אליה זמור לקח חופש של חודש מהאלפים באירופה ובא לרחף במדבר יהודה הקשוח. האם יש פה תגלית של מתחם רחיפה חורפי חדש לעולם?
אומרים שהבטיחו ליהודים את ארץ ישראל, אבל אף אחד לא הבטיח שיוכלו לרחף שם. תכלס, ישראל אינה יעד מדהים לספורט הרחיפה. גבולות מדינה קטנים, חיל האוויר מאוד פעיל ותוואי שטח שטוח הם חלק מהסיבות לכך. העובדה שקהילת הרחיפה בארץ מצליחה להוציא טיסות יפות בתנאים הללו מעידה על רמתה הגבוהה. אבל משהו מעניין קורה כאן בחורף הישראלי: המדבר מתעורר לתחייה והופך למגרש משחקים נהדר לרחיפה. הפרשי טמפרטורה גדולים בגבהים יוצרים תרמיקות יפות, גובה קרקע יחסית גבוה באזור הר הנגב (900מ), ואינספור ימי שמש בתקופה שבה האלפים האירופאים עמוק בחורף גרמו לי לחשוב ששווה לבדוק. אז לקחתי חודש בארץ המכתשים לגלות מה אפשר לעשות עם מצנח רחיפה ומלא זמן פנוי. התוצאה: לא גירדתי את מה שאפשר לגלות.
מדבר יהודה – אזור רחיפה לילדים גדולים
הכל קיצוני, מורכב, דורש מיומנות, הכנה וכושר. נתחיל בחיזוי: ספורט מצנחי רחיפה זוהי אומנות של לדעת להיות במקום הנכון, בזמן הנכון. עם קצת מזל שעושים את זה נכון אפשר להתחפש לציפור לכמה שעות. אבל במדבר האומנות הזאת דורשת מאמץ גדול מהרגיל ועוד הרבה יותר מזל. ראשית, תבניות מזג האוויר קיצוניות ולא צפויות. כל המודלים לחיזוי רוחות, לחץ אטמוספרי ועננות רחוקים מלהיות מדוייקים.
למעשה ישנם מספר מיקרו אקלים אפילו באותו אזור: תבנית הרוח במזרח מכתש רמון למשל שונה מחלקו המערבי ושום מודל לא מראה זאת. נמשיך בהמראות: לעצור עם האוטו, לפרוס מצנח ולהמריא? תשכח מזה. כאן בשביל להגיע לעמדות המראה צריך להפעיל את הרגליים. יותר מ 6 מיתרי כנף קרעתי בפחות מחודש בדרום כשב 7 שנות רחיפה לא קרעתי כמות כזאת של מיתרים בחו”ל.
מאיפה שלא ממריאים ישנם בולדרים ושורשים בגודל ראש שנתפסים במיתרי הכנף. בעת הנפת הכנף הם פשוט חותכים כמו חמאה את מיתרי הדינמה, בהם מטפסים משתמשים במשך שנים כמעט ללא בלאי בתנאים רגילים. אחרי שהצלחת להמריא, יש לך בד”כ הזדמנות אחת לתפוס תרמיקה לפני שאתה מאבד גובה ונוחת מיד (באלפים קיבלת 1000מ’ גובה ספייר לכמה הזדמנויות לטפס מעלה).
תפסת תרמיקה? ברכות. תתכונן למשהו שיבעט אותך באוויר. האוויר המדברי היבש יוצר תרמיקות בועטות וצרות והרוחות חזקות ועצבניות. אם אתה טס על כנף מתקדמת – צפה לקריסות כנף. אם אתה טס על כנף למתחילים – צפה להיסחף עם משבי רוח חזקים.
תפסת גובה? השתדל לא לטוס לתוך מטווחים של חיל האוויר, המרחב האווירי של הכור הגרעיני או מעל אינסוף הבסיסים שפזורים סביב. ריחפת כמה שעות ונחתת עמוק בתוך המדבר מבלי ששום פקח של רשעות הטבע קפץ עליך? כאן מתחילה ההרפתקה: אתה באמצע שום מקום. לעיתים עשרות קילומטרים מכל נקודת ציוויליזציה. גם אם תהיה בר מזל לנחות במקום עם קליטה – רק 4 על 4 יוכל להגיע אליך. אז כל שנותר הוא לארוז כ 15 קילו ציוד, לפתוח מפה ולהתחיל להזיז את עצמך מהר בתקווה להגיע לציר כלשהו לפני החושך. בקיצור – רחיפה במדבר זה בלאגן. אם אתה לא בכושר או לא ערוך להעביר לילה חשוף בשטח בטמפרטורות קרובות לאפס – רחיפה במדבר היא לא בשבילך. אבל אם אתה מבין לאן אתה נכנס – צפה להרפתקה במקום הכי קרוב שיש לירח.
אזורי הרחיפה בדרום שונים מאוד מאחד למישנהו וכל יום רחיפה אליו יצאתי לא היה דומה לאחר. אנסה לספר על שני ימי רחיפה: אחד ממצפור ערוד באזור הר הנגב ואחד מעין גדי באזור ים המלח.
מצפור ערוד
גיליתי שהדרך הטובה ביותר לגלות עמדות המראה במדבר היא דרך ריצת שטח. כאשר זזים מהר – מכסים שטח רב יותר. הייתי יוצא ליום ריצת שטח דרך נקודות על המפה בהן אני מאמין שיש פוטנציאל להמריא. אם חשבתי שאפשר להמריא משם הייתי חוזר ביום אחר ברוח המתאימה עם ציוד הרחיפה. כך הרווחתי 2 ציפורים במכה אחת: גם אימון קרדיו וגם איסוף מידע. באחד מימי הריצה מצאתי את מצפור ערוד: חצי שעה נסיעה מערבה ממצפה רמון אל קצהו המערבי של המכתש, חניה בחניון הר רמון ומשם כחצי שעה הליכה מזרחה. האזור הזה הרבה יותר פראי מהמקביל המזרחי שלו שמלא בחאנים ומטיילים. אזור המצפור אינו גדול לפריסה של יותר מכנף אחת אבל הוא נקי מאבנים ושורשים ומעניין מכך – פונה מזרח ודרום מזרח. למה זה מעניין? בחורף הישראלי ישנם ימים רבים של רוח מזרחית אולם בהר הנגב ידוע על מעט מאוד עמדות המראה כנגד רוח מזרחית. נראה לי שמצאתי אחת.
התעוררתי למחרת בבוקר ובעוד אני מכין קפה, התחזית מראה לי רוח דרום מזרחית של 25 קמש החל משעות הצהרים המוקדמות. בינגו. אני מקפל את אוהל ונוסע לערוד. בשעה 11 אני כבר באוויר, חוקר את גבולות העילוי לאורך שפת המכתש ומקווה לתפוס גובה רב על מנת לצאת לטיסה ארוכה. הרחיפה דורשת ריכוז רב. כמה שניות של איבוד העילוי ואני יכול למצוא את עצמי יורד לנחיתה (המרחק בין גובה שפת המכתש לתחתיתו הוא פחות מ 150 מ’). לצערי גובה התרמיקות לא גבוה במיוחד היום (פחות מ 200 מ מעל שפת המכתש) אבל הרוח חזקה מספיק לייצר עילוי לאורך הדופן המזרחית והצפונית מזרחית של המכתש. באזור 13:00 בעודי מגהץ הלוך חזור בין מצפור ערוד להר רמון הבנתי שהקו רחיפה ההגיוני ביותר לתנאים הנוכחים יהיה לאורך שפת המכתש בואכה מצפה רמון. אני חושש שהרוח מזרחית מדי לתת עילוי עד מצפה רמון (שפונה יותר דרומית) אך אין מה להפסיד – אמשוך את הטיסה ככל שאפשר לאורך השפה עד שאאבד עילוי. אני מתרחק מערוד ולאחר כ 17 ק”מ אכן הרוח מזרחית מדי ואני מאבד גובה ונוחת בתוך המכתש קצת מזרחית למעלה רמון. אני מקפל ציוד ולאחר שעה הליכה מתחבר עם כביש 171 המוביל חזרה לחניון הר רמון. יום מעולה, עמדה חדשה, קצת רחיפה, קצת הליכה.
באלפים 17 ק”מ טיסה ב 3 שעות רחיפה לא היו זוכים אפילו לאיזכור. אבל עבורי זה היה עוד יום ניצחון: הייתי במקום הנכון בזמן הנכון לגנוב 3 שעות אוויר מעל אחת התופעות הגאולוגיות היחודיות בעולם.
עין גדי
אולי זה ישמע מוזר אבל התשוקה שלי למצנחי רחיפה איננה ברחיפה לבדה. עבורי זוהי צורה נוספת של תנועה במרחב. בדיוק כמו טיפוס כאשר התוואי ורטיקלי וסקי כאשר התוואי עם שלג. היכולת לגמוע מרחקים וגבהים באמצעות שילוב בין תנועה רגלית ורחיפה הינה דיספלינה בפני עצמה בעולם הפראגלדינג: Hike and Fly.
שם גם נמצאת ההפרעה שלי. הרעיון של תנועה רגלית עם מכונת טיס מקופלת בתוך תיק-גב ואז במקום הנכון ובזמן הנכון לפרוס כנף ולהמריא על מנת להמשיך הלאה הוא הרעיון שמניע אותי בספורט. ישראל אגב אינה במה טובה במיוחד ל
Hike and Fly- חסרים כאן הרים ובמעט ההרים שיש תוואי השטח עירוני או שיחי. בכל זאת – יוצאים לשחק עם מה שיש.
התוכנית לאותו יום היתה טרילוגית עין-גדי: לטפס ולהמריא מ 3 פסגות ביום אחד: הר צרויה, מצפור עין-גדי והר ישי. במצטבר אעלה 1800 מטר עליה רגלית. עלי אקח מינימום ציוד עבור מקסימום מהירות. הסט ציוד ליום כזה שונה לגמרי מסט רחיפה למרחקים ארוכים: אני אורז כנף קטנה, ריתמת “חיתול” של 300 גרם, ליטר מים, גופרו וג’קט רוח. סה”כ פחות מ 5 קג ציוד.
התחלתי מעט אחרי השעה 8 לעלות מקיבוץ עין גדי. קצת אחרי 10 כבר הייתי בתחתית מעלה עין גדי לאחר שהמראתי מהר צרויה. ב 12 כבר הספקתי לטפס ולהמריא ממצפור עין גדי. התרמיקות כבר התחילו לעבוד ולא יכולתי שלא להתפתות להישאר באוויר ולשחק איתם כחצי שעה מעל שמורת עין גדי. משעשע אותי להסתכל על מד הגובה ולראות שאני מטפס בתוך תרמיקה ועדיין נמצא בגובה מינוס מתחת לקו הים…
אני נוחת ברחבת החניה של שמורת נחל דוד ומתחיל לקפל את הציוד. מכאן נותרה רק עליה אחת להר ישי. לפתע עוצר לידי טנדר ממנו קופצים שני פקחי רשות הטבע… אופס. היתה לי הרגשה שלתרמל מעל השמורה ימשוך יותר מדי תשומת לב מלמלתי לעצמי… משם אני נלקח לשיחת נזיפה על כוס קפה. מסתבר שהרחיפה מתחת ל 300מ מעל שמורת טבע אסורה וגם מפריעה לקינון הנשרים. רציתי לומר הרבה על זה שמוזר שהאף 16 שטסים מעל השמורות, צה”ל שיורה פגזים כמה קילומטרים משם ומפעלי ים המלח ששותה את הים כנראה מפריעים פחות לעולם הטבע ממצנח רחיפה ללא מנוע, אבל זה היה דיון שלא ראיתי טעם לפתח. עד שיצאתי ממשרדי הרשות כבר היה מאוחר מדי לסיים את הטרילוגיה. עדיין –אחלה יום של רחיפה במקום הנמוך ביותר בעולם.
