ברוח המסורת שסיגלתי לעצמי בשנים האחרונות מאז שעברתי לגור בשיקגו – של למצוא את הרכיבה הכי לא הגיונית לרוכב המתגורר בשיקגו, בטיול הזה התבייתתי על קולורדו. אבל לא סתם על רכיבה בקולורדו כי אם על ה-Triple Bypass (ממש ההפך הגמור מניתוח מעקפים, אם כי יש אסכולה שתטען שתצטרכו אחד אחרי הרכיבה).
תמונות: לינה גורטה ושרון שחר
מאת: שרון שחר
במחשבה שניה, למה רק טריפל אם אפשר לעשות את זה פעמיים משני הכיוונים? נרשמתי ל-Double Triple Bypass, ובעוד אני ממלאת את טופס ההרשמה אני שומעת את קולה של הפולניה שלי, אמא כמובן, מהדהד בראשי, נו באמת שרי, אני לא מבינה למה את עושה את זה? אז תכף תבינו למה.
טיפוס לפס
רכיבה בקולורדו
קולורדו היא גן עדן לאופניים, מכל סוג ובכל עונה! אפשרויות הרכיבה בקולורדו הן בלתי מוגבלות. אם תשבו מול מפת קולורדו, בערך בכל נקודה שתפילו את הסמן סביר להניח שתמצאו איזור אופטימלי לרכיבה. מדובר באחת המדינות היפות בארצות הברית שעוברים בה הרוקיס – הרים גבוהים במיוחד ואתרי סקי, מדבריות, וקניונים עמוקים. היא הפכה למעין מכה של אופניים ויש לא מעט חברות ורוכבים מובילים שבחרו בה או צמחו בה להיות בסיס הפעילות העיקרי שלהם.
כיאה לאיזור כזה היצע אירועי הרכיבה הוא גדול, בין אם רב יומיים (כמו Bicycle Tour of Colorado או Ride the Rockies) או חד יומיים, כביש או שטח ובשנים האחרונות גם בכל עונה (על fat bike כמובן). אבל יש מספר אירועים שהם אייקונים ועולים לרמה של bucket list ride, ה-Triple Bypass הוא אחר מהם. הוא היה בבקט ליסט שלי מספר שנים.
איפה ללון
בנסיעה זאת בחרנו בסוג של טיול כוכב שמרוכז סביב נקודת ההתחלה/סיום של ה-Triple Bypass. אם כבר מגיעים עד קולורדו, אז הוספנו מספר ימים לפני (בעיקר לצורך התאקלמות לגובה) ואחרי (סתם ככה). בחרנו להתמקם בעיירה Beaver Creek שממוקמת מרחק יריקה מקו הסיום של היום הראשון (שהוא גם קו הזינוק של היום השני) באיזור הידוע כעמק Vail.
Beaver Creek היא עיירת סקי שממוקמת בעמק Vail בערך 2.5 שעות נסיעה מהעיר דנוור. כיאה לעיירת סקי שמכבדת את עצמה אפשריות הלינה מגוונות מאוד. עבור קבוצתנו, שמנתה 6, האופציה ההגיונית ביותר היתה לשכור דירה מאובזרת הייטב לשבוע, ולא הצטערנו. 2 בנות נוספות בקבוצה, נקרא להן האמיצות, החליטו שזה לא תהייה חוויה אוטנטית בקולורדו אם הן לא יעשו קמפינג. כולנו ריחמנו עליהן בשעות אחרי הצהרים שהגשם המטריד הפך לברד. על ההזמנה להצטרף לג׳קוזי אחרי הרכיבה או למקלחת חמה, או להטעין את הבטריות למכשיר חשמלי זה או אחר הן קפצו מיד. אז דעו לכם שאופציית הקמפינג קיימת אבל ראו הוזהרתם, לדעתי זאת אופציה לאמיצים בלבד או תפרנים במיוחד (כן יש גם דובים ביער).
אציין כי באתר האירוע יש הפניות למלונות מומלצים או דירות עם תעריפים מיוחדים לרגל האירוע, דרך מרכז ההזמנות של אתר הסקי.
הגעה
שדה התעופה של דנבר זו האופציה הנוחה והזולה ביותר להגעה. לגולשי הסקי שביניכם (או snowboard) אני בטח לא מחדשת כלום, אבל כמו עיירות סקי רבות, גם Beaver Creek/ Avon בנויות ככה שממש לא צריך רכב והכל במרחק הליכה, ואם לא אז יש שאטל חינם של העיירה. יש גם שאטל משדה התעופה לעיירה, כך שאם לא בא לכם לנהוג זה אפשרי וזאת אופציה טובה. מטעמי נוחות אנחנו בכל זאת החלטנו לשכור אוטו. אז איך מכניסים 3 זוגות אופניים ארוזים, 3 מזוודות ושלוש נוסעות לרכב אחד? נו טוב, בקולורדו הייה קולורדואי, ברור ששכרנו pickup truck. אחרי עצירת חירום בהום דיפו לקנות שקים שיכסו את המזוודות והציוד שמאחור שלא ירטב במבול שהחל לרדת ברגע שנכנסנו להרים, היינו בדרכנו למחוז חפצנו, רטובות אך מרוצות (וזאת לא הפעם האחרונה שאהיה רטובה בטיול זה).
אוכל
גם כאן ההיצע בלתי מוגבל. ממסעדות יוקרה (אחרי הכל מדובר באיזור סקי) לבארים. אם חפצה נפשכם בג׳אנק פוד, גם זה בנמצא בדמות המקדונלד המקומי. השהייה בדירה מאפשרת גמישות בין אכילה בבית למסעדות. איפשהו באמצע היתה הבחירה שלנו, מעיין פשרה נוחה לכיס, ללו״ז ולעובדה שאחרי הכל אנחנו בחופשה וממש לא בא לנו לבזבז אנרגיה על בישולים. אז מהר מאוד נכנסנו לשיגרה, ארוחת בוקר בדירה, יציאה לרכיבה קצרה, ארוחת צהריים באחת מהעיירות הסמוכות (בין אם כהפסקה ברכיבה או אחרי הרכיבה), נשנוש בדירה של apre velo וסיום היום בארוחת ערב באחת המסעדות באיזור. החיים הטובים. כמובן שאסור לפסוח על הבירות המקומיות.
המלצה אישית, אם אתם קרניבורים כמוני, לא לפסוח על מסעדת The Gashouse, ב-Edwards, זוהי מסעדה שממוקמת בתחנת דלק ישנה ומתמחה בבשר צייד. אל תיבהלו משורת הפוחלצים שתקדם את פניכם בכניסה ובתוך המסעדה, האוכל והאווירה שווים את זה.
התאקלמות
אחד הדברים המיוחדים לרכיבה באיזור הרי הרוקיס הוא הרכיבה בגובה. Beaver Creek ממוקמת בגובה 2,500 מטר מעל פני הים, ומעברי ההרים באיזור מתנשאים לגובה של מעל 3,000 מטר. האוויר דליל יותר, מה שמקשה על הנשימה בעיקר בעת פעילות גופנית מאומצת (אפילו טיפוס במדרגות). יש כאלו שרגישים יותר להשפעות הגובה ואף נוטים לסבול מסחרחורות, קשיי הירדמות וכו׳ ויש כאלו שפחות מושפעים. למי שלא התנסה בתופעה ולא יודע איפה הוא נופל על הסקאלה מומלצת הגעה מוקדמת של מספר ימים לפני האירוע. אם אתם חובבי גאג׳טים (מד דופק וואטים), אל תלחצו אם תראו את הדופק שלכם מחד נוסק למעלה ואת הוואטים, מאידך, יורדים למטה. זאת השפעת הגובה ולא חוסר הכושר (טוב נו לפחות לגבי חלקנו).
הרכיבה
בשביל זה היגענו עד הלום. בערך לכל כיוון שתבחרו יש אופצית רכיבה שכוללת טיפוס ארוך מאוד (לפחות 16 ק״מ), שמתוגמלת בנופים עוצרי נשימה וירידה מתפתלת ומהירה, נהגים סבלניים ועוד עשרות רוכבי אופניים אחרים.
כדי לאפשר התאקלמות מקסימלית (שוב במסגרת מה שימי החופש שלנו והכיס מרשים) הגענו 3 ימים לפני תחילת הDouble triple bypass. אחרי ביקור קצר בחנות האופניים המקומית קיבלנו המלצה על מסלול רכיבה לחימום הרגליים. יציאה מ-Avon (העיירה השכנה, בתחתית ההר), במישור מדומה לכיוון העיירה מינטרן (עיירה קולורדואית טיפוסית מתקופת הבהלה לזהב) ומשם במגמת עליה מתונה ואז לא כ״כ מתונה לכיוון מעבר הרים טנסי. אחרי כ-25 ק״מ של טיפוס, תמונה מחייבת בפסגה, אחורה פנה וחזרה בירידה לכיוון Avon. אם אתם רוצים רכיבה ארוכה יותר, ניתן כמובן לרדת מעברו השני של המעבר לכיוון העיירה Leadville ורק אז לחזור. וכן – זו אותה לידוויל שאתם מכירים מהלידוויל 100 – מירוץ מרתון אופני ההרים האגדי.
מזג האוויר האיר פנים ביום הראשון והטפטוף המסורתי של אחר הצהרים נשאר בגדר טיפטוף וארך רק מספר דקות. בחזור, כיוון ששעת צהריים והשמש בחוץ, ואנחנו כאן כדאי להינות עצרנו לסנדוויץ וקפה.
הדאבל טריפל ביפאס
במשפט אחד ה-Triple Bypass זוהי רכיבה חד יומית המתחילה מהעיירה Evergreen ומסתיימת בעיירה Avon. כדי להגיע מנקודת ההתחלה לסוף אתם תרכבו 193 ק״מ (120 מייל), תחצו 3 מעברי הרים, Juniper, Loveland ו-Vail, ובסה״כ תתפסו קצת מעל ל-3,000 מטר מצטברים. אם אתם מזוכסטים, כמוני, למוחרת תקומו שוב מוקדם בבוקר ותרכבו בכיוון ההפוך, מ-Avon ל-Evergreen, שני ימי רכיבה אלו נקראים ה-Double Triple Bypass.
האירוע נערך בחודש יולי כל שנה, ויולי 2015 היתה השנה ה-27 של האירוע. אופציות הדאבל הוספה בשנת 2011. עם הוספת היום שני נפתחה ההזדמנות לרוכבים נוספים לעשות את ה-Triple Bypass אבל מהכיוון השני. בכל שנה מעל 3000 רוכבים משתתפים באירוע באחת והוריאציות שלו.
מתחילים…
יום שבת, הרגע המיוחל הגיעה. כיאה לאירוע שמכבד את עצמו בארץ האפשריות הבלתי מוגבלות, הכל מתוקתק. המארגנים חשבו על כל פרט קטן. כיוון שמדובר באירוע שהרכיבה בו הוא מנקודה לנקודה, באחד השלבים של הרכיבה תזדקקו להקפצה. במקרה שלנו זה היה לנקודת ההתחלה של היום הראשון ומקו הסיום של היום השני. השאטל אוסף אותנו לא רחוק מהדירה, בשעה לא אנושית, 4 בבוקר. בחוץ קפוא ואנחנו מצטיידים בעוד שכבות שיוסרו עם התחלת הרכיבה וישלחו לקו הסיום של אותו היום.
הנהגת (כן נהגת, זאת לא טעות) חייכנית ואנרגטית מידי ל-4 בבוקר, מסבירה איך לסדר את האופניים, מגבירה את החימום, מכבה את האור, אולי נצליח לתפוס עוד קצת שינה במהלך השעתיים שיקח לנו להגיע להתחלה. גם כאן אציין כי יש להירשם לשאטל מראש דרך אתר האירוע. אם עשיתם את ההזמנה למגורים דרך מרכז ההזמנות של אתר הסקי, אז הוא אף כלולו במחיר ששילמתם עבור המגורים, ואם לא כמובן בתוספת תשלום. כעבור כשעתיים הגענו לקו ההתחלה.
כיוון שה-Triple Bypass זאת רכיבה ולא מירוץ, אין שעת התחלה רישמית ומארגני האירוע מבקשים מהמשתתפים להתחיל בין השעות 5 בבוקר (כן קראתם נכון) ל-8 שנשמע יותר אנושי. כיוון שהרכיבה כוללת טיפוס למעברי הרים של מעל 3,000 מטר והסיכויי למזג אוויר לא יציב בפסגות בשעות הצהרים המאוחרות גבוהה בכל עונה, העצה שקיבלנו היא להתחיל כמה שיותר מוקדם. מה זה מזג אויר לא יציב אתם שואלים? תמשיכו לקרוא. כמו כן, אתם לא רוצים להתחיל מאוחר מידי כי יש נקודות cutoff לאורך הדרך. המסלול נסגר ב-8 בערב.
קו הזינוק ממוקם בדיוק בתחילת העליה הראשונה, מה שאומר שמפידול הראשון אתם כבר במגמת עליה שתמשיך בשיפוע ממוצע של 4-5% (ושיפועים מקסימלים של כ-10%) למשך כ-25 ק״מ ומסתיים בגובה של כ-3,400 מטר (פסגת Juniper Pass). על הטיפוס הארוך אנחנו מתוגמלים בירידה ארוכה לא פחות.
הטיפוס השני מתחיל מיד בסוף הירידה, הוא הטיפוס הארוך של היום כ-45 ק״מ, עם שיפוע ממוצע של כ-6%, עם קטעים קצרים (אך לא זניחים) של כ-9%. הוא הטיפוס למעבר הרים Loveland שמתנשא לגובה של 3,655 מטר. למרות שהשיפועים בקולורדו הם לא מהקיצוניים, האורך שלהם יגרום לחלק מהרוכבים לעבור להליכה. Loveland Pass הוא נקודת continental divide, זהו קו דימיוני שעובר בהרי הרוקי שמחלק את מי המשקעים והנחלים לשניים, אלו הנופלים בצד אחד של הקו זורמים לאוקיינוס השקט ומצידו השני לאוקיינוס האטלנטי. אחרי התמונה המחייבת עם השלט המצהיר על עובדה זאת, שוב מתוגמלים בירידה ארוכה ומתפתלת.
קצת לפני שמתחיל הטיפוס האחרון של היום, יש טיפוס בונוס ל-Swan Mountain, זהו טיפוס קצר מאוד (הכל כמובן יחסית) אבל לדעתי אחד החלקים היפים של הרכיבה, בו מקיפים את אגם Dillon עם נקודות תצפית על ווילות הענק הצופות על האגם והרי הרוקי.
הטיפוס האחרון מהעיירה Frisco למעבר הרים Vail הוא הטיפוס ״הקצר״ של היום, אורכו ״רק״ כ-8 ק״מ בשיפוע ממוצע של כ-4%. הטיפוס נעשה כולו על שביל אופניים שנסלל במיוחד! ללא שביל אופנים זה הרכיבה באופנים לפסגת מעבר Vail היתה מסוכנת מאוד. כל שנותר לי הוא להתרשם מההשקעה המדהימה הזאת בשביל אופניים המטפס לפיסגה ויורד מהעבר השני.
בתחילת העליה, השמיים הכחולים שליוו אותנו עד כה, התחילו להתכסות בעננים שחורים, והבנתי שאני הולכת להיות בבעיה. סופה מגיעה. כל שנשאר לקוות שהפעם זה יהיה רק גשם ולא ברד עצבני. רוב העליה עוברת בטיפטוף, וכבר כמעט חשבתי שהתמזל מזלי והשחור שחור הזה שבשמיים יחכה עוד קצת, אולי עוד 45 ק״מ, אבל אז, כשאני כ״כ קרובה לפיסגה נפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות החל לרדת, עם טיפות הענק היורדות מהשמיים כך ירדו גם הטמפרטורות. לא סתם אומרים מארגני האירוע להיערך לכל מצב ומזג אויר כי בקיץ בהרי הרוקי הכל יכול לקרות.
מחשש שאקפא מקור אם אעצור בתחנת ההאכלה האחרונה, החלטתי להמשיך למרות שכמעט לא נשארו לי מיים. בשיניים נוקשות, אבדן תחושה בידים שלא הרגיש אידאלי בירידה באורך של מעל ל-20 ק״מ, אני עושה את דרכי למטה לכיוון עיירת הסקי Vail. כשאני כמעט בעיירה מתחילות הרעידות הלא רצוניות – מצב של כמעט היפוטרמיה. זה הזמן לחייג לחבר טלפוני (או במילים אחרות למישל ופטרישה שלא רכבו היום). Help, אני מבקשת בקול רועד. בואו לאסף אותי, אני פורשת.
הן ידעו מייד שהמצב כאן חמור. אני עולה בחזרה על האופניים ורוכבת עד שאני אפגוש אותם. נלחמת ברעידות הלא רצוניות. כ-16 ק״מ לפני הסוף אני רואה אותן. הן עוצרות את הרכב, אבל כאן אני מחליטה שאני לא מוותרת. תודה שבאתן, אבל אני ממשיכה. אני אפגוש אתכן בקו הסיום. אני חוברת לבחור איטלקי ואנחנו מחליטים לעבוד ביחד עד קו הסיום.
יום ראשון הוא היום השני של הדאבל. הכל מתחיל מחדש. באופן כללי הטיפוסים ביום זה קצת יותר ארוכים ותלולים מה שהופך אותו לקשה יותר, בנוסף לעייפות המצטברת מהיום הקודם. למזלנו מזג האוויר האיר פנים ושמיים כחולים ליוו אותנו לאורך 120 המייל.
בשני הימים של הרכיבה, האירגון הוא מופתי. יש תחנות האכלה רבות בנקודות אסטרטגיות ובנוסף להם תחנות המיועדות למילויי מים, למעשה ממש לא צריך לסחוב אוכל משלכם, אם כי אני תמיד לוקחת איתי איזה ג’ל או bar ליתר ביטחון. בכל תחנת האכלה יש גם מכונאי לתיקונים על הדרך.
קו הסיום בשני הימים הוא חגיגה בפני עצמה. אוכל, בירה ומוסיקה מתנגנת. ביום שבת לאור מזג האוויר הסוער הם אפילו אירגנו אוהל מקורה לכולם. כמןמכן יש גם עמדות להחלפת בגדים.
הקינוח
אחרי יום של התאוששות שכלל הייק קצר בפסגת אתר הסקי Vail, החלטנו שאם היגענו עד קולורדו אנחנו לא יכולות לותר על איזה רכיבת הרים קטנה. אז שכרנו אופני הרים, בחרנו במסלול שמתאים למתחילים שבקבוצה שהומלץ על ידי מקומיים ונקרא valley to valley.
אמנם המסלול עצמו מתאים למתחילים, אבל הדרך שבחרנו להתחבר אליו, לא כ״כ. מה שנכון לסקי נכון גם למסלולי האופניים: מסלול ירוק (קל) בקולורדו אינו זהה למסלול ירוק בשיקגו. אופס… בצער רב נאלצתי לקטוע את הרכיבה כשהבנות האחרות קיבלו רגליים קרות מרכיבה על סינגל צר ומתפתל על שפת ההר. כל שנשאר לי לעשות הוא להוסיף שורה חדשה לרשימת ה-To do שלי. חייבים לחזור לרכיבת הרים בקולורדו. 2016 זאת השנה.
תמונות: לינה גורטה ושרון שחר
מאת: שרון שחר
נהניתם לקרוא? הכניסו אימייל בתיבה מטה ונעדכן אתכם במייל אחת לשבוע על הכתבות המעניינות:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
