שני דברים שאי אפשר לקנות בכסף: אהבת אמת ותאנים בשלות

שני דברים אי אפשר לקנות בכסף, כותב אלירן דה מאיו; אהבת אמת ותאנים בשלות. ואולי המשפט הזה מהווה סיכום מדויק של החוויה הנותרת בך אחרי יום טיול בהובלתו בגולן, חבל ארץ שקיבל אצלו את הכינוי ״ארץ השמש, המים והתאנה״. זו אינה אהבת אמת בצורתה השכיחה כי אם אהבה אמיתית לתנועה, לאדמה ולחיים בצורתם הפשוטה והטהורה ביותר. והתאנים? במחיצתו של אלירן מתגלה עולם ומלואו, קסום עשיר ומלא בטעמים, כשהוא מנצח על מעשה אהבה ממש ששיאו התמוגגות, גילוי ואכילה שכמעט אין לה שובע.

כתב: אריה פישלר
צילם: טל שגיא, אליס גור

אל אלירן התוודעתי לפני מספר שנים באחת מקבוצות הפייסבוק החביבות עלי ועוסקות בריצה טבעית. הוא היה מפרסם סיכומים של ריצות פלא בדד, בשבילי הגולן החבויים. נעול רק בסנדלים, הריצות נמתחו על מרחקי מרתון ולמעלה מזה, בקצבים מעוררי השתאות. רק מי שטעם ריצה מסונדלת בשבילים מפרקים, רצופי אבנים, יכול להבין את משמעותם. את כל אלה ליוו תמונות של פינות טבע פראיות מהסוג שמוצאים רק בגולן, טבילות מים צוננות ומעין הלך רוח ייחודי שקולטים כשפוגשים את אלירן פנים אל פנים. 

אלירן הוא בדיוק סוג האנשים המדליקים אותי, ובמשך השנים ניסיתי לקבוע איתו ריצות משותפות כדי לגלות מה מסתתר מאחורי. הזמנתי אותו מספר פעמים אל ממלכת המדבר שלי, אבל הניסיונות לא צלחו. היום אני יודע, שקשה להוציא את אלירן מהגולן ואת הגולן מאלירן אי אפשר בכלל. במשך השנים הבחור התפתח והקסם שאפף אותו התפשט ונגע בעולמות נוספים, אבל על כך בהמשך.

לחצו פה: אל ערוץ הטלגרם של אאוטפאנל!

לפני שנים מספר החל ליזום טיולים בארץ המים והתאנה ואני, שאיני מחפש בדרך כלל שיובילוני בשבילי הארץ, מצאתי את עצמי מגשים את סקרנותי ונוסע לפגוש אותו ולחוות את אחד מטיוליו.

טיול מזריחה עד שקיעה בגולן, באמצע אוגוסט, נשמע הדבר האחרון שתרצו לעשות. האדמה קשה, יבשה, צרובה וצהובה. השבילים רצופי קוצים, השמש מכה בחוזקה. בגולן תמצאו דווקא מטיילים רבים בעונה הזאת. מקפצים ברכב ממעיין למעיין כדי לצנן את גופם בשפע המים הקרירים המצוי בין אבני הבזלת. אבל תורתו של אלירן היא אחרת. בתנועה רגלית נינוחה, לעתים מאומצת, בין שבילים ללא סימון במשך שעות ארוכות המכסות כמעט יממה שלמה. בשיא הקיץ, בשיא החום, האהבה לאדמה אינה פוסקת. כשאתה מגיע לטיול עם אלירן, אל תצפה (רק) לנופים מסעירים, למראות מדהימים, לשבילים מרהיבים. לא בקיץ. חווית הטיול היא אחרת. חוויה של התכנסות פנימה, ואולי גם היפתחות החוצה לאנשים חדשים. הבחירה היא שלך. חבורת האנשים המתגבשת לטיולים אלה היא יוצאת דופן והטרוגנית מאד, בחתך גילאים רחב. 

עוד שרידי כפר סורי נטוש

מאגר עורבים

הנסיעה צפונה על כבישים חשוכים מתחילה מוקדם מאד, עמוק בתוך הלילה. מצויידים בשתי טרמפיסטיות שאספנו ממחלף באמצע הדרך אנו נעים בעקביות אל נופי הבזלת. משהו בלילה הזה קשה לי ושלא כהרגלי אני מוצא את עצמי מנצל עד תום את פריבילגיית הנוסע ונרדם בחלקה האחרון של הדרך. זה מעין מסע בזמן לפקוח עיניים ולמצוא עצמך פתאום במקום אחר משזוכרת הכרתך. הפעם עמד מולי מאגר עורבים, נפרש תחתנו על שלוות הבדולח של מימיו, מנצנץ באור ראשון קלוש. אגם אמיתי וקטן ממש לפנינו. אנחנו חולקים את המראה המרגש עם הדייגים הבודדים העומדים בשקט בצידו השני, כשחכותיהם הארוכות מחכות לטרף. רגע לפני שנצטרף לשקט, יצאנו לחלץ את אברינו לאחר הנסיעה הארוכה בריקוד בוקר משחרר וסוער לצלילי הרדיו שעוד רגע נשתיק.

כשהקבוצה מתאספת, אלירן נותן את קטע הפתיחה שלו. הקול הרגוע ומילותיו הנינוחות בונות מעין מסגרת לטיול, שער המכניס אותנו לחוויה שתתגבש. הדרך כולה, אינה בשבילי טיול רגילים ולא לחינם כשנתקלנו בשני ג׳יפים מקומיים עמוסי מטיילים – פניהם המשתאות למראה החבורה ההולכת המוזרה, אמרו הכל. ״מעולם לא ראינו מישהו מטייל פה ברגל״ אמר אחד הנהגים. 

אנחנו פותחים בהליכה שקטה סביב מאגר עורבים. השמיים מעוננים בכבדות, הרוח קרירה מאד. השמש נאבקת לעלות במזרח, מתאמצת להאיר את הסדק הצר מתחת לעננים, מגלה לנו בקושי, מרחוק, את טחנות הרוח המפורסמות על הר בני רסן. אנחנו מרוכזים במים ועושים את הטבילה הראשונה באגמון קטן וחמים הצמוד למאגר עורבים רק כדי להמשיך למאגר עצמו בתקווה לקרירות גדולה יותר של המים. הזרימות החמימות, הידועות, של הצינור במאגר, אמנם אינן פעילות כעת, אולם נראה שיש להן השפעה על טמפרטורת המים, ונוצרת חמימות לא אופיינית למי הגולן. 

אורחת לרגע או בת בית?

אל שבילי הגולן המאובקים

אחרי התמתחות הבוקר הרטובה הגיע הזמן לפתוח צעדים. יומיים אחרי, אם תשאלו אותי על מראה השבילים המדויק, לא אדע לזכור. החסר במראות דרמטיים ו״גדולים״ מביא להתכנסות פנימה. אם בדרך כלל אנו רגילים להסתכל למרחק, החוצה, בטיול הזה נביט קרוב, אל הדברים הקטנים והנעלמים בדרך כלל, הנמצאים קרוב ממש לעינינו ולשאר חושינו. הטבע לא נעלם בשמש הקופחת, בלחות, באבק. הוא חי בעוצמתו הרגילה גם בחום הקיץ. זה מתחיל מהחיות הגדולות הנבהלות מאיתנו – צבאים שועטים בים שדות הקוצים, משפחת חזירי בר דוהרת מאיתנו לכיוון השני, חיוויאי שט מעל ראשינו, קן צרעות קטן ושוקק, צפרדעים זעירות הנהנות ממים זורמים בביצה מזדמנת. חוט המים מלווה אותנו לאורך כל הדרך. נביעות טבעיות או מאגרים שנחפרו להשקות את המון הפרות הרועות בחופשיות בכל אדמות הגולן. אחת העצירות היא בביר בלוע, בור פלאי וצונן הנמצא ממש על קו הכביש. המים זורמים סביב מבנה הכניסה לבור וגרגר הנחלים צומח שם בעוז במרבדים שטוחים וירקרקים. הכניסה אליו קצת מאתגרת, על סולם רעוע בעל שלב בודד. המים צלולים צלולים ועומקם לא ידוע. 15 מעלות מדדנו שם, טמפרטורה המפריחה צרחות של אושר וקור במפגש הרטוב בין חום גדול של קיץ ומים מעוררים. העייפות נעלמת. לרגע.

למעלה: ביר בלוע

תאנה – פרי של חיים מלאים

גולת הכותרת של טיולי הקיץ עם אלירן היא כמובן התאנים. הן שליחות של ממש עבורו וכל כולו מקרין אהבה עזה לעץ האצילי הזה. אלירן נפתח כשמתחיל לדבר על התאנים וההתלהבות שלו מדבקת. בכל היום הארוך הזה הוא אינו נושא עימו כל מזון ו״מקדיש״ עצמו לתאנים, כך לדבריו. עד סוף היום נמצא עצמנו כנחיל אנושי העט על כל עץ תאנה, בחיפוש קפדני אחר כל פרי בשל. ניכר שהוא מכיר כל עץ והשבילים מתוכננים כך שיביאו אותנו במסלול מחושב דרך שרשרת מדויקת של עצי תאנה. החל מהעצים בחלק הגבוה יותר, עמוסי הפרי אשר בזמן זה של תחילת אוגוסט עדיין אינו בשל מספיק. אנו מוצאים תאנים בודדות ראויות למאכל. 

ככל שנתמיד מטה בשבילי מורדות הגולן שיקחו אותנו עד עין פית, נגלה שהעצים נושאים פרי בשל יותר וממתינים לנו. כך אנו נעים, בין כפרים סורים נטושים. אבניהם אפורות ועצובות אך הבוסתנים הנטועים סביבם, מגלים חיות מפתיעה. עצי הפרי היו עבור התושבים מקור מזון בעל חשיבות. התאנה, לפעמים קטנה ומצומקת, דלילה בענפים – ויחד עם זאת עדיין נותנת פרי טעים ומתוק להפליא. בין עצי התאנה נגלה גם עצי שקד, מתוקים לפעמים ואפילו עץ שזיף בודד בעל פירות קטנים וחמוצים מאד.

אם מתבוננים היטב מוצאים גם צבעים בגולן הקייצי

מדוע שליחות? עצי התאנה שבגולן נמצאים בסכנת הכחדה תמידית. העצים, שפעם טופלו על ידי דיירי הכפרים, בתקופת הסורים, נינטשו יחד עם התושבים שנימלטו (או פונו על ידי הצבא הסורי במלחמת ששת הימים). הורדת הפרי הבשל מעץ התאנה חיונית להתחדשותו וחוזקו. מעטים מבקרים באזורים יחסית נידחים אלה בגולן וכך אפשר לראות עצים שאך לפני שנה נתנו פרי נהדר, עומדים נטולי עלים, אבודים, מתים וכנראה שלא ישרדו את החורף הבא הדורש חוסן. כך שם לו אלירן למטרה לנוע עם קבוצות מטיילים, להכיר להם את העצים הבודדים וסיפוריהם וליצור קהילה, שחלקה יתנדב, יטע אולי עץ תאנה חדש ולפחות ישא את הסיפור הלאה לאוזניים חדשות, כמו שאני מנסה לעשות עכשיו.

עצי התאנה הם עולם ומלואו. הם מרוכזים בקבוצות, בין בתים הרוסים ונטושים. בכל קבוצה תוכלו למצוא מספר זנים, כאשר רק אלירן מצליח להבחין ביניהם. הוא נותן להם שמות מקוריים ובאמצעות מקל ארוך אשר וו בקצהו מזהה את הפירות הנחשקים על ענפים גבוהים ומנמיך אותם לקטיף. מגוון הטעמים בלתי נתפש. על עץ אחד תוכלו לטעום תאנים בעלות קשת טעמים שונה לחלוטין – מתאנים יבשות ומתוקות ועד כאלה בעלות רכות וטקסטורה המזכירים ריבת תות. תאנים ירוקות בבשלותן או כאלה סגולות, גדולות ואף שסועות. 

יש משהו בארוחת תאנים מלאה המספק אנרגיה בלתי פוסקת לגוף. זו פעולה מתמשכת של אכילת תאנים בודדות תוך כדי תנועה מעץ לעץ והמשך הליכה אל העצים הבאים. נוצר מעגל שלם והרמוני של הזנה בתנועה. זו לא תהיה אותה הרגשה אם תקטפו את התאנים ותיקחו אותן לאכילה בצלחת בבית. כך גם לא תוכלו לרכוש את התאנים ה״נכונות״ ממדף הסופרמרקט הקרוב אליכם. זמן ההבשלה המדוייק של תאנה הוא קצרצר והיא מושלמת רק ברגע ההינתקות מהעץ. נראה כי התאנים הנמכרות בצורה מסחרית הן יצור כלאיים תעשייתי של תאנה אמיתית, חיקוי. כך לפחות מתייחס אלירן דה מאיו ל״מוצר״. אנחנו שטועמים כל אותו יום את העושר הטבעי הזה, שצומח לעיתים על עצים מאובקים, מוזנחים למראה, אך עדיין נותנים פרי בעוז, מסכימים בלב שלם עם האבחנה.

הקטיף בעיצומו

תנועה ללא הפסקה

שעות שיא החום הן התמודדות מאתגרת. אנו מתכנסים תחת כובעים רחבים, בגדים ארוכים ועיניים שמצטמצמות לכדי סדק מול השמש. הגולן מלא בטבע פראי אולם גם בחותמו הבלתי פוסק של האדם – שטח פתוח וזול למרעה פרות נרחב, חלק מתעשייה עשירה וכמובן הצבא. נגמ״שים משוריינים מסודרים בשורות מול גדרות בסיסים, מבנים מנוקבי כדורים מאימוני שטח בנוי, כלי מתכת מפורקים, שאריות תחמושת והרבה גדרות מסומנות במשולש המאיים של שדות מוקשים. טיולנו ממשיך באיטיות בין כל אלה ולבסוף מנמיך לכיוון עין פית בחציית גדר תיל ושבילים קוצניים במיוחד המכאיבים כמעט בכל צעד לרגליים הנעולות סנדלים. בליבו של עוד כפר סורי עשיר בשרידי מבנים נמצא המעיין הקר שיגאל אותנו מחום היום הכבד, עת מתחיל להסתמן סוף היום. גם לנוכח דביקות הזיעה והשאיפה להיגאל מתחושת החום המחניק, קור המים הקיצוני מביא לעוד כמה רגעים של היסוס לפני ההשלכה העצמית הבלתי נמנעת לשטיפה אחרונה וצלולה.

אלירן דה מאיו הוא סוג של חולם. כך הגה את בית הבריאות שהקים בקיבוץ תובל שליד כרמיאל. לא הייתי בו, אך חלק מהמשתתפים בטיולים התנדבו שם או עברו תהליך ריפוי כלשהו והסיפורים נשמעים. מקום ייחודי בנוף הישראלי, במיוחד כאשר העומד מאחוריו אינו מתהדר בתארים או בהיסטוריה אקדמית מפוצצת. עקרונות המקום פשוטים ומתאימים לאלירן שפוגשים בטיולים. תוכניות הבראה טבעיות מבוססות תזונה, תנועה והרבה שקט. חיצוני ופנימי. פעמים, הפתרון לבעיותינו פשוט וכל שנדרש הוא סביבה מתאימה המוגשת באהבה רבה.

פרידה בכפר עין פית. במרכז, בחולצה לבנה, אלירן דה מאיו

הרצפה המהודרת היא השריד היחיד המנציח את הבית היפה, שהיה שייך לראש הכפר המקיף את עין פית. אל מול עמק החולה הנפרש הרחק מתחתינו אנו מתיישבים למילות סיכום ופרידה. שיח סומק עתיר פרי אדום נושק לבית וידיים זריזות קוטפות את הפרי החמוץ אף יותר מלימון ומעבירות אותו בינינו. עוד רגע ניפרד בחיבוקים חמים ונחלום על טיולים עתידיים בימים קרירים יותר אל פסגות מושלגות בלב החרמון מול הר דוב, לנוכח זרימות שוצפות של גולן חורפי וסוער. 

רוצים עוד? אנחנו שולחים רק פעם בדי הרבה זמן את ריכוז הכתבות בדיוור איכותי ולא מציק: