“לפני קרוב ל- 15 שנים התחלתי לטפס. רוב הזמן הייתי הבחורה היחידה בין כ-12 גברים. מדי פעם הייתה מצטרפת עוד מטפסת או שתיים, אבל לאחר מספר חודשים, הן היו פורשות.” המטפסת ורד צבר בטור ראשון על חוויותיה של מטפסת בספורט עם רוב גברי כמעט מוחלט.
מאת: ורד צבר
צילום: דייגו רוסמן, טל צבר
“את בטח מנצחת בהורדת ידיים”
כשהתחלתי לטפס, קראו לי משוגעת. אמרו לי שאני מבזבזת את זמני. שזה גברי. שזה הופך אותי לשרירית מידי. ואפילו בדייט אחד נזרק אלי המשפט “את בטח מנצחת אותי בהורדת ידיים”. קיבלתי הערות סקסיסטיות מכל כיוון. אבל ההפתעה הגדולה הגיעה דווקא מהערות שקיבלתי מנשים שניסו לשכנע אותי לעבור לענפי ספורט “רגועים” ונשיים יותר. “בחיים לא תמצאי ככה דייט”. “גברים לא אוהבים נשים חזקות”. “זה מאיים עליהם”. ועוד אינספור הערות מסוג זה.
אבל זה רק גרם לי לרצות לטפס יותר.
תמצאי לך מודל לחיקוי
כשהתחלתי לטפס לא היו כמעט מודלים נשיים לחיקוי בטיפוס. לכאורה זה ענף בו ההבדל בין המגדרים הוא משני, אבל בשל השוני במבנה הגוף וביכולות הפיזיות, קיים הבדל לא קטן בין אישה מטפסת לבין גבר מטפס. נשים לרוב מגיעות מנקודת מוצא פחות כוחנית. כזו שעובדת בעיקר עם שיווי משקל וגמישות. בעוד שגברים, מגיעים לרוב עם כוח ידיים ופלג גוף עליון משמעותי יותר. כשחיפשתי מודלים לחיקוי, מהן ביקשתי ללמוד על טכניקות בטיפוס, מצאתי כמויות גדולות מאוד של מידע בנושא ממטפסים גברים ומעט מאוד סרטים ומאמרים של נשים בענף.
לין היל, מטפסת שהיא בגדר אגדה בעולם הטיפוס גם היום, הפכה למודל לחיקוי נשית עבורי. היא נחשבה לאחת מהמטפסות הטובות ביותר בשנות השמונים והיתה הראשונה שטיפסה בטיפוס חופשי את מסלול ה-nose באל קפיטן יוסמיטי. אחד משפטים המפורסמים שלה היה: “כאשר אנשים אומרים “שזה לא יכול להיעשות” או “אין לך את מה שדרוש”, זה הופך את כל זה ליותר מעניין”.
למטפסות היום, יש משמעותית יותר מידע ויזואלי, מאמרי דעה ומודלים לחיקוי של מטפסות חזקות ומפורסמות בעולם כמו אלכס פוצ’יו שזכתה באליפות העולם בבולדרינג בשנת 2009 ומארגו הייס שהעלתה את הרף כשטיפסה בפברואר 2017, את מסלול לה-רמבלה בספרד בדירוג 9a+, שהוא הדירוג הגבוה ביותר שטופס על ידי נשים. היא החזיקה בשיא הזה במשך תשעה חודשים בלבד עד שאנג’לה אייטר האוסטרית טיפסה מסלול בדירוג גבוה יותר (9b).
נשים פורצות דרך
בשנים האחרונות ניתן לראות התקדמות אדירה בענפי ספורט שנחשבים גבריים בהגדתם ובסיקור התקשורתי שהם מקבלים. שתיים מהספורטאיות המקצועיות המפורסמות בארץ, יעל ארד וירדן ג’רבי מהג’ודו, זכו במדליות האולימפיות שלהן, בענף ספורט מהסוג הזה.
גם ג’ודו, כמו ענפי נוספים הוגדר בעבר כספורט גברי. הזכייה שלהן, קיבלה חשיפה תקשורתית בינלאומית רחבה מאוד בעיתונות וברשתות החברתיות, העניקה “אישור ותוקף” וסללה את הדרך לילדות ונערות לפרוץ את הגבולות, להתנסות, להצטרף לחוגים ואף להתחרות.
זוהי מגמה שניתן לראות גם ברשתות החברתיות בחשיפה של ספורטאיות מקצועניות וחובבניות. בטיפוס וענפי ספורט אתגריים לדוגמא, חשבונות אינסטגרם של מטפסות לאו דווקא מקצועיות, מציגות בגדי ספורט, אקססוריז, לוקיישנים מדהימים, חוויות מאימוני טיפוס בקיר ובשטח ומתחרויות, מציעות תפריטי תזונה וסשנים של אימונים, טכניקות למיניהן, ביקורות על מוצרים ובעיקר מייצגות לייף סטייל רחוק מאוד מהדעה הקדומה על הספורט הזה ומוכיחות שיותר משהוא פיזי, הוא דרך חיים המאפשרת ביטוי עצמי ללא קשר למגדר.
תעשי רק מה שאת אוהבת
גם בשיווק שהוא יותר מיינסטרים, ניתן לראות דוגמאות שפונות לשבירת ולטשטוש הגבולות בין ספורט גברי ונשי. חברת נייק למשל, יצאה לאחרונה בפרסומת שמתמצתת בצורה מדויקת ביותר את השינוי המרענן שעובר על עולם הספורט הנשי בשנים האחרונות. הפרסומת פונה אל ליבה של האישה והילדה ושואלת בפשטות: מהו החלום שלך? ומעודדת אותה לפרוץ את הגבולות, לחלום בגדול, להעיז ולעסוק בכל ענף ספורט שהיא חפצה בו.
ומה החלום שלי? החלום שלי זה לראות נשים שמקשיבות ללב שלהן ומעיזות לא רק לחלום בגדול ולחלום חלומות משוגעים, אלא גם להעיז ולהתנסות. החלום שלי הוא לפגוש יותר ויותר נשים בספורט אתגרי בכלל וטיפוס בפרט.
מאת ורד צבר- יועצת שיווקית, מרצה ועו”ד. מלווה עסקים גדולים וכאלה שחולמים להיות גדולים. מטפסת צוקים, קירות והרים. בת 42, רווקה…
