופיע שיטפון. מימין ומשמאל ירדו אלינו ערוצי נחלים קטנים ולפי עומק החריצים בערוצים אלה ניתן היה לדמיין את עוצמת הזרימה בהם בזמן שיטפון. עברנו בדרך גבי מים ממש מלאים וכמה מאיתנו אף טבלו בהם להתרעננות. אני כהרגלי העדפתי שלא לטבול וכרגיל הצטערתי על כך בהמשך.
Garbage Miles
פגשנו בדרך כמה גמלים משוטטים שהתקשו לפנות לנו את השביל והיינו צריכים להקיף אותם בזהירות שלא יבהלו. באחת התצפיות מעל הנחל שכללה טיפוס לא מבוטל, פגשנו קבוצת מטיילים קטנה שירדה באותו שביל והתקדמה בכיוון ההפוך לשלנו לכיוון ים המלח. אחרי כמעט 4 שעות ריצה וקצת יותר מ-17 ק”מ, שבהם התקדמנו מאוד לאט בתוך ערוץ נחל חמר, הדרך נפתחה ויצאנו לכביש סלול.
השמיים התבהרו והתחיל להיות חם. לפנינו כמה קילומטרים של מה נקרא בהגע המקצועי “garbage miles” שבהם אנחנו רצים על כביש גישה ושביל סלול וחוצים כביש 258 המוביל לשטחי כריה של מפעלי הפוספטים של ערד. הדרך לאט-לאט מתכנסת חזרה לערוץ נחל חמר ששוב הופך ליותר צר וסלעי.
נחל קינה
החול של הערוץ כבר יבש לגמרי ואין כלל סימנים של גשם ושיטפון שהיה כאן רק אתמול. מבלי ששמנו לזה לב מצאנו את עצמנו בנחל קינה. עדרי כבשים עם נערות בדואיות עם פנים מכוסות רועות צון, חבורת כלבים השומרים על הכבשים נובחים עלינו בחוסר חשק. אולי זו עייפות ואולי החום, אבל הרגשתי שאני חייב מוזיקה שתרים לי קצת את המוטיבציה. הוצאתי טלפון והפעלתי את פלייליסט הריצה שלי. מדהים מה מוזיקה שאני אוהב יכולה לעשות במצבים כאלה. כמה דקות אחרי פתאום אני מגלה שברחתי קדימה לדבוקה!
לקפל או לא לקפל?
כל הדרך הייתה משולבת עליות לא ארוכות וקטעים טכניים שבהם השתמשתי במקלות ריצה שהצטיידתי בהם לאחרונה. מעניין היה לעקוב אחרי ההרגשה והמאמץ שהשקעתי בעליות עם המקלות, לעומת כמה קטעים בהם החלטתי שלא להשתמש בהם. ממש מורגש. הבעיה היחידה היא הנשיאה שלהם בקטעים שלא משתמשים בהם. דילמת הקיפול שלהם כמעט תמיד הוכרעה נגד הקיפול וכך הייתי מוצא את עצמי הולך/רץ איתם בעודי מעביר אותם מיד ליד מדי פעם. הרגשתי שללא ספק חסר לי עדיין ניסיון השימוש בהם. זה ציוד שייקח עוד זמן להתרגל אליו על מנת שאוכל לנצל את מירב התועלת שהוא יכול להביא מבלי לוותר על הנוחות.
תופסים בירה ומוזה
ליד עץ שיטה גדול ורחב צמרת נפרדנו מנחל קינה והתחלנו לטפס על שביל טכני מאוד ותלול שהעלה אותנו הרחק מעל הנחל ופתח בפנינו מראה מרהיב על כל האזור ונתן פרספקטיבה יפה לדרך שעשינו בתוך ערוץ הנחל.בשלב הזה יחס הליכה לריצה נטה כבר חזק לכיוון ההליכה בגלל העייפות המצטברת ותוואי שטח שהיה טכני מדי לריצה במצב עייפות כמו שהיינו בו. רובנו החלטנו לוותר על רחצה בגב קינה והמשכנו לכיוון החניה.
כך תם ונשלם לו עוד יום טיול מושלם במדבר. אחרי שכולם הגיעו לרכב גילינו שהמקום שבו חנינו כלל כבר יותר מעשר מכוניות שהתיישרו באורך פלא בדיוק לפי הרכב שלנו שהיה הראשון לחנות במקום. בירה קרה שהוטמנה מבעוד מועד בתוך ציידנית עם קרחומים הייתה סוג של אקורד סיום לחוויה.
אף הרפתקה במדבר באזור ערד לא נחשבת לשלמה אם לא מסיימים אותה בארוחה חגיגית במוזה – המסעדה המיתולוגית שנמצאת בכניסה לערד. היא נחשבת אחד מעמודי התווך של טיולי מדבר ומאז שנפתחה בשנת 1985 מהווה מוקד משיכה למטיילים באזור.
כך הסתיימה לה עוד הרפתקה מדברית שהשאירה אחריה הרבה חוויות, תמונות ופוסטים ברשת.
