228 ק”מ בגובה 2000 מטר ללא מנוע, רק בעזרת ניילון והרבה שמש. ב 11 במרץ 2023 המראתי ליד יטבתה, חציתי את מרבית הערבה, את כל מדבר יהודה, חלפתי מעל ירושלים ונחתתי קצת אחרי מבואות יריחו. זהו סיפורה של טיסת מצנח רחיפה הראשונה בישראל שחצתה את מרחק ה 200 ק”מ.
אנשים מתים על סיפורי הצלחה, ופוסטים בסגנון: ״ירדתי לדרום, טיפסתי על רכס במדבר לא רחוק מיטבתה, המראתי במצנח רחיפה והינה שיא ישראל נשבר עם טיסת מרחק של 228 ק”מ״. זה אמנם נשמע ורוד אבל רחוק מהתמונה האמיתית. הסיפור האמיתי מתחיל משנים של ערימת כישלונות הכוללים מאות גיחות למדבר עם תוכניות טיסה אמביציוזיות שבסוף מזג האוויר אפילו לא איפשר לי להמריא. באלו שהצלחתי להמריא היו טיסות שנחתתי מיד אחרי כמה דקות באוויר. באחרות טסתי פחות מ 20 ק”מ רק כדי לנחות בקיבינימט שלצאת ממנו היה טרק של 20 ק”מ כדי לחבור לכביש סלול, ואז עוד להמתין שעתיים לטרמפ. חצי שעה זמן אוויר ויום שלם של זיפת… אני לא מכיר הרבה ענפי ספורט שאתלטים יהיו מוכנים לאכול כל כך הרבה שיט עוד לפני שהגיעו לעסוק בספורט עצמו. וגם אז, רק קומץ מהטיסות יוצאות למרחקים ארוכים.
לרחף רחוק בישראל
למי ששואל מה זה מצנח רחיפה, ואם זה הטרקטורון הזה באוויר? מלא רעש הם עושים בשבתות… אבל זה לא. נראה דומה, אבל רחיפה חופשית (Paragliding) נעשית ללא מנוע. אז איך מרחפים טסים למרחקים ארוכים? אנחנו צוברים גובה על תרמיקות (זרמי אוויר חם העולים מהקרקע) עד בסיס הענן ודואים אל התרמיקה הבאה. אני מנסה לקחת את משחק ה״קפוץ בין התרמיקות״ הזה רחוק ככל האפשר. אומנות של להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, וחמוש עם הכישורים הנכונים.
זאת לא הטיסת 200 ק”מ הראשונה שלי. שנה שעברה סגרתי מעל 200 ק”מ טיסת משולש באלפים השוויצרים בין פסגות 4000 מ’. אבל לטעמי בישראל המשחק הזה, הרבה יותר מורכב.
ראשית – בגלל הגבולות הצרים של המדינה. יש ימים רבים עם רוח מערבית ופוטנציאל רחיפה של 200 ק”מ – אם אין לך בעיה לנחות בפאתי דמשק. אחרת תצטרך להסתפק ברחיפה הרבה יותר קצרה. בשביל טיסות גדולות המשחק הוא למצוא יום עם רוח צפונית או דרומית, עם גובה תרמיקות מעל 2000 מ’. כלומר חלון הזדמנויות מאוד צר.
שנית – הרחיפה במדבר דורשת סט כישורים רחב: התמודדות באוויר עם רוחות קיצון, תרמיקות בועטות, טמפרטורות קשוחות, ניווט וכושר גופני להתנייד במקרה של נחיתה באזורים מרוחקים.
לחצו פה להצטרף לערוץ הווטסאפ של OUTPANEL!
קבוצה שקטה עם 2-3 הודעות בשבוע ותוכן מעולה:
את רכס צוקי השיירות יצא לי לחקור בביקור הקודם שלי בארץ בסוף שנה שעברה כאשר החברה גררה אותי ל 5 ימי רכיבה ממצפה רמון לאילת. באחד הסינגלים מעל קיבוץ קטורה חלפנו ליד מצוק עם מפנה דרומי שמתאים להמראה ברוח דרומית. “ביום עם תחזית נכונה, אקפוץ לבדוק” חשבתי וזרקתי נ.צ. לתוך הנייד. חלפו חודשיים ללא שום תחזית של רוח דרומית והעניין נשכח. לאחר שחזרתי במרץ השנה ממחנה אימונים בקולומביה, התחזית הנכונה הופיעה סופסוף: שישי-שבת צפוי גובה מקסימלי של בסיס ענן ב 2400 מ’ בכל המדבר, עם דרומיות עד 30 קמ”ש משעות הבוקר המוקדמות ועם היתכנות לרצועת קונברסיה (מפגש רוחות) מעל הערבה.
קשר מקרי בין התחזית למציאות
ביום שישי התעוררתי ב 2 בלילה, זרקתי פקל קפה לאוטו, בדיקה אחרונה שכל הציוד מתוקתק ויאללה לדרך. כשהגעתי לנקודת ההמראה בשעה 8 בבוקר, גיליתי בריזה צפונית קלה ואינברסיה חזקה וערפילית שהתיישבה כמו מפה על המצוק. זאת לא הפעם הראשונה שהקשר בין התחזית למציאות הינו מקרי בלבד. המיקרו אקלים באזורים מרוחקים ומעוטי נתוני מדידה, מספקים מודלים לא מדוייקים. במיוחד בעונות מעבר. “ספורט מחורבן” פלטתי והתיישבתי לספור ציפורים על שפת המצוק. אחרי שעתיים המתנה הבנתי שהמודלים דפקו אותי, שוב. חזרתי לרכב, החלפתי ציוד לריצת שטח ויצאתי ל 20 ק”מ ג’וגינג. אין הרבה אופציות, זה או זה או ללטף אנטילופה בחי-בר של יטבתה.
הציפורים מסמנות לי שזה הזמן
התעוררתי למחרת אחרי ליל קמפינג קריר על שפת המצוק אל מול הרי אדום. איילים מקומיים ליחכו משהו בקרבת מקום ושקט בוקר מדברי עטף סביב. בתוך הפסטורליה הזאת הייתי אמור להרגיש את הרמוניית הבריאה שוכנת עלי ועוד כמה מחשבות נשגבות. אבל הדבר היחידי שבער לי בראש היו התנאי רחיפה. ישנם שמיים כחולים, ראות טובה ובריזה דרומית. כל הסימנים מעודדים. “יאללה ניתן לזה עוד צ’אנס” חשבתי והתחלתי להתארגן בזריזות להמראה.
תוואי המדבר לא אידיאלי להמראות פרגליידינג. השטח המסולע, מלא בבולדרים חותכים שרק מחכים לקרוע את מיתרי חופת הכנף. בנוסף, זרימת הרוח על שפת המצוק המשונן והמלא מפרצים, ממש לא צפויה. תנועה לא נכונה בהנפה יכולה להסתיים בגרירה מחוץ למצוק, תלישה לאוויר, או שניהם ביחד. לקראת שעה 9 בבוקר אני חש במשבים של כ 30 קמ”ש בנקודת ההמראה. מספר ציפורים שמתרמלות מעלי מסמנות לי שזה הזמן להמריא.
אני מניף את הכנף ותוך שניות מתרומם כמו טיל בליסטי כ 50 מ’ מעל הרכס. האוויר מערבולתי והכנף קורסת שוב ושוב. הרבה עבודה צריך להחזיק אותה פתוחה מעל הראש. לוקח כשעה עד שהתנאים מבשילים ואני תופס גובה ל 1400 מ’. מספיק גבוה כדי לצאת לדאיה צפונה. לאחר כ 10 דק’ דאיה אני רואה לפני שתי ציפורים בתוך תרמיקה ומצטרף אליהן. התרמיקה צרה ובועטת בקצב עילוי של 4 מ’ לשניה. אני ממצה את מקסימום הגובה וממשיך צפונה, מקביל לכביש 40 עד צומת ציחור. התרמיקות אמנם מעט שבורות אבל הן רבות וצפופות ואני לא מבזבז יותר מדי זמן בחיפושים.
לתוך צין
מעל צומת ציחור עולה דילמה: הכביש מתפצל ימינה לכיוון הבקעה (כביש 90) או שמאלה לכיוון מצפה רמון. המשך טיסה לאורך אחד מהכבישים הנ”ל היא הבחירה הבטוחה: במקרה של איבוד גובה אני נשאר קרוב לציוויליזציה לתפוס טרמפ, אבל מבחינה אווירית אני יוצא מקו התרמיקות בו אני טס. מצד שני, המשך טיסה בקו התרמיקות מוביל ישר לתוך עומק מדבר צין. לתוך חבל ארץ שחלקים ממנו כל כך נדחים שאין להם שמות. אם אנחת באזור זה, זה אומר לצאת לטרק עם ציוד על הגב ואולי אף לבלות לילה בשטח. פעם אחרונה בארץ שדחפתי טיסה עמוק לשטח ללא סימני אדם, נחתתי בצד המערבי של מכתש רמון עם בונוס של 20 ק”מ מסע בלילה. מצד שלישי, 40 ק”מ טיסה כבר מאחורי והגבהים של התרמיקות הולכים ומשתפרים… “פאק איט – זה יום לתת בראש” אני מסנן ודוחף לעומק המדבר בקו ישר.
מפעל הטקסטיל מנצנץ
ישראל אלופה באזורי טיסה אסורים: שדות תעופה אזרחיים וצבאיים, קווי גבול, בסיסים צבאיים, שטחים, פארקים לאומיים, קיני נשרים, בתי מחסה לצבים ומה לא. אבל אם יש אזור אחד אסור לטיסה שהייתי לוקח ברצינות יתרה הוא הכור הגרעיני. אני מסיים לטפס בתרמיקה מעל מפעלי צין ורואה לפני את המכתש הקטן. לשמאלו מפעל הטקסטיל המפואר מנצנץ באור השמש. “יוסטון – יש לנו בעיה”.
אני לא בטוח אם אני לא שועט לתוך האזור שאסור לטיסה. זכרוני אומר במעומעם שהדופן המערבית של המכתש הקטן היא קו הגבול של האזור האסור, אבל לא בטוח איך ההגבלה נראית צפונית למכתש. אני מוריד רגל מדוושת המהירות ומפשפש במהירות בנייד במפת אזורי טיסה מוגבלים בישראל. באוויר אני לומד שאזור הטיסה האסור, נמתח מהדופן המערבית של המכתש בקו אלכסון עד מפעלי האשלגן שצפונית לכור. מקזז את הטיסה מעט לצפון-מזרח עד מצד תמר וחוזר לשים גז.
נופי צין סביבי מוכרים לי מטיסה של 80 ק”מ שעשיתי על הקו הזה בכיוון ההפוך שנה שעברה. היום השמיים כחולים בלי זכר לענן ורוח הגב מתחזקת משמעותית. אני מעיף מבט במכשיר הטיסה ומגלה שהמהירות המקסימלית היא קצת מעל 50 קמ”ש בכיוון נקי צפונה. מושלם. אצבעות ידי מתאבנות לאט מהקור עד שאני מאבד כליל את התחושה בהן. על הקרקע אמנם 30 מעלות אבל פה למעלה עם הפקטור-רוח הטמפרטורה היא מתחת לאפס.
מעט אחרי המכתש הקטן אני נתקל בקונברסיה יפיפיה שמכתיבה המשך טיסה בקו ישר צפונה. אני נותן לכנף לזרום על גל עילויים רציף שנוצר במפגש הרוח המזרחית והרוח הדרומית. זה זמן לעלות הילוך: כבר כמעט צהרים והתנאים באוויר ‘מבושלים’ היטב עם שטחי עילוי גדולים. מכאן הטיסה כבר הרבה יותר קלה עם גבהים מעל 2300 מ’ וגליידים ארוכים עם יחס דאיה של 1:13 – בתנאים האלו, כל שקית ניילון באוויר היתה טסה רחוק.
טייס אוטומטי
אני נכנס למצב שאמנים יכנו ‘השראה’ ופועלי בניין יאמרו ‘נתתי עבודה’. זון זרימה מוחלט. לא סופר קילומטראג’. לא סופר זמן. החישובים נעלמים מעצמם והגוף מתפעל את הכנף על טייס אוטומטי. לימיני נפתח ים המלח ולשמאלי ערד ורמת מדבר יהודה. אני משייט צפון-צפון בגובה 2000 מ’, פוגש ציפורים רבות כמעט בכל עילוי, ומתחתי אני מבחין בגדר המערכת ההולכת ומתקרבת. חומה ענקית מפלצתית שבנינו להפריד ביננו לבינם. מגבוה-גבוה היא נראית כמו צלקת.
אני חולף מעל דרום הר חברון. חבל ארץ מרתק שמעולם לא ביקרתי על הקרקע. מסיבות טובות. נחיתה כאן היא לא אופציה. נופי המדבר מתחלפים בקרקע טרשית וירקרקה מהגשמים האחרונים. מוקדי ההתיישבות מתרחבים וקל להבדיל בין ישובים יהודיים לישובים פלסטינים. הראשונים משורטטים ומגודרים, חדשים וירוקים. האחרונים אפורים ומבוזרים, ספק ארעיים ספק עדיין בבניה.
חומוס ברמאללה?
מעל אזור חברון מתחילות תרמיקות יותר רכות ואני מבין שהיום מתחיל לדעוך. מבט בשעון מגלה שכבר אחרי 15:30 בזמן חורף והשמש נחלשת. “באיזשהו שלב נצטרך לנחות…” אני ממלמל לעצמי. זה הזמן להוריד רגל מהגז ולשחק על בטוח. אני סוחט את ה 2000 מ’ גובה מהתרמיקה בה אני מטפס ויוצא לגלייד ארוך צפונה מעל מעלה אדומים. מכשיר הטיסה שלי מראה שחציתי את ה 180 ק”מ. “התהפך העולם – אני חולב את ה 200 מהיום הזה”.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מד הגובה מתחיל להראות מספרים הולכים ומתכווצים: 1500, 1000, 700. כאילו מישהו כיבה את השאלטר של התרמיקות – אני לא נתקל בשום עילוי. “פאק, יש מצב שאני הולך לבדוק חומוס ברמאללה?…” לפתע ב 650 מ’, שזה פחות מ 200 מ’ מעל הקרקע, אני מוצא שולי תרמיקה שעוצרת את איבוד הגובה. שני סיבובים לכיוון לב התרמיקה ואני מטפס שוב. “אוקי פוקוס… רק לא לאבד את זה. את רמאללה נשמור לפעם אחרת…”. מתרומם לגובה 1500 מטר, השמש כבר חלשה ואני חש באוויר שמתקרר. מתפתה אם לדחוף לכיוון בית אל כי מערבית לרכס השומרון, השמש עדיין מחממת ומייצרת תרמיקות, אבל החציה מערבה ארוכה ונראה לי שכבר מיציתי את המזל הטוב שלי ליום אחד. אני יוצא בגלייד ארוך אחרון מזרחה אל עבר הבקעה ונוחת בשדה מעט לפני צומת פצאל בשולי כביש 90.
מעפר לעפר
יש לי ריטואל קבוע מיד לאחר כל נחיתה מטיסה גדולה: אני חופן ערמת עפר בכף ידי וממולל בין אצבעותי. “מעפר אני, עפתי, אל עפר אשוב”. תזכורת קטנה למקומי על פני האדמה. מכשיר הטיסה מראה 228 ק”מ. אני נשכב על הקרקע דקה ארוכה לתת רגע גם לראש לנחות. עדיין רתום ברתמת רחיפה ולבוש ב 4 שכבות, עוצם עיניים ונושם עמוקות. חיוך טיפשי מרוח על הפרצוף מכל הטוב הזה שנפל עלי ורחוק מלעכל את כל הנופים שהרגע חוויתי. אבל אין זמן להרהר, כי לתפוס באזור הזה טרמפ בשעות הלילה ולחבור חזרה לרכב ליד יטבתה זה כבר מסע בפני עצמו. לוקח סלפי דבילי ודוחף במהירות את הציוד לתיק.
זהו. יום מדהים. בלי דרמות מיותרות. שבע וחצי שעות של זמן אוויר שהכל תיקתק. סה”כ שיפור צנוע של שיא ישראל הקודם, שבשנים האחרונות נשבר כמה פעמים ע”י טייסים מעולים שצומחים כאן בקהילת המרחפים. זאת על אף הקשיים, המגבלות וחוסר ההכרה בספורט הנהדר הזה בארץ. אני שמח שנפל לי לידיים היום הנכון לרחף לראשונה בארץ מעל 200 ק”מ, אבל אין לי ספק שנראה בקרוב עוד טיסות דומות רבות באזורנו.
