טיול קיאקים באיי שטלנד. איפה זה, אתם שואלים? גם אני שאלתי. איי שטלנד הם האיים הצפוניים ביותר בממלכת בריטניה. שוכנים בין האוקיינוס האטלנטי לים הצפוני, נושקים מדרום לחוג הארקטי, שייכים מדינית לסקוטלנד. יש שם המון איים ואינסוף מפרצים. תנאי ים ורוח ייחודיים. מצוקים, קשתות סלע ומערות המאפשרות לקיאק לעבור ביניהן ובתוכן. לונה פארק לקיאקיסטים.
* הכתבה והטיול נכתבו לפני אירועי השבת המלחמה.
מכשולים בדרך ללונה פארק
שמונה בבוקר, קבוצת חברים ממועדון הקיאקים טרה סנטה מחכים בשער העליה למטוס באדינבורו. שעה וחצי טיסה מפרידות בינינו לבין איי שטלנד. באופן חריג יש היום בשטלנד מזג אויר טוב וצפי לים רגוע. התוכנית היא לחתור כבר היום לאי פאפא סטור (Papa Stour) ואולי אפילו להיכנס למנהרה המפורסמת בורדי (Hole of Bordie), מנהרה ימית באורך 300 מטר, אליה ניתן להיכנס רק בסירה קטנה או קיאק בימים הנדירים בהם מצב הים מאפשר זאת.
אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הכרוז מודיע שההמראה תתעכב בארבעים וחמש דקות. בחור מקומי שיושב לידנו מראה לנו צילום בזמן אמת משדה התעופה בסומברה (Sumburgh), בו אנו אמורים לנחות – ערפל כבד מכסה את כל האזור. הוא אומר שזה קורה לעיתים קרובות ואז חברת התעופה מבטלת את הטיסה ומשכנת במלון עד לטיסה למחרת. “לא, אין מצב. אנחנו חייבים להגיע היום.”
קלישאה על מזג האויר בבריטניה אומרת: “אם אתה לא אוהב את מזג האויר, חכה דקה והוא ישתנה”. זה אכן יתממש במהלך שהותינו בשטלנד, אבל לא במקרה הזה. הערפל מתעקש להישאר על סומברה. תוך שעה הודיע הכרוז באנגלית סקוטית שהטיסה מבוטלת ומבקשים מהנוסעים לאסוף את המזוודות מהמסוע.
לאחר בחינת כל האפשרויות עם פקיד אמפטי מטעם חברת התעופה, אנו מבינים בעצב שכבר לא נגיע היום לשטלנד. אנחנו עומדים להירשם לאותה טיסה למחרת בשמונה בבוקר – ומה יהיה אם שוב יהיה ערפל? בהחלטה אמיצה, אנחנו מוותרים על הטיסה, מארגנים לנו מונית לעיר אברדין, משם יוצאת בכל מזג אוויר מעבורת שמפליגה במהלך הלילה – כך שבטוח נגיע לשטלנד למחרת בבוקר.
הצטרפו לניוזלטר שלנו:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
שטלנד, הגענו
שמונה בבוקר, המעבורת עוגנת במפרץ לרוויק. הגענו לאיי שטלנד. לאי פאפא סטור כבר לא מתאים לחתור. תנאי מזג האויר השתנו – הים עלה, הרוח תתחזק במהלך היום ומחר צפויים משבי רוח של 50 קמ”ש. יש תוכנית חדשה. כך זה יהיה במהלך כל הטיול: בכל ערב עומר ויונתן, שמובילים את הטיול, יבדקו את התחזית, כיוון ועוצמת הרוח, גובה הים, כיוון ומהירות הזרם, ובהתאם יבחרו את המסלולים האפשריים לחתירה. ההחלטה הסופית תתקבל בבוקר, עם התחזית העדכנית. לפיה גם נדע מתי המצוק יגן עלינו מרוח חזקה, ועד איזה שעה חייבים לעשות את המעבר בין האיים או לחצות מפרץ לפני שכיוון הזרם משתנה.
ביומיים הקרובים נחתור בחצי האי Northmavine במערב שטלנד. אנחנו נוסעים אליו כשהקיאקים על עגלה רתומה לאוטו, דרך כביש צר שמהווה את נקודת החיבור שלו לאי המרכזי. בדרך אנחנו מתוודעים לנוף הייחודי שילווה אותנו בתשעת הימים הקרובים: משטחי עשב ירוקים אינסופיים ועליהם רועות אלפי כבשים לבנות. יש בשטלנד הרבה יותר כבשים מאנשים, הן נראות כמו בציורי הילדים: כדור צמר לבן ממנו יוצאים ראש ורגליים. הן בכל מקום, מלכחות את העשב אפילו בשולי הכביש. כשאנו עוברים, חלקן מביטות בנו בסקרנות, אחרות נבהלות ובורחות במהירות.
לקראת הצהרים מגיעים לחוף על שפת מפרץ ארוך ויפהפה. דבר ראשון מקימים את האוהלים – זה יהיה מחנה הבית שלנו ביומיים הקרובים. המפגש הראשון עם השכנים מפחיד למדי – אני מתקרבת לחוף ופתאום מהשמים, כמו מטוסי קרב מנמיכים אלי עד מרחק של סנטימטרים בודדים מהראש, עשרות עופות לבנים צועקים עלי בקול מחוספס “טיריק, טיריק, טיריק”. אני בורחת מגוננת על הראש עם הידים, ורק אז רואה שלט עץ קטן ובו כתוב בכתב יד: “Tirricks nesting ground in summer, stay right”. מסתבר שיש כאן מושבה של שחפיות הקוטב שמגיעות לקנן בקיץ. או.קיי. הבנתי. אתן בצד שמאל, אני בצד ימין. מרחוק אני ממשיכה לעקוב אחריהן כשהן חגות באלגנטיות ומפטרלות מעל אזור הקינון.
הכיף מתחיל
סוף, סוף מתחילים לחתור. זה אמנם חודש יולי, אבל טמפרטורת המים כאן 13 מעלות צלזיוס, וגשם יורד לפרקים, אז אנחנו לובשים חליפה יבשה שתשמור על הגוף חם ויבש. אני דוחפת את הקיאק למים ונכנסת לתוכו. סוגרת את החצאית על פתח הקיאק, מסדרת את הישיבה, מכניסה את המשוט למים ובהתרגשות עושה תנועות חתירה ראשונות. אני מתרחקת מספר מטרים מהחוף ופתאום הקיאק מתנדנד ואני כמעט מאבדת את שיווי המשקל. למרות שאנחנו עמוק במפרץ, יש כאן זרם חזק ורוח שמפתיעים אותי ולוקח לי רגע להתעשת ולייצב את הקיאק – ברוכה הבאה לאוקיינוס האטלנטי.
כשכולם על הקיאקים, מתחילים לחתור צמוד למצוק שמגן עלינו מהרוח. אני מביטה למעלה – הכבשים שהולכות על קצה המצוק מציירות לנו את קו הרקיע. ברקע עננים בשלל צורות והמון גוונים של אפור.
מהר מאד מתחיל העניין. אנחנו חותרים בין סלעים ענקיים הפזורים ליד המצוק. עוברים דרך מנהרה בתוך הסלע. רואים פתח במצוק – זו מערה? איילת נכנסת לבדוק ואני אחריה. המערה יותר ארוכה ממה שציפינו, ואנחנו ממשיכות להתקדם ולחתור בתוכה. המערה הולכת ונעשית צרה. ככל שמתקדמות יש פחות אור, עד שממש חשוך – אני מציינת לעצמי לימים הבאים לשים את פנס הראש בהישג יד. ממשיכות לחתור, נעזרות בידים על קירות המערה, עד ששומעות ממש קרוב את הגלים מתנפצים על הסלע והקיאק מתרומם עם הגל החוזר – סימן שהגענו לקצה המערה. חותרות ברוורס עד שיוצאות מהמערה עם חיוך של ניצחון.
לא מספיקות להירגע ובמרחק נראים מולנו עמודי סלע ענקיים שכאילו צומחים מתוך הים – תופעה שנקראת sea stacks. אנו מתקדמים לעברם. ככל שמתקרבים הם נראים יותר מרשימים. כשמגיעים אליהם רואים כמה הם באמת גדולים – חותרים לידם, סביבם וביניהם מתפעלים מהעוצמה והיופי.
כשחשבנו שכבר ראינו הכל אנחנו שומעים מים זורמים. כשמביטים מעבר למנהרה הבאה רואים מאיפה זה מגיע – מגובה של עשרים מטר, מקצה המצוק יורד מפל. מימיו יוצרים וילון של מיליוני טיפות שניתזות על הסלעים ועל הים. קול זרימת המים מתעצם ככל שאנחנו מתקרבים ומתערבב עם קריאות השמחה שנשמעות כשאנחנו עוברים עם הקיאק ממש מתתחת למפל וזרם המים המתוקים שוטף לנו את הראש והפנים. איי שטלנד הבטיחו וקיימו: לונה פארק לקיאקיסטים – וזה רק היום הראשון.
חצי האי Eshaness
ביום השני חותרים סביב לשון יבשה באזור שנקרא Eshaness. הר געש לשעבר – הסלעים בו הם לבה עתיקה שהתקררה ויצרה צורות סלע מרהיבות על וסביב המצוקים.
מתחילים בחציה לגוש סלע ענק באמצע הים שנקרא Dore Holm. רואים אותו בברור כשנוסעים לאורך החוף, הוא נקודת ציון מוכרת בשטלנד בשל צורתו שמזכירה סוס שותה מים. מקרוב הוא עוד יותר מרשים – הקשת הענקית נישאת עשרות מטרים מעלינו, אבל מה שרואים מכאן ולא רואים מהחוף, זו המנהרה שחוצה את אי הסלע מצד לצד. בכניסה למנהרה אני רואה שהגל שנכנס למנהרה כל כמה שניות עולה על מדף סלע וגולש ממנו – אני מסתכלת על עומר שקולט את השאלה ומהנהן – לכי על זה. אני עולה על הגל שנוצר וגולשת איתו בצהלת שמחה לתוך המנהרה – לונה פארק כבר אמרנו?
ביציאה מהמנהרה, בדרך לחוף, סאלי מזהה בעיה: מסתבר שהשארנו את הצידה לארוחת הצהריים במחנה, אז הפכנו את הלימון ללימונדה – אנחנו חותרים לאורך החוף מגיעים לחוף שטוח ומעלים את הקיאקים ליבשה. מעבר לשדה המרעה, במרחק כמה מאות מטרים עומד בית קפה מקומי מקסים. אנחנו צועדים לשם לבושים בחליפה היבשה, מעליה חגורת ציפה ומתחת מה שאנחנו מכנים חצאית שלובשים על המותניים ואיתה אנחנו מתחברים לקיאק וסוגרים בעזרתה את פתח הקוקפיט. אופיר רואה את כולנו לבושים חצאיות, צוחק ושואל: “אתם חושבים שזה בסדר לבוא לבית קפה סקוטי בחצאית?”
קב’ הווצאפ השקטה של אאוטפאנל:
אחרי עצירת הצהרים, התחזית לסערה מתממשת. השמיים מתכהים, וזרזוף הגשם הופך לטיפות גדולות הניתזות עלינו בעוז. לא קר, פעילות החתירה והחליפה היבשה שומרות על חום הגוף. אני נהנית להרגיש את הגשם בפנים – תחושת חיות וחיבור לאיתני הטבע. חותרים צמוד למצוק שמתרומם מעלינו לגובה של כמה עשרות מטרים ומגן עלינו מהרוח. כשעוברים את הפינה לכיוון מפרץ סנט מגנוס ביי אנחנו חשופים לרוח שנושבת ממש מולנו ולג החתירה האחרון להיום הופך להיות מאתגר עם רוח נגדית חזקה וגשם זלעפות. ההתקדמות איטית, אני חותרת חזק קדימה אבל הרוח דוחפת לאחור. אסור להפסיק לחתור. עוד שלוש מאות מטרים, עוד מאתיים. חלק מהחברים הגיעו כבר לחוף. מכניסה את המשוט למים בצד ימין, דוחפת בכוח את הקיאק קדימה ואז בצד שמאל, ושוב בימין. עוד כמה עשרות מטרים, לא קל… ממשיכה עד החוף, בדיוק מול הפאב המקומי של סנט מגנוס ביי. עדיין תחת גשם, מוציאה שק יבש מתא הקיאק’ מחליפה לבגדים יבשים, ומצטרפת לאנחל וסאלי שכבר נמצאים בפאב ומחזיקים כוס בירה ביד. אין מה לומר, הרווחנו את הבירה בכבוד.
עכשיו אפשר לחתור לאי פאפא סטור
ביום השלישי לטיול אנחנו מתעוררים לבוקר בהיר, השמש מאירה את שמי התכלת. תחזית מזג האוויר צופה יומיים יחסית רגועים. אנחנו נמצאים כבר באזור המזרחי של שטלנד – מנצלים הזדמנות שניה לחתור לאי פאפא סטור.
מקפלים את המחנה, עולים על הרכבים, הקיאקים נגררים מאחור. נוסעים למעגן שליד העיירה Sandness. מכניסים בתאי הקיאקים ציוד ואוכל ליומיים הקרובים. בזמן שאנחנו מתארגנים, מגיעה למעגן סירה ועליה משפחה מקומית שחזרה מדיג מוצלח. הם רואים אותנו מתלהבים מהדליים עם השלל שהם תפסו אז הם נותנים לנו שני סרטנים ולובסטר שיטיילו איתנו במהלך היום וישתתפו שלא בטובתם כמתאבן בארוחת הערב.
בחציה לכוון האי פאפא סטור אני מבינה לראשונה את הטכניקה שנקראת Ferry Glide. האוקיינוס זורם במאונך לכוון החתירה שלנו מימין לשמאל. כיוון הזרם מתחלף כאן ארבע פעמים ביממה, נראה כאילו כל האוקיינוס זורם מהמקום בו הייתה הגאות אל השפל – הפרש גובה של מספר מטרים.
עומר מצביע אל הנקודה במורד הזרם אליה נרצה להגיע באי ואנחנו מכוונים את חרטום הקיאק לנקודה אחרת, רחוקה בכמה מאות מטרים במעלה הזרם. אחרי שעה של חצייה מגיעים לאי פאפא סטור בדיוק לנקודה אליה רצינו להגיע – סוג של קסם. מכאן אנחנו חותרים לאורך המצוק של פאפא סטור, מתחילים בעיקוף של האי. האי מכוסה בסלעים שמקורם בהתפרצויות וולקניות, מחורצים במערות, קשתות, ועמודי טוטם טבעיים שהרוח והים פסלו במהלך השנים. כל שטלנד היא שמורה אחת גדולה שהמקומיים הכריזו כגיאופארק – שמורה גיאולוגית.
כשמגיעים לחלק המערבי של האי, אנחנו חשופים לאוקיינוס הפתוח. מרגישים את תנועת הגלים. בדרך כלל אני שמחה לפגוש ים עובד, אבל הפעם דווקא קיוויתי שיהיה רגוע, שנוכל להיכנס לבורדי – המנהרה המפורסמת. כשמתקרבים אליה, עומר ניגש לבדוק מקרוב, מתעכב כמה דקות ליד הפתח וחוזר. הים סוער מדי – לא נוכל להיכנס היום. למחרת אנחנו מנסים שוב. עומר נכנס בפתח המנהרה ונעלם לתוך החושך. אחרי מספר דקות הוא יוצא – “אתם לא מבינים איזה רעש יש שם!” הים עדיין סוער והגלים מתנפצים בעוצמה על דפנות המנהרה. גם היום לא נוכל לעבור את כל המנהרה. מי שרוצה יכול להיכנס לפתח לחוש את העוצמה. אני מתקרבת בהססנות – שואלת “כמה להיכנס?” “את תרגישי”. חותרת פנימה בחשש, שאון התנפצות הגלים בקירות המנהרה מחריש אוזניים. הקיאק עולה ויורד עם הגלים שבאים מכל הכוונים: אלו שנכנסים מהפתח, אלו שחוזרים מהקירות, ואלו שמגיעים מתוך המנהרה. אני ממשיכה לחתור פנימה, כל החושים דרוכים. ככל שאני מתקדמת יותר חשוך, הפנס שעל הראש לא ממש מצליח להאיר. חותרת עוד קצת לתוך המנהרה מנסה לדמיין שלוש מאות מטרים כאלה. בחושך אני לא רואה את יונתן שנכנס יחד איתי, ושאון הגלים המתנפצים שמוכפל בהד המנהרה לא מאפשרים לתקשר ולבדוק אם הוא עדיין שם. זהו, עד כאן – אני באמת מרגישה עד איפה אני יכולה להיכנס – מסובבת את הקיאק וחותרת בכל הכח לכוון האור שבקצה המנהרה.
האי הכי צפוני בממלכת בריטניה – Unst
הלילה נכנסת סערה רצינית – רוחות, גשם, מחר לא נוכל לחתור. ננצל את היום לנסוע צפונה. התחזית מתממשת עם רוח חזקה, עד כדי כך שקשה לסגור את דלת האוטו נגד הרוח. גשם זלעפות.
נוסעים לקצה הצפוני של מיינלנד שטלנד, העגלה עם הקיאקים רתומה לאוטו. יחד איתה עולים על מעבורת לאי Yell, חוצים בנסיעה את האי לאורך, לוקחים עוד מעבורת ומגיעים לאי Unst – האי הכי צפוני באיי שטלנד, ובבריטניה כולה. הסערה ממשיכה להכות, על פי התחזית היא תרגע עד הערב. בינתיים אנחנו נכנסים לפאב קהילתי – אין שם אוכל, רק שתיה ושולחן פול (pool) גדול במרכז. בשטלנד התנהג כשטלנדאי – מזמינים בירה ומצטרפים למשחק פול של המקומיים. סאלי ראשונה, שמה מטבע של 50 פני על השולחן, מסמנת שהיא תשחק עם המנצח. סאלי מתגלה ככוכבת פול רצינית – נותנת פייט ומנצחת את האלוף המקומי, וכך נשארת לשחק את המשחק הבא וזה שאחריו. תוך כדי, היא שואלת איפה אפשר להשיג כאן דגים. אחד המקומיים, דייג במקצועו מביא לנו בתמורה לבקבוק ויסקי דג סלמון ענק שהופך לארוחת ערב מדהימה.
עד הבוקר הסערה נרגעת ואנחנו מוכנים ליום החתירה הראשון שלנו באי Unst. חותרים למגדלור Muckle Flugga המפורסם, המגדלור הצפוני ביותר בממלכת בריטניה. מתחילים לחצות לכוון אי הסלע עליו נמצא המגדלור. הים עובד. אנחנו בים הפתוח – הים הצפוני. הקיאק שלי עולה ויורד עם הסוולים – גלי עומק שלא נשברים. כך גם הקיאקים של החברים – הם נעלמים מאחורי גל ומיד מופיעים חזרה כשהסוול עולה. את המגדלור לא רואים, כל האזור מכוסה בערפל. יש אווירה של מסתורין. מעלינו חגים עופות ימיים מסיביים עם מוטת כנפיים של מעל מטר. קצה הכנף שחור, כאילו נטבל בצנצנת דיו. ככל שאנחנו מתקדמים כמות העופות גדלה. יונתן אומר ששמן Gannet. אחרי כן גוגל יספר שבעברית הן נקראות סולה צפונית, ושטלנד הוא אחד מאזורי הקינון העיקריים שלהן. אנחנו מביטים למעלה, עוקבים במבט אחרי מעופן.
לפתע הערפל מתפוגג. מולנו, על אי סלע שחור, עומד במלוא הדרו המגדלור הלבן – Muckle Flugga Lighthouse. אנחנו מתרגשים ומנצלים את רגע החסד: מצלמים ומצטלמים עם המגדלור – הוכחה שהגענו לנקודה הצפונית ביותר בממלכת בריטניה.
אנו מקיפים את האי מאקל פלוגה ורואים לפנינו עוד אי שסלעיו השחורים מתנוססים לגובה של כמה עשרות מטרים. מדרונות האי עד הפסגה מכוסים נקודות לבנות. אנחנו מנסים להבין מה זה וחותרים לכוון. מתקרבים לאי וקולטים שאלו המון, אבל ממש המון, קינים של אותם עופות Gannet שליוו אותנו בדרך. חלקם יושבים ומקננים על האי, אחרים, אלפים מהם, דואים מעלינו וכל הזמן יש ביניהם תחלופה. אני יושבת בקיאק מהופנטת. מביטה למעלה ולא מאמינה שאני זוכה להיות נוכחת בחווית טבע מופלאה זו.
רגע החסד שהערפל עשה עימנו מסתיים והוא חוזר ומכסה את המצוקים, את העופות המקננים ואותנו. מתחילים לחתור חזרה לאי Unst. חותרים בתוך הערפל, אלפי עופות מלווים אותנו, הקריאות שלהם ממוסכות נשמעות כאילו מרחוק, ומלבדן הכל שקט – אנחנו לא מדברים, חותרים בשקט, לא רוצים להפר את הקסם. זו חוויה מדהימה שהופכת להיות אחת מנקודות השיא במסע.
יום מאתגר
זהו היום האחרון שלנו באי אונסט. מתעוררים למזג אוויר גשום ורוח חזקה אבל אפשר לצאת לחתור. כשנצא מהמפרץ תהיה חתירה מאתגרת נגד הרוח והזרם. חלק מהחברים מחליטים לוותר על החתירה. ההתחלה רגועה, בתוך המפרץ לאורך המצוק שמגן עלינו מהרוח. אנחנו מתקדמים בין וסביב הסלעים הפזורים לרגלי המצוק, נהנים מהמשחק. עומר מוביל, חותר באלגנטיות במעברים שבין הסלעים, אחריו זיו ואיילת עוברים בנחת. נתן חותר לפני ועובר מימין לסלע גדול שנמצא ממש לפנינו. אני מאפשרת לנתן לעבור, שומרת מרחק. מתחילה לחתור ברוגע לכוון המעבר בין הסלעים, כשלפתע, ללא שום התראה אני מרגישה מאחורי גל עצום מרים אותי לגובה שני מטר. הקיאק שלי כמעט מאונך. האנדרנלין עובר מאפס למאה בשבריר שניה. עכשיו רק האינסטינקטים עובדים – אני חותרת לאחור בטירוף. רק לא להתנגש בנתן או בסלע. גם להתהפך במקום כזה לא כדאי – צריכה להישאר בשליטה על הקיאק. אחרי כמה שניות שמרגישות כמו נצח, הגל עובר אותי – אני עדיין על הקיאק ממשיכה לחתור אחורה. ואז מגיע עוד גל כזה, יונתן מאחורי צועק לי להמשיך לחתור אחורה, אבל הקיאק מסתובב במאונך לגל ואני לא מצליחה לסובב אותו חזרה, מסתבר שהחרב של הקיאק, שנועדה לשמור על כוון במקרים של רוח חזקה, השתחררה והיא מפריעה לי לתמרן. יונתן ראה אותה כשהירכתיים של הקיאק בלטו מעל הגל. איכשהו אני מצליחה להפנות את חרטום הקיאק לכוון הגל השלישי שמגיע ואני עוברת אותו, מגיעה ליונתן ואופיר שעדיין נדהמים מהאירוע הפתאומי ומפרגנים לי על התמרון. “מה זה היה?” אני שואלת. עדיין לא מעכלת איך ארבע חברים עברו לפני ברוגע ופתאום הגיעו הגלים האלה משום מקום. כשהים נרגע, אנחנו חוברים לחברים שעברו ראשונים ולא מודעים לדרמה שהתרחשה מאחוריהם. התקרית מזכירה לנו שלא משנה מי מוביל ואיך עוברים החותרים לפנינו או מסביבנו, לכל אחד אחריות להיות ערני, להסתכל סביב ולהיות מודע להפתעות שהים מזמן. הלקח בהחלט נלמד.
האנדרנלין לא מספיק לרדת כשאנחנו מגיעים לקצה המפרץ, ונחשפים לים הפתוח. ברגע שעוברים את פינת המצוק מרגישים את הרוח, היא מולנו ואנחנו צריכים לחתור נגדה, בנוסף יש זרם חזק. מעכשיו חותרים יחד, לא מפסיקים לחתור. החתירה מאמצת, אני משתמשת בכל כישורי החתירה שלי, לחתור נכון, להתחיל מהרגל, לתקוע את המשוט בסוול ולדחוף את הקיאק קדימה. זה מעייף, אבל האנדרנלין לא מאפשר להרגיש את זה. אני מרגישה טוב – מצליחה להתגבר על הקושי, מתגברת על איתני הטבע. אני מאבדת את תחושת הזמן, לא חושבת, רק חותרת. עד שמגיעים למעגן.
אני מסתכלת על אופיר שחותר לידי – אנחנו מחייכים אחד לשניה. צלחנו את האתגר! הרגשת סיפוק עילאית.
המגדלור הכי דרומי באיי שטלנד
ביום התשיעי והאחרון למסע סוגרים מעגל – חותרים באזור הכי דרומי של איי שטלנד ליד שדה התעופה סומברה (Sumburgh), זה שהיה אפוף ערפל ומנע את הגעת המטוס שלנו ביום הראשון. היום מזג האויר מפרגן לנו ביום מקסים. השמש זורחת, השמים בהירים. מורידים את הקיאקים בחוף יפהפה, חול לבן, ים טורקיז. פוגשים משפחה מקומית על החוף – מספרים להם שאנחנו חותרים למגדלור. אב המשפחה מזהיר שבחצייה לכוון המדגלור יש זרם חזק, שאפילו בסירת מנוע קשה לעבור – אנחנו מחליטים להתקדם ולבדוק בעצמנו לפני שנחצה.
מתחילים את החתירה לאורך החוף, כשמגיעים לקצה המפרץ עומר יוצא לבדוק את מצב הזרם. לפני שיוצאים לחצייה עושים תרגול – יוצאים לכיוון הזרם, מקיפים אי סלע גדול הנמצא במרחק של מאה מטר מאיתנו וחוזרים. כמה כלבי ים משועשעים מציצים מתוך המים לא מבינים מה אנחנו עושים.
ביציאה אל אי הסלע, מרגישים את הזרם, הוא חזק, אבל אפשר לחתור בו. אחרי שני סיבובי תרגול, אני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם הזרם. מתחילים בחצייה. מולנו ניצב המגדלור, ככל שאנחנו חותרים ומתקרבים אליו הוא יותר גדול ומרשים מעל המצוק הגבוהה. כשמתקרבים עוצרים ומצטלמים – תיעדנו את ההגעה למגדלור הצפוני, לא נתעד את ההגעה לדרומי?
איי שטלנד – תמונת סיום
כשאני יורדת עם הקיאק לחוף, איילת, שהגיעה לחוף לפני מכוונת את המצלמה ומצהירה שהיא מצלמת תמונת סיום. “מה זאת אומרת סיום? זהו? נגמר?” אני יודעת, יש לי בעיה עם סופים. אני תמיד צריכה עוד קצת. אבל איכשהו מרגיש לי שזו לא תמונת סיום מתאימה. אז המשכנו אחרי מנוחת הצהרים לחתור עוד קצת צפונה לאורך המצוק המזרחי של Sumburgh Head, וטוב שכך.
אנחנו חותרים לאורך המצוק, בין הסלעים. מאתגרים את עצמנו בחתירה מעל סלעים בולטים בדיוק ברגע שמגיע גל שמכסה אותם ומאפשר את המעבר. נפרדים מעופות הים שעומדים לכבודנו בשורה על המצוק. נציג של כלבי הים מציץ מהמים נפרד מאיתנו בשם כל חבריו שפגשנו בדרך. כמעט מגיעים לנקודת הסיום כששומעים זרימה חזקה של מים. עוברים את העיקול ולעינינו מתגלה המפל הכי מדהים שראינו עד כה. זורם מקצה המצוק ונשפך במסך צפוף של טיפות ישר אל הים. לקול זרימת המים מצטרפות קריאות השימחה של כולנו שעוברים עם הקיאק ונכנסים מתחת למפל – עכשיו זאת תמונת סיום.
מאת: דבי עברי
שתפו את זה לחברים – פה בכפתורים האלה:
