לפעמים המסע לוקח אותך ממש לסוף הדרך. הצלם עטור הפרסים בן ת’וארד (Ben Thouard) הגיע עם המסע שלו לכפר קטן בקצה הדרך בקצה אי במרכז דרום האוקיאנוס השקט- טהיטי. OUTPANEL גאה להציג שיתוף פעולה עם Roam Media במסגרתו נביא לכם מדי פעם כתבות וסרטים ברמה מדהימה.
מחצר ביתו הוא משגיח על טיהופואו (Teahupo’o)- נקודת השבירה האגדית של הגלים, שמקבלת סוולים שהם מהחזקים בעולם. אחרי שנים של צילום גלישה וגלישת רוח ומאבק למציאת סגנון הצילום הייחודי שלו, בן החליט לתת לגלים ולמים הצלולים של פולינזיה הצרפתית לתת לו השראה והמציא סגנון חדש להתבוננות באוקיאנוס. “הבנתי שאפשר לצלם תמונות של נוף דרך הגל, מתחת למים. זה הדהים אותי” אומר בן, שהחל לחקור סביב האי מאות פעמים בחיפוש אחרי נקודות צילום חדשות.
“חשבתי לעצמי, זו רמה אחרת לגמרי. אני לא חושב שראיתי תמונות כאלה קודם לכן. זה מה חיפשתי”. התוצאה היתה אוסף של תמונות שלקח שנה שלמה לצוד אותן, ופורסמה בספרו החדש: SURFACE. צפו בסיפור שלו בסרט של ROAM מעלה שהופק ביחד עם Pela. בסרט בן מספר על המסע הארוך שלו אל סוף הדרך. המקום: טיהופו, טהיטי, בפולינזיה הצרפתית.
איך המסע שלך הביא אותך לטהיטי?
“טהיטי היתה חלום מאז שהייתי צעיר. כשגיליתי לראשונה את טהיטי פשוט התאהבתי במקום ובתרבות המקומית. אני אוהב את סגנון החיים שיש לנו כאן בטיהופו. מאוד רגוע ושקט. אין פה חיי חברה טובים אבל יש לנו איכות חיים טובה. מאוד טבעי, וזה היה חשוב לי לבנות את המשפחה פה.”
זו נקודת שבירת הגלים טיהופואו בחזר האחורית שלך?
“כן. זה אחד הדברים הטובים של לגור בצד הזה של האי. זה לא מאוד יקר, אז אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחיות על קו החוף. יש לי את הסירה הקטנה שלי מול הבית, ואני יכול לקפוץ לטיהופואו בחמש דקות. ככה יכולתי לייצר את אוסף התמונות משום שאני ממש מול אחת מנקודות הגלישה הטובות ביותר בטהיטי. אני בד”כ מתעורר ממש בזריחה או קצת לפניה, ובודק את התנאים מהבית שלי עם עדשה ארוכה. אם אני צריך לצאת לצלם, אני יכול לצאת מייד לסירה. המוטיבציה: אני צריך לייצר משהו חדש.
למה טהיטי היתה המקום לפיתוח החזון היצירתי שלך?
“הגעתי לפה לראשונה כשהייתי בן 22, ונדהמתי מכמה צלול יכול האוקיאנוס להיות. יש לנו פה כנראה מים שהם מהצלולים ביותר שיש בעולם. ובגלל שהגלים נשברים על ריף כ3-5 ק”מ מהחוף, אין חול, אין זיהום, כלום. המים רוב הזמן צלולים לגמרי. ביליתי כל כך הרבה זמן במים, מתחת למים, עם המשקפת, מתבונן לכל כיוון ומגלה- שעם התנאים הנכונים, אתה יכול לראות את הנוף בחוף דרך הגל. אז התחלתי להשקיע את כל הימים שלי בחיפוש דרך חדשה לצלם מתחת למים ובשימוש בעדשות שונות. חזרתי הביתה והורדתי את התמונות, ו… וואו! זו באמת הרמה הבאה. אני לא חושב שאי פעם ראיתי כאלה תמונות בעבר. מצאתי את מה שחיפשתי.
זה היה אתגר ענק לממש את התמונה הזו, במיוחד בגלים אמיתיים. לקח לי מעל שנה למצוא את התנאים הנכונים ולצלם את האוסף הזה. זה קרה בחלון הזדמנויות קצר, כנראה כחצי שעה או 40 דקות, שבו פני הים חלקים במיוחד, לפני שהרוח נכנסת בבוקר.
ואז מה עשית?
התחלתי לחפש נקודות חדשות שיש בהן את הזווית המתאימה של האור, הכיוון הנכון של הרוח ואת כיווני הסוול המתאימים. התמקדתי לגמרי בצילומי “לראות דרך הגל”. לפעמים חיכיתי חודשיים או יותר לתנאים האלה. יצאתי מאות פעמים לסיורים סביב האי כדי למצוא נקודות חדשות. היו רק יומיים או שלושה שבהם כל התנאים הסתדרו, ויכולתי להשיג את התמונות שרציתי- כמו זו שבעטיפה של הספר.
התמונה שבחרתי לעטיפה היא תמונה מאוד טכנית. אני צולל מתחת לפני המים, ולפני שהגל פוגע בריף, אני מסתכל אחורה אל הגל מתגלגל. כשהגל מגיע אל מעל לריף, יש את נקודת החיכוך הזו לשנייה, שאתה יכול לראות דרך הגל, היות והמים מאוד צלולים ופני המים חלקים בצורה מושלמת- כמו זכוכית.
בגלל הלחץ של הגל על הריף, המים מתרוממים ואתה יכול לראות דרך הגל. שוב, זו שאלה של זווית ומיקום. איפה אתה ממקם את עצמך מתחת למים- אתה לא רוצה להיות גבוה מדי ולהתבונן למטה, או נמוך ולהסתכל למעלה. אתה לא רוצה מבט ימינה או שמאלה כי אז פני המים מייצרים השתקפות גדולה של הכל, במיוחד כשהם חלקים במיוחד. זו הסיבה ש SURFACE נבחר להיות שם הספר- משום שיש אינסוף אפשרויות צילום של פני השטח.
מטרת העל: להראות מה בסיכון…
האם אתה מוטרד מבריאות האוקיאנוסים?
אני מאוד מוטרד. לשמחתי פה בטהיטי אנחנו לא רואים יותר מדי פלסטיק בים. כנראה משום שאנחנו במרחק גדול מהזרם, או משום שזה פשוט אי קטנטן באמצע הפאסיפיק. אבל זה לא אומר שאני לא מודע למה שקורה בשאר העולם, ובחלקים אחרים של הים. ברור שהמצב נהייה גרוע יותר ויותר, ואנחנו כבר רואים את התוצאות בדגים שיש להם פלסטיק בבטן, ואני אפילו לא מדבר על מיקרופלסטיק. הייתי רוצה שהצילום שלי יגביר את המודעות של האנשים לכך שהאוקיאנוס הוא טוב, ושאנחנו צריכים לדאוג לו בדחיפות.
אני חושב שחינוך הוא המפתח בהוצאת הפלסטיק מהאוקיאנוסים. אני מקווה שדרך העבודה הזו, אנשים יבינו שאנחנו צריכים לטפל בפסולת שלנו ולמחזר את כל הפלסטיק. המחקרים מראים שמיקרופלסטיק הגיע לכל מקום כמעט. מגלים היום שמיקרופלסטיק הגיע לפסגות ההרים, לאוויר, ואז יורד גשם. יש מיקרופלסטיק בכל מקום- אפילו בגוף שלנו. אין לנו עדיין מושג עד כמה זה גרוע לבריאות שלנו עדיין, אבל נגלה את זה בקרוב…
האם הדאגה לים בפולינזיה הצרפתית עולה?
אנחנו בהחלט רואים את העליה בעיסוק בדאגה לאוקיאנוס. זו הולכת להיות בעיה גדולה בטואמוטו- חלק מהארכיפלג של הפולינזים הצרפתיים שבו אנחנו גולשים לעתים תכופות. השוניות שם הן בגובה של מטר או שניים מעל פני הים וזו הולכת להיות הדאגה העיקרית. לאחר מכן פיג’י, טונגה, שמעתי על איים שמצבם גרוע יותר בגלל שמפלס פני הים עולה.
המסע הפיזי: צילום גלים מתחת למים
למה אתה רוצה להיות במים בצילום שלך?
צילום במים עם התקן למצלמה מאפשר פרספקטיבה טובה יותר בצילום משום שאני בתוך האלמנט. כשזה מאוד נקי ועקבי, אני יכול להיות במצב שבו זה די בטוח, ואני יכול לצלם את הגל מהמים. זה מה שמדהים בטיפוהואו- אפשר להיות מאוד קרוב לגל ועדיין בנקודה בטוחה.
ומה קורה כשהגלים הופכים להיות ממש גדולים? והם יכולים להיות כאלה בטיפוהואו…
כשזה ממש גדול, יש הרבה זרמים חזקים. זה יהיה מאוד קשה להיות בדיוק מאחורי הגל כשהוא יונק את כל המים מהריף. בנוסף בגלל האימפקט של הגל על הריף, זה יוצר המון בועות וקצף והמים נהיים פחות צלולים. הגלים הגדולים גם עוברים מעל הלגונה ומושכים את כל העפר מהלגונה אל הים, וזה הופך את המים לירוקים, לא כחולים. קל יותר לעשות את התמונות האלה בגלים מאוד קטנים אבל האתגר שלי היה לעשות את זה בגלים אמיתיים בטיפוהואו ומקומות אחרים. הגלים האלה הם בגובה של כשני מטר בד”כ. אני צריך תנאים מאוד נקיים ופני ים חלקים כזכוכית ומים צלולים- זה לא קורה כל יום. יש הרבה יציאה וחזרה עד שמאתרים את הזמן והמקום לתנאים המושלמים.
איך אתה מצליח להתמקם ככה מאחורי הגל?
צילום מים הוא כולו סביב המיקום. אני נוטה לעקוב אחרי הגל ממתחת למים מאחור. אתה מרגיש את האנרגיה ואתה משתמש בה לעקוב אחרי הגל. אבל בנקודה מסוימת אתה לא רוצה להמשך אל השבירה. אם אתה מתקרב יותר מדי אל הגל יש סיכוי שהוא ישאב אותך לשבירה, ואז אתה הולך להתרסק לתוך הריף.
זה קרה לך?
כן, זה קרה כמה פעמים. למזלי לא יותר מדי ולא יותר מדי חזק. ברור שזה חלק מהאתגר וחלק מהגילוי של צילום מאחורי גל מלמטה.
כשאתה מצלם מתחת למים אתה נשאר מקסימום 20 שניות. זה מה שאתה עושה מתחת למים שעושה את ההבדל. אתה שוחה חזק מתחת פני המים, מוציא הרבה מאוד אנרגיה, נלחם בזרם, נלחם באנרגיה של הגל כדי למצב את עצמך בנקודה הנכונה. זה לוקח את האנרגיה מהגוף ומעייף, אז 20 שניות מתחת למים קשות יותר משהייה רגילה שם.
בן טוארד גדל בדרום צרפת, שם הגלים נמוכים. אבא שלו עסק בשייט ולימד אותו הכל על הים. הוא גילה את הצילום בגיל 15 והחל לצלם את חבריו בגלישה. אחרי לימודי צילום בטולון, בן החל ללמוד צילום בפריז. הוא הצליח להגשים את החלומות שלו לטייל בהוואי ולצלם שם. בגיל 22 החליט לעבור לטהיטי, והפך את הגל המפורסם של טיפוהואו לחצר האחורית שלו והמקום המועדף עליו לצילום. בשנים האחרונות בן הפך להיות אחד המובילים בתחומו ואחד הצלמים המובילים בפולינזיה הצרפתית. שערי מגזינים, מסעות פרסום, ותמונות זוכות בפרסים מהמים וסביבם הובילו אותו להצלחה גלובלית והערכה רבה בעולם הצילום. לאינסטגרם של בן.
