מסתבר שיש מסורת שנמשכת כבר כמה שנים של התכנסות מרתקת בתחום, הנקראת "טבע, שטח ואתגר". יצאנו לראות על מה מדובר.

כתבה: ענבר חסידים
צילומים: עומר צור, גיא בן יצחק

כנס "טבע שטח ואתגר" הצליח לייצר לעצמו קהילה קטנה של אנשי שטח שונים ומגוונים שמגיעים שנה אחר שנה, כבר שמונה שנים. השנה היה חשש שהקורונה תצליח לעצור את המסורת אך מארגני הכנס היו גמישים ויצירתיים ובמקום לבטל כנס שבשנים אחרות מתקיים עם 150 משתתפים לפחות – הם החליטו לפצל אותו לשלושה מתחמים שונים באזורים שונים בארץ (עין יעל, מחסיה והרצליה), הגבילו את מספר הכרטיסים וחילקו לשתי הרצאות במקביל בכל מתחם על מנת לצמצם מגע ככל האפשר. ולכן בבוקר סתווי אחד השתתפתי באירוע השנתי (במתכונת מצומצמת) במתחם בעין יעל שבירושלים.  כנס טבע שטח ואתגר

בלב נחל רפאים

קודם כל, המקום: בלב נחל רפאים ממוקם עין יעל – וילה רוסטיקה (רומית) מימי בית ראשון מוקפת בוסתנים, מתקנים חקלאיים וטראסות, היושבת מעל מעיין ששימש כבית מרחץ. חוץ מזה, יש במקום גם את מרכז יעלים שהוא מרכז טבע  תרפיה לילדים ונוער בסיכון ולבעלי צרכים מיוחדים. בקיצור – מרחב קסום, משקיף על נוף ירושלמי עם מוזיקת רקע של השכנים – הקופים בגן החיות התנ"כי. 

לכנס עצמו הגיעו אנשים מרקעים שונים, מדריכים בעמותת אתגרים, מורי של"ח, מדריכים בפנימיית נירים, מטפלים בטבע ועוד… רובם ככולם אנשי חינוך, שיקום או טיפול המחוברים לטבע ולשטח בצורה כזאת או אחרת. מפגש אנושי מרענן וצבעוני בימי הקורונה, אנשים עם רצון ללמוד, להיחשף לעולמות תוכן חדשים ורעיונות חדשים לשימוש בטבע. כנס טבע שטח ואתגר השמיני

השינוי באופי הכנס בעקבות הקורונה, הוביל למשהו מפתיע – "הכנס" הפך להיות פסטיבל. מזרונים ומחצלות, פחות הרצאות פרונטליות עם מצגות ויותר סדנאות חווייתיות ואינטימיות, קבוצה קטנה של אנשים בכל מתחם המאפשרת היכרות ושיחות נינוחות יותר. כך במקום הרצאה על פסיכותרפיה קשובת טבע – זכינו בהתנסות בלתי אמצעית עם השיטות המשמשות את איתן יוגב (כיום גם מנהל אתר עין יעל) ביומיום בטיפול. בסדנה התמקדנו בשלושה נושאים עיקריים – נוכחות, אמפתיה ויחסי גומלין וחוסר ודאות בטבע.

  1. כחלק מתרגילי הנוכחות הייתה עצימת עיניים (כדי לחדד את שאר החושים) והקשבה לסביבה ולקולות שבטבע או לחלופין שוטטות והתבוננות באלמנטים בסביבה ומה מסקרן אותנו בהם.
  2. תרגילי אמפתיה ויחסי גומלין בזוגות, בהם ישבנו אחד מול השנייה ובזמן שאחד עוצם את העיניים, השני מתבונן בו בתשומת לב, ולהיפך. משהו בתוך התפאורה הזאת של הטבע והשקט מאפשר פתיחות וזרימה שלא בטוח היו מתקיימים בתוך עיר או בין ארבע קירות.
  3. תרגול חוסר ודאות על בשרנו ומחשבתנו. כשאנחנו יוצאים לטבע אנחנו יודעים שהוא מזמן אי ודאות, ומכניס אותנו לפרופורציות בהרבה מאוד תחומים. איתן הדריך תרגיל מחשבתי בעיניים עצומות במהלכו על כל שאלה שנשאלנו היינו צריכים לענות שאנחנו לא יודעים, משהו בתרגיל המוזר הזה זימן שחרור וזרם מחשבה מחודש. 

אאוטפאנל בטלגרם- מומלץ… 

הכנס כלל גם הרצאה מרתקת ומקצועית של יותם ויסקופ על התערבות עם נערים עוברי חוק עם הפרעות קשב באמצעות השטח. בנוסף גם סדנת תנועה של רות מעיין על שינוי דפוסי התנהגות והתבוננות בהם באמצעות תנועה וחיקוי – הדבר הכי קרוב למסיבה שהייתי בו בחצי שנה האחרונה כנראה (תחושת פסטיבל כבר אמרתי?). סדנה של אלה שגב "נשים יוצרות אדמה" בו עסקה קצת במדרש הלבנה והחמה ולאחר מכן נתנה הזדמנות ליצור ולפסל מחומרים טבעיים.

טל ניב בכנס טבע שטח ואתגר

בתמונה: טל ניב

יסוד האש 

אבל אין ספק שהסדנה האחרונה היא זו שהכי הלהיבה אותי – סדנה של טל ניב (מספר סיפורים בחסד ומדריך ב"דרך לוטם") על אש פנימית. אני די בטוחה שרק בשביל לספר מה היה שם צריך כתבה שלמה, ובכל זאת – איך שומרים על אש? לפי טל ניב, כמו על ילד… אוכל = חומר בעירה, רוח וערכים=חמצן…. איך בונים מדורה שנדלקת אחרי גפרור אחד וזהו, איך מדליקים אש (או בתור התחלה יוצרים ניצוץ) ללא אמצעים מודרניים כמו גפרורים או אבן אש (רמז: זה מייאש). והכל כמובן שזור בחוויות שלו מהעבודה עם נוער בסיכוי, מהרפתקאות עם ציידים לקטים באפריקה, בהסברים על שפת הציפורים ועוד… 

העולם מתחלק לשניים, א.נשים שמתרחקים ממדורות כמו מאש ואלה שזה לא נחשב טיול אם את לא חוזרת עם ריח של מדורה. לא נעים להודות, אבל אני כנראה שייכת לחלק הראשון, שלאורך כל שביל ישראל הדליקה מדורה פעמיים וגם זה רק בשבוע שלפני אילת. אולי זו הסיבה שהסדנה הזאת כל כך תפסה אותי, הרצון להתגבר על הרתיעה ממדורות וללמוד אחת ולתמיד איך בונים אותם באמת. לטובת הקוראים שמשתייכים כמוני לחוששי האש והעשן (וגם לטובת המשוגעים לדבר שאולי יתחדש להם דבר או שניים) שלושה דברים שלמדתי: 

  1. מדורה בונים מ1-10. קודם כל מדליקים את הזרדים היבשים קטנים ביותר ולאט לאט האש מתקדמת עד לבולי העץ שיחזיקו כל הלילה. עד כה אסוציאטיבי – השאלה האם אנחנו בונים אותה ככה בהתאם (מדורת נגעת-נסעת הזרדים היבשים סמוכים לענפים הדקיקים ואלו נוגעים בענפים עבים יותר עד שמגיעים לבול העץ) או שאנחנו כל הזמן צריכים להתעסק בה ולתחזק אותה. מדורה שבנויה טוב לא צריכה עזרה אחרי הגפרור הראשון.
  2. אבני צור זה מיתוס. קשה עד כדי בלתי אפשרי להדליק איתן אש. ניצוצות כן, אש? לא ממש. בשביל להדליק אש עם אבן צור צריך לחכך אותה נגד מתכת (יוצר הרבה יותר ניצוצות) ומעל חומר שידלק לנו בקלות, כגון חתיכת נייר טואלט מפוחמת או עפץ שחומם עד שהתפחם גם הוא. וכן, זה אומר שצריך מקור אש ראשוני (אבל אנחנו לא האדם הקדמון אז אני בטוחה שתסדרו). אחרי שהצלחתם להדליק אש ראשונית, הניחו אותה במרכז "קן" של עשבים יבשים וזרדים ונשפו לתוכו עד שהוא יעלה באש ורק אז אפשר להכניס אותו לתוך המדורה שלנו.
  3.  אפשר להדליק אש מעץ בלבד. חיכוך סיבובי של עץ רך (נחרץ בציפרון) בגומה שיצרנו בעץ רך אחר יכולה ליצור מספיק חום בשביל עשן, גחלים וגיץ אחד. יותר מזה אנחנו לא צריכים – ברגע שנוצר גחל אדום אחד (קטן ככל שיהיה) אפשר להכניס אותו לתוך "קן" (בדיוק כמו בשיטה הקודמת) ולהכניס חמצן פנימה עד שידלק. 

סדנאות טבע

שטח או טבע?

האמת? כששמעתי על הכנס "טבע שטח ואתגר" ציפיתי ליום של הרצאות, אולי קצת סיפורי הרפתקאות, אבל בכלל לא ציפיתי למה שפגשתי בפועל. ההפרדה הזאת (כבר בשם של הכנס) בין "שטח" ל"טבע" סיקרנה אותי, ובאמת גם במהלך היום פגשתי רעיונות שונים, שכל אחד מהם מתייחס אחרת ליציאה מהמרחב האורבני הבנוי. ל"שטח" נצא בשביל לחשל, להתמודד עם קשיים, נשתמש בו ככלי חינוכי/טיפולי לנוער בסיכוי הרבה פעמים. בעוד של"טבע" נצא בשביל ריפוי, התחברות, היטענות, סקרנות… אנחנו משתמשים בהם שונה על אף שאותו מקום בדיוק יכול לשמש בשטח או כטבע. האם אנחנו חושבים על זה כשאנחנו מחליטים לצאת לטייל? לאן אנחנו מטיילים? מה אנחנו רוצים לפגוש? שטח או טבע? 

 


אל תפסידו כתבות שלנו: הצטרפו לדיוור המרתק השבועי

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים