“גם אני רוצה להגדיר את עצמי קיאקיסטית. איך מגיעים לתואר הזה?” כתבה לי נועה, עם פרסום הכתבה הכנרת – נקודת מבט של קיאקיסטית. עניתי לה בהומור שמגיעים לזה בחתירה בקיאק, מן הסתם.
למחרת בחתירת בוקר בים סוער המשכתי להרהר בשאלה. מתי ואיך הפכתי לקיאקיסטית? בכלל, מתי משהו שאנחנו עושים הופך להיות חלק מאיתנו? משהו שאנחנו בוחרים להגדיר את עצמנו דרכו? מתי אנחנו הופכים להיות רצים, רוכבי אופניים, צוללנים, צלמים או כותבים? מתי הופכת פעילות שאנחנו עושים, להיות חלק ממי שאנחנו?
אולי נקנה קיאק?
הכל התחיל לפני ארבע שנים בראשית הקיץ. יושבת עם אישי היקר, מתכננים את סוף השבוע – ארוחת שבת עם הילדים, שכבר ממש לא ילדים. אחרי זה אולי נראה סרט או נפגוש חברים. ומה נעשה בשבת? נלך לים? אני ממש אוהבת את הים – מה נעשה שם? מטקות, שש-בש, אבטיח. “אולי נקנה קיאק?” אני זורקת.
זה תופס אותו בהפתעה, והוא לא עונה, מקווה שהרעיון יתפוגג. בדיעבד הוא יספר שראה את עצמו סוחב קיאק ארוך וכבד מהבית לאוטו, ומהאוטו לים – וממש לא התלהב.
אני דוקא אהבתי את המחשבה על פעילות חדשה לים. אז הלכתי לשאול את גוגל איפה קונים קיאק. טוב, מסתבר שזה לא כזה פשוט. יש המון סוגי קיאקים. מפלסטיק, עץ, פיברגלס ומתנפחים. עם ישיבה מעל הקיאק או בתוכו. זוגיים וליחידים. לדייג ולתחרויות. לים ולנהרות. איך בוחרים? המשכתי לגלוש בין דפי האינטרנט, מנסה לנווט בים המידע החדש אליו נחשפתי.
הצטרפו לערוץ אאוטפאנל בווטסאפ- קבוצה שקטה לקבלת הכתבות המעולות שלנו:
כך במקרה הגעתי לאתר האינטרנט של מועדון הקיאקים הימיים טרה סנטה – הסתובבתי קצת באתר – מתואר שם מועדון חברים שחותרים יחד, עושים קורסים ואימונים. זה נשמע אחלה, אבל לא בדיוק מה שחיפשתי. ואז משך את עיני בתפריט האתר אזור על טיולים ומסעות קיאקים בעולם – הסתקרנתי ונכנסתי. או.קיי – זה מעניין. טיולים בכל רחבי העולם – איי יוון, אירלנד, אלסקה, סיישל. זה כבר ממש מעניין. שעה ארוכה המשכתי לגלוש בין דפי הטיולים ולהיסחף בגלי הדמיון. האתר מציע שיעור התנסות.
אני מספרת לאישי היקר, שכבר הספיק להדחיק את השיחה שלנו על קניית קיאק, ושואלת – “מה אתה אומר?” הוא מזהה את הנחישות בטון השאלה ומבין שתשובה שלילית לא תתקבל בברכה.
“טוב, התנסות” – הוא אומר. מה כבר יכול להיות.
לפני שהוא מספיק להתחרט, אני מתקשרת לשגיא – לא בטוחה מה לשאול. קובעים התנסות ליום שישי, שמונה בבוקר.
שדרת יאכטות גדולות תלויות גבוה על פיגומים מקבלות את פנינו במרינה באשדוד – ואנחנו צועדים ביניהן, מחפשים את המועדון. פתאום מגיחים מהים עשרה חברה’ עם קיאקים, חזרו מפעילות הבוקר. אחד מהם צועק, “הי עברי!” לא בטוחה למי משנינו הוא מתכוון. מסתכלת לכיוון הקורא – אהה, זה אבנר. מכירה אותו מהאוניברסיטה, מהתקופה שהייתי אנתרופולוגית – הנה אנתרופולוגיה, עוד תחום שהפך להיות חלק ממני, כשהלכתי בעקבות חלום ללמוד ולחקור תרבויות.
נראה שזו הסיבה שהשאלה של נועה איך הפכתי לקיאקיסטית המשיכה להדהד, והעירה את החוקרת שבי. החלטתי להטריד את משפחתי וחברי בשאלה מתי פעילות שהם עוסקים בה הופכת להיות חלק מהזהות שלהם. התשובות היו מגוונות. חלקם אמרו שההגדרה ניתנת על ידי גורם חיצוני – בצורה של תואר או הסמכה רשמית. אחרים אמרו שזה קשור לכמות הזמן שמשקיעים בפעילות או לאורך התקופה שבה עוסקים בנושא. יש שדיברו על כמות ורמת הידע.
אבל מה גורם לנו להשקיע את הזמן, להתאמן, ללמוד? להמשיך גם כשזה קשה, להתגבר על תסכולים כשלא מצליח, לנסות שוב ולא לוותר? חזרתי לתחילת דרכי כקיאקיסטית.
ההתחלה
בסיום ההתנסות, יושבת עם אישי היקר בבית קפה משקיף לים עם קונדיטוריה צרפתית – שותים קפה עם קרואסון. מדברים על ההמשך. השלב הבא הוא קורס – שישה מפגשים. היום, אחרי ארבע שנים של חתירה, אנחנו עדיין לומדים. אבל באותה נקודת זמן, בבית הקפה הצרפתי, שאלנו את עצמנו, מה כבר אפשר ללמוד שישה שיעורים על חתירה? החלטנו ללכת, או ליתר דיוק, לחתור על זה.
מסתבר שיש המון מה ללמוד. לחתור נכון, עם הגוף, לא למשוך את המשוט עם היד. איך להסתובב ימינה ושמאלה, לתמוך עם הטיית הקיאק והמשוט, ועוד, ועוד – דברים חדשים שרק בהמשך, כשנצא לים הפתוח תתבהר חשיבותם ועם הזמן הם יהפכו לאינסטינקט.
ככה סידרנו לעצמנו זמן איכות זוגי – פעם בשבוע, יום שישי, מוקדם בבוקר, קורס חתירה. אחרי כן בית קפה עם קרואסון.
בשיעור האחרון יוצאים משובר הגלים, נחשפים לים הפתוח. באופק רואים אוניות שעוגנות מחוץ לנמל. אני נושמת נשימה עמוקה – איזו הרגשה של חופש! כשמסתובבים לחזור אני מרגישה בפעם הראשונה סוול – גוגל מספר לי שבעברית זה נקרא גל גיבוע – אלו גלי עומק שהתחילו ברוח שנשבה אי שם בים התיכון, ומגיעים עד אלינו לספר את רשמיה של סערה שכבר הספיקה לשכוח. בזמן שהסוול עובר מתחתינו הוא מעלה ומוריד את הקיאק בתנועה מערסלת. זה מפתיע אותי, ואני לא מצליחה לשלוט בקריאת השמחה – הראשונה מרבות שעוד יבואו.
מסיימים את הקורס באמצע הקיץ. מה עכשיו? אני שואלת. נרשמים למועדון? אישי היקר מהסס, ואז מצהיר: “אבל בחורף אני לא חותר”.האמת, לא ידעתי איך זה עובד בחורף, בקור ובגשם, ואם אני בכלל ארצה להגיע בחורף לים. אבל השארתי את ההיסוסים לעצמי, שמרתי על פאסון ואמרתי בבטחון: “אני מתכוונת להמשיך”.
צילום: רנטה גולוב
חותרים קבוע
שבת בבוקר. פוגשים חברים, שעם הזמן נכיר ויהפכו למשפחה. עם אור ראשון מתחילים לחתור. כשעוברים את המזח השמש זורחת בין הבנינים ומאירה בצבעי זהב את קו הרקיע של אשדוד – מסתבר שיש כזה, ובשעת בוקר מוקדמת מכוון הים, זה מחזה מרהיב.
החתירה מאתגרת. מפעילה שרירים חדשים, שלא מתורגלים עדיין. הכושר שנרכש בהרבה שעות של רכיבה על אופניים, איכשהו לא בא לידי ביטוי בחתירה. שגיא, המדריך, מתקן לי את אחיזת המשוט ומזכיר לחתור עם הגוף, כפי שלמדנו בקורס.
פתאום מזווית העין אני רואה תנועה של משהו על פני המים. מסבה את המבט, והנה עוד אחד, ועוד אחד – דגים קופצים למרחק של שני מטר – בכלל לא ידעתי שהם קיימים. יש גם דגים יותר קטנים עם כנפיים שממש מרחפים על פני המים. אחד מהם נתקל בקיאק שלי. אני מופתעת. מרגישה שנכנסתי לעולם פלאות חדש ולא מוכר.
לא ממשיכים לפני שמצטרפים:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
גל ראשון
אנחנו על הקיאקים, כמה עשרות מטרים מהחוף, מסתכלים אחורה מחכים לגלים.
אני לומדת שהגלים מגיעים בסדרות –מספר גלים גבוהים ואחריהם כמה נמוכים, וחוזר חלילה – שגיא לידי אומר לי לחכות לסדרה הנמוכה – אני לא בטוחה שאני יודעת להבדיל ביניהן. בשלב הזה כל הגלים נראים לי גבוהים ומפחידים באותה מידה. ואז הוא אומר – דבי תחתרי, חזק! אני חותרת, אבל בהיסוס – והגל בורח לי מתחת לקיאק. ככה עוד כמה גלים, סוחפים אותי כמה מטרים קדימה ועוברים.
הנה עוד גל. שגיא רואה אותו מרחוק ואומר לי להתחיל לחתור, כשהגל מתקרב, הוא צועק: תחתרי! מהר! אני חותרת. הגל תופס את הקיאק ומטיס אותו במהירות קדימה – אני על הגל!! כמו ירידה תלולה ומהירה ברכבת הרים – מפתיע, מפחיד ומלהיב – שילוב חדש וממכר.
פתאום הגל מתרומם, נשבר ולפני שאני מבינה מה קורה, אני מוצאת את עצמי מחוץ לקיאק בתוך המים.
הי, תפסתי גל!! פעם ראשונה. היה כיף. היה מפחיד. אני בתוך המים. חורף עכשיו. זה לא קר. איפה הקיאק, והמשוט? איכשהו כולנו מגיעים לחוף – אני, המחשבות, הקיאק והמשוט.
חוזרת למים – לתפוס את הגל הבא.
צילום: נמרוד בר-כוכבא
התחזית למחר סוער
קר, רוח, גשם. בקבוצת הואטסאפ של המועדון מזכירים להתלבש חם. קמים מוקדם לחתירה – כן, גם אישי היקר מגיע למרות ההצהרות.
מפתח המרינה רואים סוולים ענקיים. יוצאים לים, חותרים מערבה , ללב ים. רוח חזקה בפנים. ההנחיה היא לא להפסיק לחתור. מתקרב אלי הר מים בגובה שניים-שלושה מטרים, החשש מתערבב עם התרגשות וצהלת השמחה לא מאחרת להגיע. אני חותרת במעלה מדרון המים ותוך שניות אני בפסגה, משקיפה מלמעלה על הים הסוער, רואה את החברים, שחותרים לפני, עמוק מתחתי בעמק שנוצר מעבר לסוול. תוך שתי שניות הסוול עובר אותי, ואני שוב למטה. ואז מגיע עוד הר, ועוד אחד – כמו לונה פארק. הגוף מתעייף מהמאמץ, הנפש בשיא ההתלהבות.
אני כולי בתוך החתירה. ואז, כשחשבתי שהכי כיף לי בעולם – מתחיל לרדת גשם, חזק – הוא ניתז סביבי בצפיפות, מתופף על המים בהרמוניה מהפנטת ויוצר על פני הים מרבד של מיליוני טיפות מקפצות. אני מסתכלת למעלה לשמים, ומרגישה את הגשם בפנים. זו חוויה מדהימה להיות על הקיאק בלב ים, ולהרגיש בכל החושים את איתני הטבע בצורה בלתי אמצעית.
בחזרה בבית, אני מורידה אפליקציה לטלפון שמספרת לי מה יהיה מצב הים בכל רגע נתון. רואה שביום שני יהיו גלים טובים לגלישה – אז ברור שאני יוצאת לחתור. וביום שלישי יש סוולים ורוח – מה, אני לא אבוא? וביום רביעי ים רגוע שמאפשר לחתור רחוק… וביום חמישי… משתוקקת כבר לפעם הבאה – הנה, תשוקה, זו המילה שחיפשתי.
זה כנראה השלב בו הפכתי לקיאקיסטית.
