איטלקי או שוויצרי? טיול ויה פראטה מאתגר בקירות אנכיים

יצאנו לחמישה ימי ויה פראטה באיטליה (וקצת שוויץ). קבלו מרשם נהדר לשילוב של אוכל טוב, נופים מדהימים ואתגר פיזי ומנטאלי. 

מה זה ויה פראטה? כתבות אאוטפאנל מסבירות – כנסו לקרוא פה, וגם פה 

מתארגנים בקוויקי

הימים ימי תחילת הקיץ והיאוש מהנעשה מסביב מכה בכולנו. מבט ביומן מראה שאין לנו שום תוכנית נסיעה עד אמצע ספטמבר ושום דרך לנקות את הראש. לרוב אנחנו ממליצים בחום להמנע מלנסוע בקיץ. איכשהו הרעיון של לבלות שעות בטיסה עם ילדים צווחים, בפקקים בכבישים עם אלפי נהגים היסטרים ולהדחק בעומס המזיע של אתרי התיירות לא נשמע לנו מהנה. במקום זה כדאי מאוד לנסוע בתחילת שנת הלימודים עת המשפחות נעלמות מהאתרים והכל מתמלא בזקנים חביבים או סתם ברי מזל שיכולים לנסוע שלא בחופש הגדול.

לאן נוסעים גם לא ברור. עדיין חם מאוד ולכן האפשרויות מוגבלות. החלטנו לכוון להרים ולעלות גבוה ככל שניתן. האמצעי – ויה פראטה.

קבלו את הכתבות שלנו במייל (פעם בשבוע בלבד), הצטרפו פה: 

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

משאל טלפונים זריז בין חברים הניב מייד קבוצה של 7 חברים שישמחו לנסוע יחדיו. השלב הבא היה לבדוק זמינות בבקתות ולהפתענו היה כזה. כרטיסי טיסה נקנו בריינאייר שבדיוק חזרו לטוס וסוכם על טיול קצר שיתמקד בויה פרטאה Bochette בדולומטים. תוך יום נקנו כרטיסים לכולם, הוזמנו בקתות וכמובן רכבים.

כצפוי במדינת ישראל שום דבר לא סופי והחיים צוחקים לנו בפנים. ריינאייר ביטלו את הטיסות וקנינו טיסות אחרות בוויז. התוכנית הוארכה והוחלט להוסיף עוד יומיים ויה פראטה באזור האגמים של איטליה. חברה אחת יכלה להצטרף רק לחלק מהימים, חבר אחר יום לפני הטיסה קרס פיזית עם בעיות גב ומהקבוצה הגדולה יצאנו לדרך 3 בלבד עם תוכנית להפוך לשישה מטיילים בהמשך.

מנהלות וטכנוקרטיה

אילוצי החברים הביאו אותנו לחלק את הטיול לשני חלקים. הראשון לאזור אגם מאג׳ורה ושוויץ, והשני Via Ferrata Bucchette שנמצאת קרוב לעיירה Madonna di Campiglio באיטליה. הזמנו דירה לערב ההגעה בטיסה והחלטנו באומץ שאת הלילה הבא נעשה בשיטת המזל ונזמין מקום פנוי באותו יום (לא ממש מוצלח בתקופה זו שעדיין עמוסה במטיילים באזור). 

אאוטפאנל בווצאפ, כנסו לבדוק:

למרות שהמסלול המלא של הויה פראטה Bochette מוגדר כחמישה ימים נאלצנו לצמצמו לשלושה ימים נטו ולכן החלטנו שנעשה רק את חלקו הראשון והמענין. ההתכתבות וההזמנות מול הרפיוג׳ים נעשית במייל והתהליך פשוט ומסודר. ישנו לילה אחד ברפיוג׳ Tuckett ושני ברפיוג׳ Alimonta.

חסכון שלא נאמר קמצנות הביאו אותנו לקנות רק טרולי אחד לכולם ואת שאר הציוד לארוז בתרמיל גב קטן. נסביר גם כי בהיבט הטכני מה ששונה בין טרק רגיל של שלושה ימים לטרק שלנו הינו ציוד הויה פראטה. כמו בטרק נודד שכזה אתה סוחב איתך את הציוד וחלק מהאוכל כל הזמן. המשקל משמעותי ואתה שואף להפחית אותו ככל שניתן ולכן פשוט מצמצמים. השאיפה לצמצום הכתיבה שתיק הגב איתו נסתובב לא יעבור את ה-30 ליטר ובתוכו (או תלוי עליו בחוץ) הכנסנו את כל הטוב הזה:

• ציוד מקצועי – קסדה, רתמה, שלוקר, מקלות הליכה, פנס וכפפות עבודה
• בגדים – מעט (מאוד) בגדי טיול, שכבת ביניים טובה, מעיל פוך ומעיל גשם קל
• ציוד לרפיוג׳ – ליינר לשינה, כלי רחצה בסיסיים ותרופות, כובע חם, אוזניות/אטמי אוזניים, מגבת וסנדלים
• משקפי שמש, כובע לשמש, המון קרם שיזוף

מכשיר חירום לוויני עם מפות המסלול וחפיסת קלפים של המשחק סט הוסתרו בתיק. כמובן כל אחד הביא סוללות ניידות לפנסים ולטלפונים. אני דאגתי להגניב לתיק שלי בקבוק וויסקי שקניתי בדיוטי, מה שהפך לאושר גדול במעלה ההר.

הכתבה על תיק ראב Rab עמו נסעתי – הוא מומלץ, כנסו

סיוט ושמו שוויץ

הטיסה מהארץ יצאה כמובן באיחור. ריצה מטורפת לדלפק השכרת הרכב הצליחה להביא אותנו בזמן כדי לראות את אנשי Avis סוגרים את המשרד והולכים הביתה. תחנונים באיטלקית גרמו להם לעצור ולתת להם את הרכב ולשמחתנו חזרנו לתוכנית המקורית ולא נאלצנו לאלתר שינויים. היצלנו עוד כמה ישראלים על הדרך. מקום בגן עדן מובטח..

במקור היומיים הראשונים הוגדרו כימי הכנה עבור החברה הלא מנוסה בחבורה. הרעיון היה לקחת אותה לויה פראטות קלות כדי לתרגל, להתרגל לחשיפה ולהתרגל לתנועה. הויה פראטה הראשונה שבחרנו היא Tre Signori בשוויץ. גוגל מפס העריך שעה וחצי נסיעה אך אז התברר שזה דורש לקנות את ״ויניאטה״ שזו המדבקה לכבישי האגרה בשוויץ ועולה 40 יורו… נראה לכם? אנחנו ניסע בדרכים הפנימיות! נראה להם.

הדרכים הפנימיות בשוויץ…

זה נושא למחקר פסיכולוגי מעמיק ומתוחכם. אלפי רוטונדות (כיכרות) שמנקדות אינסוף כפרים עלומים ומסודרים. מדהים איך אתה רואה בשניה את העובדה שעברת מאיטליה המעוצבת והניחוחה לשוויץ הקפדנית אבל הנקיה, את זה ניתן להם. 

אז נסענו… לתומינו חשבנו מה כבר יהיה? דרך כפרית, אולי נראה כמה פרות שוויצריות? במבחן התוצאה בעיקר קיבלנו עצבים! אם באיטליה הגבלת המהירות היא המלצה, הרי שבשוויץ זה חוק בל יעבור וכדי שחס וחלילה לא נעבור אותו, בואו וניסע 20 קמש פחות מהמהירות המותרת. כך קרה שהזדחלנו קשות ובעצבים במשך שעתיים וחצי זוחלים מרוטונדה לרוטונדה. 

ברור שאפילו כוס קפה לא יכולנו לעצור לקנות כי זה היה עולה כמו המדבקה שעליה כזכור התקמצנו. גילה המסכנה קיללה ונהגה, הנוסע המזמין עשה לנו בוקינג להמשך הטיול והמטיילת הפחות מנוסה – התיבשה במושב האחורי.

במקביל התברר שכמו כל דבר בשוויץ צריך סדר! אתה לא סתם מגיע וקונה כרטיס לעלות ברכבל לויה פראטה אלא אתה חייב להזמין אותו מראש דרך הרשת ולתכנן לאיזו שעה בדיוק (שוויצרי). חישובים מתוחכמים והמון הנחות יסוד הביאו להערכת זמנים על בסיסה הזמנו את הרכבל, הנהגת נהגה וקיללה את הנהגים השוויצרים ואיחלה להם רק מוות והנוסע הזמין גם מקום לינה ללילה.

בצהרי היום הגענו לעיירה כדי  לעלות למעלה ברכבל. חנינו ליד מגרשי כדורגל ירוקים ומסודרים שבארץ יכולים רק לחלום עליהם. פסענו בסמטאות הכפר אל עבר הרכבל. שכמובן בדרך השוויצרית – הוזמן מראש.

מה נאמר ומה נגיד על הרכבל 

רכבל קטן ופשוט של עד 8 אנשים כל פעם. יוצא כל רבע שעה כמובן בדיוק שוויצרי. לשמחתינו הרבה זכינו לעלות בתפוסה מלאה שלו יחד עם עוד חבורה של מטיילים גרמנים שלמרות הסטיגמה עשו מלא רעש, דברו בקולי קולות ונדחקו ראשונים לרכבל והתישבו ומילאו את הספסלים. כך שהחלטנו שגילה שהייתה עוד צריכה להתאושש מהנסיעה ישבה על הספסל, ושני האחרים ינגבו את הרצפה (הנקייה יאמר לזכותם של השוויצרים).

עליה של 20 דקות מעל קו הצמרות חשפה את הנוף המדהים של שוויץ הירוקה והיפה גם בסוף הקיץ. בקתות פזורות במעלה ההר כשלתחתונות יש עוד כביש גישה והעליונות נגישות רק באמצעות הרכבל או טיפוס תלול ברגל. מסתבר שמפעילת הרכבל העליונה גרה בבקתה בתחנה באמצע הדרך. מעניין אם יש לה לפעמים פקקים ברכבל בדרך לעבודה.

לאורך העליה רואים את קווי הגובה והצמחיה שמשתנה. למטה עצי ערמונים ואז זה הופך לאשוחים של חג המולד ויער מחטני של הרים גבוהים.

הגענו לתחנה העליונה ולמסעדה המתבקשת, להפתענו נתנו לנו להשתמש בשירותים ללא תשלום. שוויץ יפה, ירוקה, מטופחת אבל עם קפה יקר ולא טעים. מצד שני יש מים בחינם. 

אנחנו כמובן הסתפקנו במים ויצאנו לדרך לתחילת המסלול. האפרוץ׳ מתפתל בתוך היער בינות לאזורים שניתן רק לתאר כאחו ירוק ויפה. מצאנו כמה פינות חמד שאם היינו יודעים עליהם היינו מזמינים רכבל חצי שעה מאוחר יותר.. עקרונית זה יכול להיות רעיון לא רע להגיע לשבוע להשתכן באחת הבקתות ולטייל  גם בויה פראטה וגם בעוד מסלולים במקום. כמו בספרים.

הויה עצמה מדורגת C בסטייל שוויצרי

דרוג כזה אומר שיש כנראה מקטע ״שלילי״ או חשיפה לגובה. לא משהו מורכב. האפרוץ הקצר הביא אותנו לתחתית קיר אנכי שלא רואים את סופו. התברר שC שוויצרי זה לא ממש C איטלקי או אוסטרי עלינו על ציוד והתחלנו לטפס, אוהו והתחלנו לטפס…

אורית מספרת: “אני מטפסת פחות מנוסה שחוץ מניסוי כלים בויה פראטה קטנה ונחמדה בארץ ליד קיבוץ רביד, לא עשיתי ויה פראטה מעולם, ואני טיפה סובלת מחוסר חיבה לגבהים. זה לא שיש לי פחד משתק, אבל הרגשת אי נוחות ולחץ. בוא נגיד שאת רכבות ההרים שהילדים רצו לעשות בלונה פארק לא אני ליוויתי. עלינו על ציוד. נבדקתי ע”י המומחים לוודא שהכל קשור מחובר ומהודק כראוי, תזכורת קלה לשמור על מרווחי בטיחות ויאללה מטפסים.

מקדם החשיפה לגובה מאוד משמעותי

“הוא מלחיץ! אתה תופס יותר חזק ומתאמץ יותר ומתעייף הרבה יותר. הויה  פראטה התחילה בהרבה מקטעים רצופים של C I B. מרווחים גדולים בין הדרגיות, ו-150 מטר לגובה רצוף על קיר כמעט אנכי. כולל מספר לא גדול לשמחתי של קטעים שליליים. הייתי שמחה לתת יותר פרוט אבל הכול מעורפל כיוון שהלב שלי חישב לקפוץ מבית החזה למטה. קיבלתי מה שאפשר לקרוא לו טיפול בהלם. 

מכיוון שזה היה היום הראשון לא היתה לי ברירה אלא להוכיח שלא נתנו בי אמון לחינם, ולא אבייש גם בויה פראטות האלפיניות שצפויות בהמשך. טיפסתי וטיפסתי כשעוד שניה הלב מתפוצץ. אחרי 150 מטר הייתה נקודה קצת פחות בצורה של קיר אנכי. איזה דרגש סלע חמוד כזה עם טיפה צל, להתמוטט כדי להסדיר דופק ונשימה, ובעיקר לשחרר כמה קללות שהצטברו בגרון. קוביית שוקולד עזרה להתאוששות ואחר כך באמת שהכול היה קטן עלי. כבר לא פוחדת מכלום. דרופ של 300 מטר? שטויות, מעבר על סלע מעל תהום? נחמד, סולמות מתמשכים? ברינג איט און. אין כמו טיפול בהלם מוצלח.

התיבשות קלה של אחת מחברות הקבוצה (מזכירים, תמיד לשתות המון אחרי טיסה), הביאה אותנו לקצר את המסלול ולעזוב קצת לפני הסוף. דהירה מהירה חזרה לרכבל (כי כמובן חייבים לקנות גם כרטיס חזור מראש ולנחש מתי תסיים את הטיול. בשוויץ הכל מדויק) ומשם שוב לכביש. 

עם המון עצבים נהגנו עד שעברנו את הגבול לאיטליה. או, סוף סוף איטליה! פתאום התנועה זורמת, האנשים מחייכים, המחירים סבירים וכמובן הקפה מעולה. אפרטיבו מהנה ליד האגם ומשם לדירה ששכרנו קרוב לויה פראטה הבאה שלנו.

La bella Italia

אחרי ארוחת ערב בפיצריה מקומית מדהימה קמנו לבוקר מול האגם. קפה משובח וקצב איטלקי רגוע נתנו את הטון ליום הזה. 

עלינו על בגדי טיול ושמנו את פעמנו לויה פראטה Picasass. אפרוץ׳ נעים וקצר יחסית ביער הביא אותנו לתחילת המסלול שמטפס על הר שמשקיף לאגם מאג׳ורה. לאט לאט הולך ונחשף נוף מטורף של האגם. הויה עצמה לא קשה ומהווה שינוי משמעותי מהחוויה של יום קודם. וגילינו ש C של איטלקים זה משחק ילדים לעומת C של שוויצרים. וגם מיקום הדרגיות המרווחים נורמלים. שוויצרים זה דרגית אחת לעומת 3 איטלקיות.

צילומים קרביים ואפילו גשר טיבטי כיפי הביאו אותנו לצלב המתבקש בראש ההר:

יש עניין עם טיולים ופסגות. אתה הולך הולך הולך מטפס ו.. מגיע לפסגה. מעולה. הסדרת נשימה, נוף וזה, אבל תכלס כמה זמן אפשר לעמוד ולהסתכל על הנוף?

אז גם כאן נכנסת היוגה. הרי אנחנו לא ממש יודעים לא לעשות כלום ויוגה זה עשיה תוך אי עשיה. או יותר נכון עשיה לשם השקטת ההכרה ואין כמו ראש ההר כדי לעשות האסאנות, לנשום  וגם להצטלם – כמובן.

הגוף כבר חם מכל הפעילות ונפתח בקלות. זה הזמן להגמיש לחזק להשקיט ולהנות מהרגע ומהנשימה ומהחיבור לטבע ולאנרגיה שלו.  מרוצים, מזיעים ומסריחים לגמרי ירדנו מההר והגענו לרכב. מבט זריז בשעון הראה שיש לנו מספיק זמן עד שצריך לצאת לדרך לאסוף את החברה משדה התעופה. הפור נפל על גלידה מעולה שהכרנו מביקור קודם באזור ורחצה באגם בלווית ברבורים צחורים. Aka מקלחת. נסיעה של 4 שעות הביאה אותנו למדונה דה קמפיליו שם פגשנו את שאר החברים והתכוננו לחלק המרכזי של הטיול – Via Bochette.

Via Ferrata Bochette 

את המסלול הזה עשינו כבר בעבר ותוכלו לקרוא עליו פה. הפעם ציפינו לחוויה שונה למדי. אנחנו בסוף העונה ולא צפוי שלג ולכן קיווינו שנצליח לעשות את הHighlight של המסלול והוא המקטע שנקרא Bochette Alta.

העליה ברכבל Groste Express רמזה לנו שאכן צדקנו. שלג לא ראינו כמעט והנוף נראה שונה לגמרי ממה שהיה פעם קודמת. פרחים פרחו בכל האזור והתברר לנו מהחברים הגרמנים שהגענו בדיוק בתקופה בה פורח פרח שנקרא אדלוויס שפורח לתקופה ממש קצרה באזורים מסוימים. מסתבר שפרח תמיד זה טומן בשמו הבטחה וסמליות גדולה ושמו הולך לפניו בסבונים גרמניים. אנחנו בתור יהודים טובים קצת חוששים כידוע מסבונים גרמניים אבל זרמנו עם האושר של הגרמנים בחבורה שזיהו את הפרח.

יצאנו לדרך מוכנים למאמץ מתיש. לחברות שהגיעו סיפרנו סיפורי זוועות על הפעם הקודמת והמאבק בשלג והסכנות שלו. התברר שבלי שלג המסלול ממש אחר. האפרוץ׳ קל ואף הויה עצמה של היום הראשון כמעט ולא דורשת באמת להתחבר לכבל אבטחה אלא היא יותר טיול בשביל הרים. הדרך לרפיוג׳ שלקחה לנו המון זמן והיתה מורכבת ומסוכנת בפעם הקודמת היתה מהירה וקלה ומקטעי השלג הקטנים שפגשנו היו מהנים לגלישה על התחת וממש לא מורכבים.

אל הרפיוג׳ הגענו בשעה מוקדמת מאוד. מנוחה ליד נביעה קטנה ויפה בדרך, אימון יוגה ומתיחות והמון בירה הביאו אותנו לארוחת הערב הבינונית מאוד שאחריה קרסנו למיטה. התוכנית היתה לצאת מאוד מוקדם למחרת כדי לעשות את הויה אלטה ולא להתקע אחרי כל מיני זחלים.

Via Bochette Alta

למודי ניסיון מפעם קודמת הקפדנו להיות ראשונים בתור לארוחת בוקר (העלובה ביותר). ארוחה זריזה של פחמימות מתוקות וריקות וקפה נוראי (שאגב חלב חמאה ומלח כמנהג הנפאלים בצ’אי שיפרו אותו פלאים) ומהר יצאנו לדרך לעלות למסלול ולהיות ראשונים.

הפעם האפרוץ כבר היה בגובה רב יותר וכמובן בשלג מה שדרש הליכה מאומצת הרבה יותר והקפדה לא להחליק ולמצוא את עצמך עושה את כל הדרך למטה על התחת. מתחתנו ראינו נחש של מטיילים אחרים שגם עולים (להם בניגוד אלינו היו קרמפונים) מה שגרם לנו לרוץ מהר עוד יותר.

הויה עצמה היא כבר הדבר האמיתי. מסלול ארוך של 4 שעות שכולל מקטעים חשופים עם מאות מטרים של מצוק מתחתיך, אלמנטים שליליים, מיליון סולמות ארוכים וכמובן פה שם שלוגיות מהנות.

עייפים אך מרוצים הגענו לרפיוג׳ הגבוה ביותר באזור להעביר בו את הלילה. זו גם הנקודה שבה המטיילת הפחות מנוסה נתקפה כנראה בתסמיני מחלת גבהים קלה. זה מתחיל כחוסר מנוחה, עצבנות לא מובנת, עייפות וכאב ראש עמום שלא עובר. או כדבריה ״ברגע שהבנתי מה זה, זה יותר קל. זה לא ירון שמעצבן.. זה הגובה…״ 

מיד פעלתי בכמה חזיתות, מקלחת חמה ובגדים נקיים יחסית, שתיה מרובה וכמובן שנ”צ איכותי, בליינר משי של נסיכות, שלא נכנע לנסיונות הפרעה מצד החברים המטיילים. עם ההתעוררות קפה די גרוע אבל עם קפאין  ו-2 עוגות מלאות פחמימות שיפרו את ההרגשה פלאים. משחק סט סוער, פילאטיס על ההר וארוחת ערב טעימה עזרו להשיב את המצב לקדמותו ולאושש את הגוף.

עוד קצת וסיימנו

היום האחרון שלנו כלל שוב טיפוס בשלג עד תחילת המסלול ומעבר במקטע עם נוף מטורף של Bochette Centrale. לשמחתנו הצלחנו לתפוס בדיוק את חלון ההזדמנות בו לא היה ענן על ההר. מי שהגיע 10 דקות אחרינו כבר גישש את דרכו בתוך מרק אפור. ויש הבדל גדול בין ללכת על ההר כשמדרון מטורף ותחתיך ונוף עוצר נשימה סביבך – מאשר ללכת בתוך ענן שאתה לא רואה הרבה. הרבה סולמות ( ספרנו 31)  וכמה מעברים מעניינים מאוד והנה הויה עצמה נגמרה ממש מהר. ואז החל החלק ממנו חששנו מכל. 

מקטע החזרה עם שדות השלג זכור לנו מפעם קודמת כסיוט ארוך ומתמשך עם ירידה של מעל 1000 מטר מההר למטה. להפתעתנו הפעם מצאנו את עצמנו תוך שעתיים וחצי במסעדה בתחתית ההר עם רגליים רעננות למדי.

אם בפעם הקודמת סיימנו את הכתבה בטקסט שאומר ״שלושה ימים אינטנסיבים של hike עם ויה פראטה הם ממש לא קלים לגוף. הברכיים מפורקות והרגליים שחוקות ואפילו הידיים מותשות לגמרי״ הרי שהפעם עם תנאי מזג אוויר אחרים זו ממש לא הייתה התחושה. שמחים, מרוצים ודי רעננים שמנו את דרכנו חזרה לשדה התעופה כולל עצירה מתבקשת בדקטלון כדי לבזבז.

כתבו וצילמו: אורית שטרן וירון רוזינר

אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה: