נדב שחורי לא האמין שזה יקרה לו. הוא רץ שטח חזק הגומע עשרות קילומטרים ביום וברגע אחד הגיע לחוסר יכולת לדרוך על הרגל, נפגע בתאונת דרכים שהזיזה לו חוליות בעמוד השדרה ובנוסף לכל אלה, התגלה ממצא לא ברור בראש. מתוך הסערה הוא החל בהתאוששות איטית ובנחישות אדירה יצא למסע סולו בשביל ישראל. אם כל זה לא מספיק, הוא גמע את המרחק בריצה והליכה ב-26 ימים, כשכל הציוד על גבו.
נדב שחורי על השביל (צילום: דן אראל, איתן הירשפלד)
פציעה והידרדרות
נדב שחורי הוא רץ יוצא דופן. הוא לא רץ כדי להתחרות, כדי להגיע הכי מהר או כדי לנצח. נדב רץ כדי לטייל. הוא מייצג בצורה הטובה ביותר מונח שנטבע לפני מספר שנים: ריצָטיול. נדב פשוט אוהב לכסות המון קילומטרים ביום אחד והדרך הכי טובה לעשות את זה היא לשלב לא מעט ריצה, תוך כדי הליכה וטיול. ימי טיול של 50-60 ק״מ אינם משהו חריג עבורו. מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שלא מדובר גם באדם שמתאמן באופן אינטנסיבי למשימות האלה, נדב פשוט רץ להנאתו.
אלא שיום אחד דברים השתבשו. לא מדובר בתהליך הדרגתי. זה קרה באחת. כאב חד בברך במהלך אחת הריצות לא השאיר מקום לספק – מדובר בפציעה חמורה. ה-MRI קבע, חייבים טיפול ייחודי של 6 שבועות במהלכו אסור לחלוטין לדרוך על הרגל. אבל זה לא הספיק. גם לאחר מכן כאבי התופת לא נעלמו והמציאות שהצטיירה נראתה עגומה מתמיד. קו שבר הופיע בברך והיה חשש שהמפרק הולך לקרוס.
מעבר לזה, כמו בבשורות איוב, ״עוד זה מדבר וזה בא״. לאחר אירוע פרידה לחבר, חולה במחלה סופנית, בעודו נוהג הביתה, מצא נדב את עצמו מעורב בתאונת דרכים ברכב שפגע בו מאחור ודאג לסידור מחדש של חוליות הצוואר שלו. ולא רק זאת – במהלך סדרת הצילומים שעבר בעקבות התאונה – עלה חשש לממצא כלשהו בראשו ונדרש ממנו לבצע בירור רפואי מקיף. ערימה של צרות.
כך מצא עצמו נדב עובר למצב של נכות בפועל. ללא שום אפשרות לפעילות גופנית עם חלום צנוע, לחזור ולרוץ קילומטר אחד ויחיד בפארק. אבל נדב לא מוותר. לאורך כל הדרך האופטימיות לא עזבה אותו. הברך עברה טיפול ביולוגי של הזרקת דם עם רכיבי גדילה ונוגדי דלקת וכך, אחרי 6 שבועות נוספים קו השבר החל להעלם. הממצא הלא ברור נשלל וטיפולי פיזיותרפיה החלו לתת תוצאות בשיקום חוליות הצוואר. אחרי 7 חודשים ללא פעילות נדב החל להתגלגל שוב: 200 מ׳ הליכה, 300 מ׳, ריצה של מטרים בודדים…בהתחלה ללא אפשרות לשינוי כיוון – רק קווים ישרים. לא מדרגות, לא גשר בפארק. מכאן עוד הוספה של מרחק….להליכה, לריצה, כל מטר הוא הצלחה. הוא שינה מעט את צורת הדריכה, למד להשתמש במקלות הליכה לתמיכה. כשהמרחקים עלו, הגיע המפגש עם הצבי. צבי ארצישראלי שעמד מטרים ספורים ממנו בשמורת חוף השרון והביט בו ישר לתוך העיניים. זה היה מבחינתו מבט שקרא לו לצאת למסע.
שביל ישראל המדברי – 2023 היתה שנה ברוכה בגשמים במדבר
החלום – שביל ישראל
מתוך השפל הגדול הוא הבין שהזמן הנכון לעולם לא יגיע להוציא לפועל פרוייקט של מסע ארוך בשביל ישראל. החיים תמיד רודפים אחרינו וקובעים לנו סדרי עדיפויות אחרים. הזמן הנכון הוא תמיד – עכשיו. כך החליט לצאת לדרך יחד עם הגוף שהלך והשתקם וחזר לאט לאט למכסת הקילומטרים שהיה רגיל אליה.
התוכנית המקורית היתה ללכת על פרוייקט עם תמיכה לוגיסטית. הכוונה לצאת לדרך עם תרמיל קטן, כמו שנוהגים חלק מהמטיילים בשביל ישראל, כשרכב לוגיסטי או קראוון פוגש אותו בסוף היום ומאפשר לו לגמוע מרחקים בצורה נוחה בלי להתעסק עם סחיבת אוהל ושק שינה או יותר מדי אוכל. הבעייה שתמיכה לוגיסטית כרוכה בעלות גבוהה מאד ונדב, שלא רצה להתעסק עם גיוס משאבים ובקשות עזרה, החליט שזה מעבר לתקציב הסביר. המתווה הבא היה ריצה ״ממלון למלון״ (או אכסניה או כל פורמט שינה נוח אפשרי על הדרך) מה שהתגלה כבלתי אפשרי מבחינה מעשית – מרבים להתלונן על חוסר תשתיות למטיילים בדרום, ואכן הדלילות באפשרויות לינה למטיילים על שביל ישראל, יצרה תוספות מרחק עצומות על הנייר, מה שהיה הופך את פרוייקט שביל ישראל, לפי נדב, לשביל ישראל בריבוע.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
האלטרנטיבה האחרונה – Self supported, לא המועדפת על נדב, אבל נידרשת כדי לאפשר את המסע. יש לציין כי בעולמות הריצה, הקטגוריה של ריצה רב יומית למרחקים מאד ארוכים קיימת וידועה. הדרך היחידה לאפשר תנועה מהירה כשכל הציוד נישא על המטייל מכונה Fastpacking. אורזים מינימום כדי לאפשר תנועה מהירה, ריצה. בפשטות זה אומר להצטייד בציוד כמה שיותר קל במערכת השינה (שק״ש, מזרן ואוהל) ומינימום פריטי לבוש. עדיין, המסע מתוכנן להתחיל בפברואר, שיא החורף, ובמדבר קר מאד בלילה. בסופו של דבר משקל התיק המצומצם הגיע לכ-10 ק״ג, קל במונחי מטיילים, אבל כבד מאד במונחי ריצה. במיוחד כשהתוכנית כוללת שניים ואף שלושה מקטעי שביל ישראל סטנדרטיים ביום אחד.
בחלק הצפוני של השביל הכל פורח, גם הלוגיסטיקה פשוטה יותר
תכנון והתארגנות
הכיוון שנבחר הוא דרום לצפון, החל מאמצע פברואר. זה מאפשר לעבור את שיא החורף באזור המדברי, המקבל מעט משקעים גם בעונה הזאת (אף אחד לא ממש אוהב להירטב), להגיע לצפון הפורח והזורם לאחר החורף ולהנות משיא של פריחה וטבע. התכנון והחלוקה למקטעים התמקדו ב-25 ימים לכסות את מקטעי השביל, עד תל חי. בחישוב פשוט מדובר על כ-50 ק״מ ליום, ברציפות, ללא ימי מנוחה.
חלק משמעותי מההכנה היה התארגנות במזון ומים לקראת חציית החלק הדרומי של שביל ישראל. אחד הדברים הנהדרים בדרום המדברי שלנו הוא השקט, הנידחות והיכולת לא לפגוש שום סממן של ציוויליזציה. המחיר הוא קושי לוגיסטי בהצטיידות. נדב חילק את המדבר למקטעים ידועים מראש וביום אחד מרוכז נסע בעצמו לבצע הטמנות של אוכל ושתייה. כל נקודת הטמנה דורשת תיעוד מדוייק ומפורט. דמיינו לעצמכם להגיע אחרי יום ארוך ומתיש ולא להצליח למצוא את האוכל שאתם בונים עליו. במדבר, כל הסלעים והשיחים הופכים דומים, בטח לא מומלץ לסמוך על הזיכרון. הטמנה, בעיקר של אוכל, צריכה להיות גם טובה מספיק כדי לא למשוך חיות שיחגגו על ארוחת הערב המתוכננת.
היום הגדול הגיע. בתזמון מוזר מצא נדב את עצמו ברכבת עמוסת מפגינים למען הדמוקרטיה, נוסעים ומתרכזים בשדה התעופה נתב״ג בעוד אחד מאירועי המחאה הענקיים של התקופה ההיא. הוא עצמו, בדרך לטיסה לאילת לנקודת ההתחלה של המסע. זה אירוע שמייצג יפה את מה שנדב מדבר עליו כשהוא מספר על מסעו – מצד אחד, אתה במסע מדהים שלוקח אותך ברגע הרחק מההווה, אל פלאי הטבע שלנו והווית הטיול. אבל, בארץ הקטנה שלנו, קשה כל כך לנתק את עצמך לחלוטין מהמציאות, והיא חוזרת ומופיעה מולך באינספור סיטואציות, מושכת אותך חזרה בעוד אתה מנסה כל הזמן לשמר את החוויה החזקה והכל כך ייחודית הזאת של תנועה ארוכה, רגלית, ברצף.
התחלה במדבר היא תמיד קשוחה
יוצא לדרך
התחלת מסע היא תמיד הכי קשה. הכל חדש, הציוד מתיישב כבד על הגב, תחושות לא נוחות. כשלזה מתחבר תכנון קפדני, מזון שיש להגיע אליו ומרחקים גדולים בין ההטמנות, הקושי אף גדול יותר. הימים הראשונים הם ימי הסתגלות ועם כ-10 ק״ג על הגב, לא באמת אפשר לרוץ כרגיל. את זה נדב מתחיל לעכל. יחד עם זאת, מהר מאד הוא מגלה שצליחת הקילומטרים היא לא החלק הקשה ביותר ביום טיפוסי על שביל ישראל. סוף היום מזמן אינסוף מטלות – הקמת מחסה לינה, התארגנות, הטענת מכשירים, עדכון ושיחות ״הכל בסדר״ הביתה, התארגנות על תמונות ועדכון העוקבים וכמובן, ארוחת ערב. כשמוסיפים את צניחת הטמפרטורות במדבר, בחורף – מתקבל אתגר קשוח בעייפות גבוהה והשינה המיוחלת שהגוף כל כך צריך נראית רחוקה מאד.
אם ההתחלה קשה, הרי ששגרת המסע הופכת להסתגלות. יום אחרי יום, דברים נעשים פשוטים יותר, הגוף מתרגל, הראש מעכל ומתחילה זרימה הרמונית שמאפשרת התקדמות נוחה וחיבור טוב יותר לדרך. ברגעים האלה הקסם מתחיל לקרות.
כך התקדמה לה התוכנית היטב. במבט לאחור, שום דבר לא השתבש בצורה קיצונית ומספר הימים שנדרש לכיסוי שביל ישראל המלא היה בדיוק כפי שתוכנן, 25 ימים. חווית המסע היתה כל כך חזקה עד כי לקראת סופו נדב מתאר תחושות קשות של עצב שצמח מתוך הידיעה כי המסע עומד לקראת סיומו. עד כדי כך, שבהגיעו לתל חי, לקצה שביל ישראל הרישמי, התווסף יום נוסף למג׳דל שאמס, מקטע שהיום הוא כבר חלק רישמי מהשביל. סך הכל 26 ימים של מסע רצוף, ללא יום מנוחה אחד.
המסע קשה וסיזיפי אבל עם קצת עזרה וסטיות מהדרך – אפשר להתפנק קצת
לאחר המסע, החל נדב להעביר הרצאות ולספר את סיפורו. המצגת שלו בנויה מחלק ההכנות המכסה את כל התהליך עד תחילת המסע. לאחר מכן, לכל יום של מסע יש שקף המתאר את המסלול היומי, כמה תמונות מיום זה ובעיקר נקודות המביאות אותו לדבר על סיפורים קטנים מאותו יום. כל יום והסיפורים שלו, כל יום והחוויות שלו. בסך הכל 26 ימים המצטרפים למאות סיפורים וחוויות. דמיינו מה המשמעות של לעבור מסע כזה. זו בוודאי חוויה שקשה לקפל אותה למילים.
כדי לשמוע מהסיפורים האלה תוכלו לחפש את נדב שחורי בפייסבוק ולעקוב אחרי הרצאות שהוא מעביר מדי פעם. מוזמנים גם להציץ בקבוצה שפתח ודרכה עדכן את קהל העוקבים בהתקדמות שלו. דרך אחרת היא להקשיב לפרק בו התארח נדב בפודקאסט ״לטייל בקלילות״, פודקאסט על טרקים וחוויות מסע אותו יזם כותב שורות אלה.
כתב: אריה פישלר
צילום: נדב שחורי, דן אראל, איתן הירשפלד
קב’ הווצאפ השקטה של אאוטפאנל:
שתפו את זה:
