קילימנג’רו, מחנה קוסובו 4800 מטר מעל פני הים, שלוש אחרי הצהריים ואנחנו רובצים על כיסאות השדה בשמש חמימה עם משבי רוח קרירים. מביטים משתאים במצעד השבורים היורדים מההר. כל אחד עם הדרמה האישית שלו, מאוד לא ברור איך הם עדיין על ההר. הרי אנחנו מתוכננים להתחיל לטפס בשתיים בלילה ולחזור לבסיס האם כבר בעשר בבוקר.
כתב וצילם: עזרא שהרבני
מייק אומר שהם מותשים. לנו לעומת זאת זה מזכיר חוזרים מקרב: מטיילים נתמכים על ידי המדריכים, גוררים רגליים. עוד שעה של ירידה טכנית לפניהם למחנה Brafu בגובה 4673. הזמן לא עובד לטובתם והחשש מתחיל לחלחל. אנחנו מאוקלמים ל-4800 מטר אבל לא ברור איך הגוף יגיב ב 5500 ומעלה.
המצעד נמשך גם שעתיים אחרי, כשהשלג מתחיל לרדת ואנחנו באוהל מקבלים את השבת עם מרק דלעת מציצים החוצה אל הזרם הבלתי פוסק של היורדים.
קילימנג’רו – חמישה ימים של טרק
מתנקזים אל לילה אחד של הליכה רגלית אל הפסגה. שלוש שכבות בגדים, שתיים טרמיות ומעיל פוך. שקיות חימום בכל כיס. עם הלבוש אנחנו נראים כמו ארבעת הדובים. הלילה הוא לא לילה: המתח לא מאפשר לישון. מדי פעם אורות מרצדים על האוהל של אלו שיצאו ב-11 מ-BRAFU או ב-12 מקוסובו. מייק המדריך החליט בגלל הקצב הגבוה שלנו שנצא רק בשתיים בלילה. בתכנית ארבע שעות טיפוס ל-STELLA POINT בגובה 5756 ומשם באוטוסטרדה של כמה מאות מטרים אל UHURU PEAK. הנקודה הכי גבוהה באפריקה. 5985 מטר, להינות מאוויר הפסגות ולברוח חזרה אל בסיס האם.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
חצי שעה לפני ההשכמה אני מפעיל את השקיות חימום הצה”ליות שאפשר לקנות בריקושט ושם בכיסי המעיל. כוס מים חמים ויוצאים אל הלא נודע. ססמת הטיפוס להר היא pole pole, לאט לאט, אלא שהמלצות לחוד ואופי מחורבן לחוד. אני לא יכול לראות אורות נוצצים לפני: הולך אחרי מייק המדריך ומלחיץ אותו עם הדרישה לקצב ה-twende twende יאללה יאללה. לעקוף, להתקדם, לצמצם את השהות על ההר.
בצידי השביל אנשים מנסים לנשום
מטיילת בוכה מחובקת בזרועות המדריך, לכאורה מראה רומנטי- אבל לא במינוס 15 מעלות על הר קילימנג’רו. ההכרה שלא תצליח מחלחלת. תה הוא מצרך מבוקש. מי שהימר על מקלות הליכה מסתכן באיבוד אצבעות. בערך בגובה 5500 במבט לאחור אני רואה שגם יואב הבן שלי מתקשה.
כבר שבוע אנחנו לוקחים כדורי גובה שהיו זרוקים בארון ומופתעים שאין תופעות לוואי: אין נימול בידיים ואין השתנות יתר בלילה. ואם אין תופעות לוואי החשש המקנן שהכדורים פגי תוקף. ואנחנו כנראה קבוצת הפלצבו של ההר: קבוצת הביקורת, שזה בעצם כמו לקחת סוכרזית.
אני יורד אליו, מתיישב, שום דבר ממוקד. הוא מצביע על הבטן, הרגליים. הנשימה מוגברת, הזעה, הראש כואב, סחרחורת. מוציא לו מים. חייב לנער (הם מזמן קפאו בבקבוקים). מוציא ג’ל אספרסו וכדור מלח. נועם מפנק באורמוקס אורגינל. מכאן מתחיל מסע כמו בטירונות גולני.
אני דוחף, מושך, מעודד. כל עשרה מטר עצירה: הילד מתיישב, מוריד דופק וממשיך לאט לאט מסלע לסלע. השיפוע אכזרי, דמדומי בוקר מתחילים. אני מנסה לגרש לו את הרהורי הפרישה, ונותן לו אפשרות להחליט ב-STELLA. הנשמה יוצאת עד שסופסוף נראים האורות ממסלול ה MARANGU. מכאן זו כבר אוטוסטרדה או טיילת לפסגה.
יואב מתיישב רוצה לפרוש
הטיפוס אל קילימנג’רו הביא אותו לגעת בקצה היכולת שלו. אליאס המדריך מוזג תה ג’ינג’ר וממשיכים. המראות של הזריחה מעל הר בגובה 5149 בשם מוונזי מטורפים. הולכים על שפת מכתש הר הגעש הגבוה באפריקה לצד קרחוני ענק שספק אם יהיו בעוד עשר שנים. ממול במערב הר מרו שליווה אותנו כל הטיול ואפילו הצל של המוונזי נראה לצידו. המוני יפנים, מועדון גיל הזהב, תופעת העדר זה פה. עשרות אנשים הולכים עקב בצד אגודל. צעדי סבתא להגיע לשלט ולהסתובב. לרגע אני מתמלא ברחמים- למה אנשים עושים את זה לעצמם? באותו היום עשרים ממסלול ה-MACHAME לא הצליחו להגיע לפסגה.
אוהורו משמעו בעברית חופש ואחרי הנגיעה בשלט יואב מתמלא אנרגיה כאשר הוא מקבל את החופש שלו. המשחק המקדים עם הפסגה הסתיים, ומכאן מתחיל המסע שלנו בדרך הביתה כששם המשחק הוא לאבד גובה ומהר.
בית קמה 230 מעל פני הים דצמבר 2017
באוקטובר 2017 טיפסתי עם בני יואב בן השמונה עשרה את הר קניה, ארבעה ימי טרק לפסגה של 4985 מטר נתנו טעם של עוד. תחשבו על יום עבודה מקוצר: ארבע חמש שעות הליכה, ואחר כך אין טלפונים ואין רעש רקע. אתה לעצמך עם הטבע, נדרש רק להכין את עצמך ליום המחר.
אנחנו לא אנשים של טרקים- למעט הטרק בהר קניה לא נגעתי בתחום יותר משלושים שנה. את זמני אני מבלה ברכיבות רגועות יחסית וברחמים עצמיים על ברכיים וגב כואב. יואב הנו טיפוס אסתמטי סטרילי ורגיש לטעמים, שגרם לטבח לקרר את המים לאחר הרתחה לפני הכנסה לבקבוקים כדי להימנע מטעם הפלסטיק. לא התאמנו לאירוע. למעשה הדבר היחידי שעשינו הוא מסע רכש מטורף לאור ההתמודדות עם הר קניה. מה שכן יש כנראה זה כושר טבעי וחיבה עמוקה לעליות.
מסע הרכש הביא אותי לנסות להסתגל לשתי זוגות נעליים חדשות, שתיהן הביאו לי כאבי ברכיים, ובסופו של דבר חזרתי אל ה merrell החצאיות, המרופטות, הישנות והטובות. המנוחה שגזרתי על עצמי לפני הטרק והפחד מפציעות כפו עלי להתנהל פרה פרה, לסיים סטייג’ ואחר כך נראה.
סביוני הענק של ההרים באפריקה, אבולוציונית הטמפרטורה הנמוכה
הטרק הזה נולד בחטא
למעשה היה זה חוב של 450 יורו של ג’יימס מארגן הטיול המשפחתי לקניה שהביא לכך שביקשתי הצעת מחיר לקילי. מילה לא במקום לנועם (פדנט יקה שמתגלח בכל בוקר על ההר גם במינוס חמש מעלות) שהביא את צוף הבן שלו ושוב נוצר לנו טיול של אבות ובנים.
קילימנג’רו אבא ובן
נושא האסלה
נועם קרא שהשירותים הציבוריים הם על הפנים והביא טיפ מבוסס לצרף פורטר עם שירותים פרטיים, מה שאפשר לנו בכל מחנה אוהלים לתפוש זולה שקטה, שזה משמעותי: ביום תחילת הטיפוס שלנו יצאו כ-40 מטיילים, תכפילו בפקטור ארבע ותבינו שזה 200 איש במאהל.
השירותים הפרטיים אפשרו לנו לטפס ולישון את הלילה האחרון במחנה הפיראטי קוסובו בגובה 4800 ולא במחנה בראפו בגובה 4673 ולחסוך שעה וחצי של הליכה לילית טכנית מאד.
נועם הביא נתונים של חמישה אנשים שמשיבים נפשם לבורא בכל שנה ועל סטטיסטיקה לא מחמיאה של הצלחת טיפוס כתלות במספר הימים על ההר. הוא התעקש על שבעה ימי טיפוס כדי לקבל יום איקלום נוסף, וכן על מסלול המצ’אמה היפה מכולם שמחייב לינה במחנות אוהלים ולא על מסלול המרנגו- מסלול מבוסס בקתות שעולה ויורד באותה הדרך.
הצל של המוונזי, הר מרו מעל העננים והקרחון האחרון באפריקה
שער מצמה 1800 מטר
הכרות קצרה עם הצוות. השמות תנ”כיים, המדריכים נוצרים קתולים או לותרנים. שמות כמו עמנואל. אליאס יחזקאל ואפילו god free נפוצים על ההר.
התקשורת פשוטה: שיר מודולרי שאפשר לשיר אותו לנצח מבוסס על שלוש משפטי פתיחה, כשאחר כך האחד זורק משפט היתר מחזירים ב hakuna matata. השיר בלתי נגמר ומתחיל במילת הפתיחה jambo =שלום. קבלו סרטון מהר קניה. המילים למעט קניה יטו מתחלפות בטנזיניה יטו או קילימאנג’ארו:
קילימנג’רו שמש וגשם
הדינמיקה של ההר היא שמיים צלולים עד 12 בצהריים ואז סכנת גשם עד הערב. בלילה שוב השמיים הופכים צלולים פלנטריום סטייל. בשער הכניסה מקומיים מוכרים דגלים להניף על הפסגה. דגלי ארצות הברית מככבים.
אנחנו מביטים על המספרים וקצת מוטרדים. ממוצעי אחוזי השיפוע לא מוכרים לנו. ביום הראשון 11 ק”מ בשיפוע ממוצע 9.4 אחוז. ביום השני למחנה שירה 5 ק”מ בשיפוע ממוצע של 18.3. אנחנו מתחילים בצעד מהוסס, נכנסים לאט לאט לתלם. צעד צעד לא חושבים על הפסגה, רק לסיים את היום. לאט לאט מתרועעים עם הקבוצות האחרות על המסלול. עקב היציאה המאוחרת ההליכה היא בגשם. צוף נותן אינטרוולים לא סופר את המחר. אנחנו כן.
לאנדרואיד לחצו על התמונה מעלה, או פה: http://bit.ly/RPAndroidAPP
לאייפון פה: http://bit.ly/RPappiPhone
בכל יום על השלט רשומים מספר הקילומטרים והזמן הנדרש לסיום, בממוצע אנחנו מקצצים בשעה וחצי ליום.” Good pace” אומר מייק ובודק לנו דופק ורמת חמצן.
אחרי יום ביער הגשם עולים לאזור השיחים הנמוכים moorland מכאן ועד הסוף מראה הפסגות כל הזמן ילווה אותנו. הקילי מצד והר מרו מנגד. כל צהריים נפתח בפופקורן, כל ארוחת ערב מסתיים במילוי הבקבוקים למחר במים רותחים והכנסתם אל תוך שק השינה, הגובה כן משפיע. אחרי קיר ברנקו אני מוצא את עצמי מורח את הפנים בקלנדולה במקום קרם הגנה.
ממחנה שירה מתחילים לראות את הפסגות, ברקע הר מרו
הירידה הראשונה: מגדל הלאבה 4600
כבר אחרי יומיים מתחילים להרגיש אחרת: כל יום בטרק שווה מינוס חצי קילו בבטן. רווח נקי. היום השלישי סיפק לנו את הירידה המשמעותית הראשונה, למרות שהחל בעליה למגדל הלאבה. זהו סלע בזלת שחור בגובה 4600 ומשם צניחה של 3 קילומטרים למחנה ברנקו ב-3900. ההנחיות להצטייד בכפפות. המבחן היה בירידה: בתחילת הירידה שלג רך. נועם פותח מטריה, אנחנו מצידנו מוותרים על מכנסי סערה וממשיכים לרדת. טעות. השלג הופך לברד והברד לגשם שוטף. נתפסנו עם המכנסיים למטה בין סביוני ענק ועם זוג מכנסיים אחרון לטיול.
הירידה האחרונה מחנה מווקה
זו אחת ההליכות המדהימות אבל לרוע מזלו הוא היום האחרון אחרי נפילת המתח של הפסגה. ההליכה ביער גשם במגמת ירידה מוקפים בקופים כחולים ובעצי קמפה שמקליפת העץ ניתן להפיק תרופות. לשומרים מותר לירות בשודדים ממש כמו בציידי פילים. העצים מקולפים עד גובה אדם, בעצם עד גובה אדם עם מקל הליכה…
בצידי הדרך זרוקות אלונקות שדה על גלגל אחד, אם מישהו מרגיש לא טוב ארבעה פורטרים מורידים אותו למטה במסלול לא פשוט (תחשבו נחל יגור). מצד אחד פתרת לבן אדם מחלת גבהים אבל השארת אותו עם סדק בצלעות ופריקת כתף.
לרוץ
מדובר בעשרה קילומטרים עם ירידה של 15 אחוז. הפורטרים מקפלים את המחנה ומתחילים לרוץ. הם מקצצים פור של חצי שעה בכמה דקות אנחנו משתאים כל פעם מחדש איך רק כף הרגל עובדת בדילוגים כאילו אין חלקי חילוף. מסלע לסלע, מדרגה למדרגה עם תיק על הגב ושק ברזנט על הצוואר. לפתע גם אנחנו ככה סתם פתאום. מנסים לחקות, נמאס לחכות, רוצים גם, מתחילים לרוץ. כמו פורסט גאמפ ללא סיבה. אבא ובן באמצע היער, מתעלמים מהשרירים מתעלמים מהכאב. רק לרוץ כמו המקומיים. לרוץ ל GATE. לרוץ ל ARUSHA, לרוץ חזרה הביתה.
