יום שישי טרום זריחה, “מדוע כמעט כל הכתבות שלי מתחילות ב 04:30”, אני שואל את עצמי בעודי קם בכבדות. אולי כי זו שעה אופיינית להתחיל בה חוויות יוצאות דופן? כל הציוד, למעט בלוני ההליום המרחפים בחן בחלל הכניסה, כבר ארוז. אני לובש בזריזות את בגד הים וחולצת השחיה הצמודה לגוף, לא לפני שמרחתי עצמי במשחה למניעת שפשפת. שתי כוסות תרמיות עם קפה חזק, שני חצאי פיתה עם גבינה ודבש ואנו בדרכנו לנקודת המפגש: חוף ציבורי קטן, 100 מטר דרומית לחמי טבריה. מוכנים לשחיית 12 ק”מ או שחיית מרתון אם תרצו…
מאת: דב טיבי
צילום: ניצה טיבי, תום כהן, עומר רורברג, חגי יעקבי
הרעיון והחזון לחצות את הכנרת בשחיה התגבשו כמה חודשים קודם לכן. אני משתף עמית לעבודה שהביע נכונות וראה בזה קרש קפיצה לשיפור כושרו הגופני. שנינו עוסקים בשחיה ומשתתפים מדי פעם במשחים עממיים ותחרויות כמו צליחת הכינרת , אך אף פעם לא שחינו יותר משלושה קילומטר ברצף. החצייה של הכינרת ארוכה בהרבה. זה בדיוק טיבו של פרויקט אתגרי, לחפש משהו שהוא קצת יותר קשה מהיכולות הנוכחיות שלך, משהו שתעשה בפעם הראשונה.
כשאנחנו מגלגלים את ההיבטים הלוגיסטיים והבטיחותיים של המשחה, ברור לנו שנדרש ליווי. אני משתף חבר נוסף שמתלהב ללוות אותנו בקיאק שאותו ישאל מחברו המתגורר בקיבוץ סמוך לכנרת. מכאן והלאה הסכר נפרץ ובשיטת “חבר מביא חבר” הפכנו מקבוצה של שני שחיינים וחותר אחד לקבוצה של: 13 שחיינים, 4 חותרים, 3 קיאקים (אחד זוגי), 2 צלמי רחפן ואבא נחמד של אחד השחיינים שאמור להגיע עם רכבו לנקודת הסיום.
שחיית מרתון – 10 ק”מ, לא פחות
אני מתחיל בשלב התכנון המפורט והדבר החשוב ביותר הוא קביעת המסלול ואורכו, שיטוט קצר באינטרנט מראה שמשחה של 10 ק”מ מוגדר גם כ”שחיית מרתון” ומאז אולימפיאדת בייג’ינג (2008) תחרות שחיה במים פתוחים למרחק זה היא גם משחה אולימפי. את הכנרת נהוג לחצות לאורך (מעל 20 ק”מ) או לרוחב (כ 10 ק”מ), אנחנו מסתפקים בחצייה הצנועה יותר ובוחרים את טבריה ועין גב כנקודות הכניסה והיציאה.
מעיון באתר מרכז מידע כנרת הכולל סטטיסטיקות לגבי מהירויות הרוח וכיוונה עולה שרצוי להתחיל את השחיה כמה שיותר מוקדם בבוקר וממערב למזרח.
הצטרפו לניוזלטר השבועי:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אימונים לאורך הקו שחור
שחיית מרתון מחייבת אימונים ארוכים והדרגתיים, בוודאי לאלו העושים זאת פעם ראשונה. מעיון בתוכניות אימון שונות, אפשר להבחין בתבניות קבועות: תוכניות בנות 10 שבועות עד 12 שבועות. העלאה הדרגתית של הקילומטראז’ השבועי המצטבר מ 4 ק”מ עד 14 ק”מ, שילוב של קצבים מהירים ושחיות “נפח”. החלטתי לממש תוכנית פשוטה בהרבה: שחיות קצרות (1-2 ק”מ) כמעט מדי יום במהלך השבוע ושחיה ארוכה (מ 3 ק”מ בתחילת התוכנית עד 7 ק”מ בסופה) בסוף השבוע.
רוב האימונים היו בבריכה, השאר בים הפתוח (מים מלוחים) ורק חלק קטן מאד בכנרת עצמה. זה אומר, הרבה מאד שעות של שחיה מונוטונית לאורך הקו השחור. “איך ועל מה אתה חושב במשך 280 בריכות?” שואל אותי אחי כשאני שולח לו את תפוקת האימון, “…אין לי בעיה עם זה…” אני עונה…אך אני מכיר אנשים שאין להם על מה לחשוב אפילו לאורך בריכה אחת”. כל אחד מהשחיינים מתאמן באופן עצמאי וטורח, מדי פעם, לשלוח לקבוצת הווטסאפ תמונה המציגה את התקדמותו, אף אחד לא מעלה בדעתו לפרוש באמצע המשחה.
“תנו לשמש לעלות…”
06:15, מיד לאחר ההתארגנות עם הקיאקים והתמונה הקבוצתית אנחנו נכנסים למים ושוחים מזרחה. הניווט מתבצע על ידי כך שעוקבים אחר בלון ההליום האדום המחובר לקיאק. לאחר מספר דקות השמש עולה במלא עצמתה מעל קו הרכס של הרי הגולן ובאחת הופכת אותנו לסומים…לא רואים את הקיאק, לא רואים את החוף ממול, רק כתם צהוב ומסנוור, מחוסר ברירה אנו שוחים ישירות לשמש.
ביני לביני אני מהרהר: “הרי התכנון המדוקדק של המשחה כלל גם סימולציות אז איך הופתענו?” והתשובה פשוטה: את סימולצית הזינוק בצעתי אמנם בנקודה הנכונה ולכיוון הנכון אלא שהיה זה באחד מימי שישי ב 11:00 בבוקר. הזמן עשה את שלו, ואחרי עוד כמה דקות השמש עלתה מספיק גבוה מעל האופק כדי לא להפריע ולאפשר לנווט וליהנות מהנוף הימי.
The Sound Of Silence
למרות התכנון המקורי לשחות בשני מבנים קבוצתיים (קבוצה מהירה וקבוצה מהירה יותר), מהר מאד כל אחד סיגל לעצמו קצב אישי שנוח עבורו, המרחק בין השחיינים גדל ועבודת החותרים, לשמור על קשר עין עם השחיינים הופכת לקשה יותר. אני ממש נהנה מהמצב, הרי מראש תכננתי זאת כפרויקט אישי. כמה עשרות מטר לפני אני מבחין בבלון האדום הקשור לקיאק, מסביבי רק מים ועוד מים.
רוב השחיינים משתמשים במשקפי שחייה רגילות (היחידים המותרים בתחרויות רשמיות), אני החלטתי להשתמש בחלק מהמשחה במסכת Full Face הכוללת שנורקל. למסכה (ממש מכוערת) יתרונות רבים: א. אין צורך להוציא הראש כדי לנשום ולכן ניתן לבצע תנועות ארוכות ואיטיות שמיעלות את השחייה. ב. מנח הראש לא מעמיס את העורף כפי שקורה כאשר מוציאים הראש. ג. התמונה פנורמית נקייה ללא עיבוי וללא הפרעות. ד. בכנרת יש בקטריות ושחייה ארוכה בה (בשיטה הרגילה כאשר המים באים במגע עם מערכת הנשימה) כמעט מובטח שתהיה מנוזל במשך יום יומיים אחרי השחייה. הראש במים, אני מנותק מהעולם החיצון. הנשימה רגועה ואיטית התנועות ארוכות ומדודות, אני שומע היטב את המים כאשר היד מפלחת אותם, אני שומע את גרגור האוויר המונוטוני הנפלט מהשסתומים האל חוזרים של המסכה…חוץ מזה שקט, “האם זו הייתה הכוונה של השיר The sound of silence? גם אם לא, ברור לי שזה יהיה השיר שילווה את הקליפ.
מי רוצה תמר?
מרתון שחיה אורך מספר שעות, מזון ושתייה במהלכו מחויבים על מנת להחזיר לפחות חלק מהאנרגיה. החותרים מצוידים בבקבוקי מים, תמרים וג’לים ומפטרלים בין השחיינים משכנעים אותם לעצור לרגע ולתדלק, באותה הזדמנות נחים קצת על המצוף והכי חשוב מצטלמים.
יבשה!
השעה 10:25, אנחנו כבר אחרי יותר מ 4 שעות שחיה. אני מציץ בשעון המראה אזימוט ומרחק לנקודת הסיום שהוכנסה מראש. 400 מטר, זה ממש כאן אני חושב לעצמי. עוד כמה דקות הרגליים ידרכו על קרקע מוצקה. אבל,משום מה, הקיאק ממשיך הלאה, צפונה יותר. אני ממשיך לשחות מאחורי הקיאק, מתעלם מהשעון, מאה מטר ועוד מאה מטר והחוף המיוחל מתרחק. לא ברור לי האם זו פטמורגנה או האם נקודת הסיום אכן הוסטה.
זה ממש לא חשוב. עוד כמעט 30 דקות של שחיה וחלוקי החוף נצפים מתחת למים. נותרו לנו עוד מטרים אחרונים לשחות והכול תם. אחרי ארבע וחצי שעות שחיה אני עוצר את השעון, מסיר את המסכה ומקפיד לחייך לכיוון רחפן הצילום שנמצא מעלינו. בזה אחר זה אנחנו מתכנסים על החוף, מרימים כוסית ומחליפים חוויות, בעיקר מחליפים נתוני שעונים, הנתונים: בין 10 ק”מ ל 14 ק”מ (להערכתי, בגלל פיזור בשמירת הכיוון ואלגוריתמי עיבוד הנתונים של השעונים השונים), אנחנו מתפשרים על 12 ק”מ, קצת יותר ממרתון. אין כמו לעשות משהו בפעם הראשונה!
