אחרי מספר טיולי כוכב באזור טריקלה קורינטיאס וכמה גילויים מעניינים גם בחבל צומרקה שבצפון יוון, ודים לינצקי ומשפחתו המורחבת ממשיכים צפונה לזגוריה במסע המשפחתי המתגלגל שלהם בצפון יוון.
על המסע במרכז יוון ניתן לקרוא כאן
מצפינים עד זגוריה
אחרי שטעמנו מהדרום של צפון יוון, הגיע הזמן לצפון יוון האמיתית – זגוריה. איזור מרכז זגוריה, הוא למעשה הלב של כפרי זגוריה והוא סובב סביב קניון הסלע הצר העמוק ביותר בעולם – קניון ויקוס. אם חשבנו שהכבישים בצומרקה היו משובשים וקשים, זגוריה העלתה את רמת הקושי שלב נוסף. יחד עם הגשם האנגלי שהקפיד ללוות אותנו כמעט כל יום, באחד הימים קיבלנו אפילו שלג! בדרך לתצפית אוקסיה על קניון ויקוס, מד הטמפרטורה ברכב השמיע “דינג” והופיע פתית שלג על הצג. כמה דקות מאוחר יותר המגבים של השמשה הקדמית עמלו קשה לנגב את הגשם שהפך לפתיתי שלג גדולים שהתחילו לרדת עלינו באיטיות. בגלל ערפל סמיך וכבד לא הצלחנו ליהנות מתצפית אוקסיה על קניון ויקוס, אבל טיילנו בכיף תחת שלג אמיתי ב”יער האבנים” שבדרך.
הזיה פסחאלית – שלג ביער האבנים באמצע אפריל. זגוריה, צפון יוון
טמפרטורות בזגוריה ירדו למספרים חד ספרתיים בשעות הבוקר המוקדמות. הייתי חייב הפשרה במקלחת אחרי כל ריצת בוקר שעשיתי מהכפר קיפי שבו התמקמנו. בכל מקום בו עגנו לכמה ימים, ריצות הבוקר שלי בסביבה נתנו לי רובד נוסף לחוות ולגלות את המקום בצורה הכי לא פורמלית שיש – דרך הרגליים. זה ממש הפך לשגרת הבוקר אצלי והוסיף מיני הרפתקה בתחילת כל יום. לא משהו ארוך, גג שעה זמן רגליים, עד שכולם מתעוררים. קבוע הייתי מסתבך בחציית איזה נחל או שלולית בדרך וקבוע הייתי חוזר עם נעליים ספוגות מים, אבל זה בדיוק מה שהייתי צריך. לנשמה.
לחצו פה להצטרף לערוץ הווטסאפ של OUTPANEL!
קבוצה שקטה עם 2-3 הודעות בשבוע ותוכן מעולה:
זגוריה היא ללא ספק אחד האזורים היפים בהם היינו ביוון. למרות שגם כאן בכל הכפרים בהם היינו, יש הרבה בתים עזובים, או אפילו הרוסים, אבל אלה שמאוכלסים הם מאוד מיוחדים. חיפוי האבן המיוחד והקפדה על בניה מסורתית שמרו על אותנטיות והיופי ההיסטורי של האזור.
קניון ויקוס מתצפית בלוי. זגוריה, צפון יוון
רוב הטברנות ובתי האירוח היו סגורים, מכיוון שתקופת טרום פסחא נחשבת כאן לטרום עונה. מזג האוויר הקשוח שפגש אותנו רק נתן לזה גושפנקא רשמית. גם אם היינו פוגשים עוד תיירים, רוב הסיכויים שגם הם היו ישראלים.
אחד הדברים בהם מפורסם אזור זגוריה הם הגשרים שלו. גשרי אבן מעוגלים מעל כמעט כל נחל אפשרי. יש כאלה הידועים יותר (Klidonia ו-Kokkorou) ויש כאלה שפחות. גשר אחד כזה (Plakidas) היה ממש צמוד למלון הצימרים שבו זרקנו עוגן בכפר קיפי וביקרנו אותו בכמה הזדמנויות.
הנחלים הצלולים של חבל זגוריה
גם בזגוריה לא ויתרנו על פעילות להעלאת רמת אדרנלין ועשינו רפטינג בנחל Voidomatis. כמו הנחל, גם הרפטינג היה מאוד רגוע וזורם, לעומת קודמו בנחל הארכטוס.
אוכל יווני – טעמי ילדות
בתור ילד ונער, ביליתי לא מעט זמן בחצי האי קרים (כרגע שטח המריבה בין רוסיה לאוקראינה) אצל סבי וסבתי, עליהם השלום. חצי האי קרים, מעבר להיותו פנינת טבע אמיתית, הוא אזור בו גידלו חלק מהתוצרת החקלאית של מה שאז היה דרום אוקראינה. עגבניות, מלפפונים, שום, בצל, ענבים, תפוחים, אגסים ועוד. טעמם של הפירות ובמיוחד של הירקות נשאר טבוע אצלי בזיכרון החושי עד היום. זיכרון חושי של טעם ילדות הוא סוג של כפתור חלוד שעם הזמן מתכסה אבק וקורי עכביש.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
למרות שעל פניו נראה ששום דבר דבר כבר לא יכול “ללחוץ” על הכפתור הזה, הוא חזר לחיים אצלי ביוון. טעמם של העגבניות והמלפפונים בכל סלט יווני שהזמנתי בטברנות שאכלנו בהם, “לחץ” לי על כמה כפתורים כאלה וממש צללתי לילדות. גיליתי מחדש כמה טעימה יכולה להיות עגבניה פשוטה, בלי כלום. רק עגבניה. גם המלפפונים וגם הבצל ועוד הרבה דברים העירו אצלי הרבה זכרונות ילדות של אוכל פשוט שהייתי אוכל ממה שגדל לנו בגינה ובחצר.
תופעת טבע נדירה – שני עצי דולב מחוברים. נהר Voidomatis, מרכז זגוריה
אנשים של פעם
חוויית הטעם של פעם בעגבניה שטעמתי ביוון, מאוד דומה לחווית היוונים שחווינו לאורך כל הביקור שלנו. אין להם את הנחמדות האמריקאית המזוייפת, ולא הנימוס האנגלי הקר. יוונים הם זן בפני עצמו. הם אנשים פשוטים, אמיתיים, מסבירי פנים, כנים ואותנטיים. הם יעזרו לך לא מתוך נימוס או חובה, אלא כי הם כאלה. ככה הם רגילים, כמו האנשים של פעם.
באחת הערים בהם עצרנו לחפש בית מרקחת (יום ראשון – הכל סגור), מצאתי את עצמי הולך ברחובות העיר עם מפת גוגל פתוחה ומגיע לבית מרקחת סגור. איש מבוגר הלבוש בבגדי טבח ומעשן, קלט את המצב והתחיל לדבר איתי ביוונית בניסיון להסביר כנראה שהיום הכל סגור. ניסיון לעבור לאנגלית לא צולח ואז האיש פשוט לוקח אותי ביד, מוביל אותי לרחוב הבא ומצביע לצלב ירוק של בית מרקחת אחר שהיה תורן ופתוח. הוא מלמל משהו ביוונית עם סיגריה בפה וחזר למקומו, בעוד שאני הייתי המום ממה שקרה. חוויות מהסוג הזה חזרו על עצמן כמעט בכל מקום בו היינו, במיוחד באזורים הכפריים וזה חימם את ליבי בכל פעם מחדש.
גשר Plakida מעל נחל Voidomatis. ברקע – הכפר Kipoi. מרכז זגוריה. צפון יוון
חוויה אתונאית
אחרי ביקור של יומיים בחצי האי פיליון (על אחד מחופיו צולם המחזמר “מאמא מיה”) שלא כלל טבילה בים בגלל גשם וקור, שמנו את פעמינו לאתונה. להיות ביוון ולא לבקר כלל באתונה היה נראה לי כמו פספוס ולכן הקצאתי יומיים וחצי לעיר הבירה. אף לא אחד מבני משפחתי אינו חובב היסטוריה או עתיקות וארכיאולוגיה, אבל לבקר באקרופוליס ולטייל ברחובות העיר העתיקה של אתונה ולו בשביל לסמן V היינו חייבים.
כיכר במרכז אתונה
אם לסכם במילה אחת את הרושם שכולנו קיבלנו מהיום הראשון שלנו באתונה, המילה הזאת תהיה “שוק”. זה התחיל מרחובות צרים, צפופים ופקוקים של העיר התחתית בה הייתי צריך להסתובב עם מיניבוס על מנת למצוא חניה. בסיור הרגלי הראשון בשעות אחר הצהריים המאוחרות גילינו עיר עמוסת אנשים ומכוניות, בניינים מאוד ישנים ודי מוזנחים. נדיר היה למצוא קיר ללא גרפיטי או קשקוש אחר והיוצאים מן הכלל היו רק בנייני ממשל, מלונות יוקרה ובנקים. ערמות של זבל שנשפך מהפחים בכיכרות מרכזיים, הומלסים והרבה פליטים מסוריה, לבנון, אפריקה ועוד מדינות רבות וטובות.
רואים שפעם הייתה לעיר הזאת היסטוריה מפוארת, אבל הזנחה מתמשכת, חוסר תקציב לחידוש עירוני ומצב כלכלי ירוד של כל המדינה הביאו את אתונה להיות עיר הבירה של אחת ממדינות עולם שלישי. אם לא היו מספרים לי שאני באתונה, הייתי יכול לחשוב שאני נמצא באחת הערים הכושלות של הגוש הסובייטי במזרח אירופה. אחרי כמה שעות שוטטות בעיר הילדים שלי פה אחד ביקשו להקדים את הטיסה שלנו לארץ. אף לא אחד מהם לא היה מעוניין להמשיך.
פתגם עתיק ברוסית אומר ש”בוקר הוא חכם יותר מהערב שלפניו” וכך החלטנו לתת הזדמנות נוספת לאתונה יום למחרת.
גרפיטי על קירות בניינים במרכז אתונה
אחרי עיכול החוויות הטראומטיות הראשונית ושינה טובה יצאנו אל העיר בפעם השנייה לתת לה אפשרות נוספת. מזג האוויר חייך אלינו עם שמש מלטפת וטמפרטורה מושלמת להליכה עירונית רפויה. מקומיים ממהרים לקחת את הקפה שלהם מאחד מבתי הקפה הרבים במרכז העיר והתיירים רק מתחילים לצאת החוצה. השווקים של מרכז העיר מסודרים למשעי והחנויות של הרחובות הראשיים מתחילות להיפתח. לאט-לאט הרחובות מתחילים להתמלא באנשים, רובם תיירים אירופאים, והעיר מתעוררת לחיים.
בתי קפה ומסעדות מזמינים עוברי אורח לקחת פסק זמן קולינרי מהחיים ולעצור לרגע את מרוץ החיים. פתאום נוכחנו לעיר יותר חיובית ופחות מפחידה ומאיימת וקיבלנו חוויה מתקנת. לא שראינו פחות זוהמה וגרפיטי בסמטאות, אלא שכבר היינו מוכנים לזה.
ביקרנו במוזיאון של אקרופוליס וירדנו לחפירות מתחתיו, הסתובבנו בשווקים ובמדרחובות (יש כאן כמה). למרות הרושם החיובי יותר שקיבלנו, נשארתי עם מחשבה שחוויה אתונאית היא בעלת טעם נרכש ולא קלה לעיקול מהביס הראשון. כנראה שכותב שורות אלה ומשפחתו הם לא קהל היעד הקלאסי לתיירות האתונאית, אבל אני בטוח שיהיו כאלה שיוקסמו ממכלול החוויות שהעיר נותנת ויתאהבו בה.
שוק במרכז אתונה
פופקורן יווני
אני עומד בנתב”ג מול מסוע המזוודות שיורק אותן החוצה למסוע מתחתיו. מסביב המולה של אנשים שנחתו זה עתה ממדינות שונות וממתינים למזוודות שלהם. צלילי נפילת המזוודות מזכירים פצפוצי פופקורן במיקרו. נדמה שחווית חופשה משפחתית של שבועיים בחו”ל, היא כמו שקית של גרעיני פופקורן – חלקם מתפצפצים כבר במהלך החופשה ולחלקם לוקח זמן להבשיל.
הטיול ליוון היה אחד המסובכים והארוכים שיצא לי להוציא לפועל. שבועיים של חיים מתגלגלים ממקום למקום עם כל המשפחה, כאשר אני בתפקיד נהג, פסיכולוג, עובד סוציאלי ומדריך טיולים. קשה לעכל חוויה כזאת תוך כדי ויקח זמן עד שכל גרעיני הפופקורן יתפצפצו אצלי. מה שברור כבר עכשיו, שיש כמה דברים שהתאהבתי בהם על המקום. היוונים והגישה שלהם לחיים, האוכל שבכל פעם מחדש החזיר אותי לילדות והטבע בצפון המדינה. לא בדקתי אצל שאר בני משפחתי, אבל אצלי הגרעינים האלה כבר התפוצצו.
יאסו!
