פסטיבל הפרינג’ הוא פסטיבל מופעים ענק, המתקיים בכל שנה בחודש אוגוסט בעיר אדינבורו. הוא נחשב לפלטפורמה הגדולה בעולם לחופש היצירה. בכל רגע נתון במהלך הפסטיבל מתקיימות בו עשרות הופעות במקביל – תיאטרון, מוזיקה, סטנדאפ, ריקוד, ספוקן וורד, לוליינות ובעצם כל סוג של אומנות.
הניוזלטר הזה מעולה ונשלח רק פעם בשבוע, הצטרפו:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
זורמת עם מופעי הרחוב
גל עצום של אנשים בכל הגדלים, הצבעים והצורות שוטף אותי. מזל שאני קיאקיסטית ויודעת מה לעשות בגלים, אני משתלבת בהמון וזורמת איתו לרחוב ה- Royal Mile בלב העיר העתיקה של אדינבורו – מוקד פעילות הרחוב של הפסטיבל. אני נעצרת ברחבה שליד הכנסיה. שם עומד המון רב במעגל גדול סביב אומן כריזמטי עם המון קעקועים. הוא משלהב את הקהל, ומספר כמה נועז המופע שהוא עומד לעשות, ושואל האם הם מוכנים לחזות בתרגילים המסוכנים שהוא יבצע. כולם מוחאים כפיים וצועקים יייססס!!
הוא שולף כמה חרבות, גרזנים וסכינים ומעיף אותם באויר. תחילה אחד אחד, אחרי כן בזוגות, ואז בשלשות וחמישיות – תוך כדי שהכלים באוויר הוא ממשיך לדבר עם הקהל, שרובו נותר בפה פעור מהתפעלות, ומחזיר לו אהבה במחיאות כפיים סוערות.
הוא לא מספיק לסיים את התרגיל הזה ושואל את הקהל: “אתם רוצים לראות משהו עוד יותר מסוכן?” והקהל עונה ב “יייסססס!!!” רועם. הוא מחפש מתנדב עם מצית, ומבקש ממנו להצית מספר לפידים עם ספוגים בקצה – גם כאן הוא מעלה את המתח בהדרגה, עד שכל הלפידים באוויר. הוא מצליח לשלוט על כולם והם חוזרים לידיו המיומנות. בזמן שהלפידים הבוערים עדיין בידיו הוא עוצר ונותן נאום קצר על כך שהוא וכל מופיעי הרחוב לא מקבלים שכר מהפסטיבל, הוא פונה לנדיבות לב של הקהל: אם נהניתים מהמופע, יש כאן כובע לתרומות, ולמי שאין מזומן יש כאן קוד QR שתוכלו לסרוק ולתרום דרכו. “אז איך אתם מציעים לכבות את הלפידים?” חוזר הבחור למופע. עושה כמה נסיונות כאילו כושלים לכבות את הלפידים, ואז הוא עושה טררם גדול ומקרב את הלפיד לפה, ולקול תרועות הקהל מכניס א הלפיד הבוער לתוך חלל הפה, עד שהוא נכבה.
מכאן אני עוברת למופע רחוב של בחורה אוסטרלית שמתחילה מגילגול של המון חישוקי פלסטיק אדומים סביב הידיים, רגליים, בטן, צוואר וכו. ואז היא עושה את כל זה תוך כדי שהיא רוכבת על חד אופן. גם היא ממש כריזמטית – כאריזמה כאן היא שם המשחק. צריך יכולת למשוך את הקהל לפני שמתחיל המופע, ולהיות מספיק מעניין ומושך כדי שהקהל ישאר עד הסוף ויהנה מספיק כדי להכניס יד לכיס ולהפגין נדיבות.
אחרי המופע של הבחורה האוסטרלית אני מתקדמת במעלה הרחוב נעמדת יחד עם קהל לא גדול סביב מופע יחיד של זמרת מקסימה ששרה ומנגנת בגיטרה מוזיקה ממש טובה. בהפסקה בין השירים היא מראה דיסק ומספרת שזה עתה יצא הדיסק הראשון שלה והוא מוצע כאן למכירה. אני ממשיכה את ההליכה במעלה הרוייל מייל. יש פסלי אדם, שבכל פעם שמישהו שם מטבע בכובע, הפסל קם לתחיה ועושה ריקוד ייחודי.
ויש את הבחור הצעיר הממש כישרוני שבעזרת כמה מתנדבים שמחזיקים עבורו סירים, מחבתות, בקבוקים ופחי פלסטיק מצליח לעשות מופע קצב מדהים שמקפיץ ומרקיד כל אחד מהאנשים בקהל מקטן ועד גדול.
רק תקחי פלייר
בנוסף למופעי רחוב, יש כאן את מחלקי הפליירים, שהם תופעה בפני עצמה והם חלק אינטגרלי מהאווירה של הפסטיבל. כל העיר מלאה בהם. הם מחלקים פליירים עם מידע על הצגות, מופעי מוזיקה, הופעות יחיד, ספוקן וורד, קומדיות, דרמות, מופעי ילדים ומחזות למבוגרים. לעיתים אלו האומנים עצמם, מחופשים לדמות שלהם. אבל לא רק שחקנים, הרבה חבר’ה’ צעירים ומבוגרים בכובעים מצחיקים, צבעים על הפנים ומסכות מושקעות. כאלה שמסתובבים לבד וכאלו שהולכים בקבוצות. שרים, רוקדים, מציגים, מנגנים, מפריחים בועות סבון – כל דבר שמושך את תשומת הלב. חלק מהכיף בפסטיבל הוא לעצור, לשוחח איתם על המופע, להתעניין, לשאול שאלות ובסופו של דבר, המטרה שלשמה הם שם, לקחת מהם פלייר, והם בתמורה מודים ומחייכים.
יש תחרות גדולה על תשומת הלב של הקהל. חלק מהמופיעים מוכרים, רובם אנונימיים, והאומנים באים לכאן עם המון תקוות לחשיפה, הכרה ואולי פרסום – אבל בעיקר כדי להנות מהנוכחות באירוע ומהאווירה שמלאה ביצירתיות ופתיחות. מארגני הפסטיבל מגדירים אותו כפלטפורמה הגדולה בעולם לחופש היצירה.
במהלך כל היום והערב, בכל רגע נתון יש עשרות מופעים בכל העיר. כל אולם ברחבי העיר, לא משנה באיזה גודל, הופך לתיאטרון מאולתר. יש מופעים בפאבים, חדרי פגישות, כנסיות, חנויות – כל מי שיש לו מרחב שיכול להכיל אירוע הופך ל venue – כך זה נקרא. לכל venue יש מספר ובאפליקציה של הפסטיבל יש מידע על כל מופע, וניתן לקנות כרטיסים ולנווט למקום שבו הוא מתקיים.
ביומי הראשון בפסטיבל, הייתי רק במופעי הרחוב. השתכרתי מתנועת האנשים, המוסיקה, הקולות, הפירוטכניקה והכישרונות. בסוף היום, בשארית כוחותי, אני מצטופפת עם שאר התיירים לראות את הזיקוקים שנורים מהארמון המופרסם שבקצה הרויאל מייל. הם מאירים את שמי העיר בחגיגיות ומלווים את תזמורת חמות החלילים שמנגנת בדרכה החוצה ממופע התיירים Military Tatoo המתרחש בכל ערב בימי הקיץ בארמון.
קב’ הווצאפ השקטה של אאוטפאנל:
לאיזה מופע ללכת?
בלילה אני נרדמת תוך כדי דפדוף בקטלוג עב הכרס ובו רשימת כל מופעי הפסטיבל. המבחר כל כך גדול, ואין לי דרך מושכלת לבחור. בבוקר אני מתעוררת עם החלטה לזרום. נוסעת באוטובוס קומותיים למרכז העיר, רחוב ה- Royal Mile כבר מרגיש מוכר. עוצרת לשוחח עם מחלקי פליירים ומחליטה להיכנס להצגת סינדרלה אלטרנטיבית בגרסה פמיניסטית, המתמקדת דווקא ברגע שאחרי הנשיקה ומה קורה בתקופה שבה “הם חיו באושר עד עצם היום הזה”.
אחרי כן אני נכנסת למופע טעימות של מספר סטנדאפיסטים – מאין פרומו למופע השלם של כל אחד מהם. הם צוחקים על החיים. יש מצחיקים יותר ומצחיקים פחות, חלקם במבטא שאני מצליחה להבין, וחלקם במבטא סקוטי שממש מקשה עלי לקלוט את הפאנץ’. כדרכם של סטנדאפיסטים, הם משתפים את הקהל, צוחקים איתנו ועלינו – סך הכל אווירה ממש טובה.
אחר הצהרים אני בוחרת ללכת להצגת יחיד של מורה לתיאטרון בריטית. אני מגיעה ראשונה ל venue ויושבת בשורה השניה. עד תחילת המופע מגיעים רק עוד חמישה אנשים, חלקם מכרים של המורה. הם מתיישבים מאחור. ההצגה מתחילה בזמן, כך שאני מקבלת הופעה כמעט פרטית. הצגה ממש טובה, שבה השחקנית היחידה לובשת ופושטת דמויות.
לקראת ערב אני מחליטה ללכת ברגל לכיוון החדר שהוא ביתי בימי שהותי באדינבורו. בדרך אני עוברת דרך פאב/מסעדה ובפתחה מספר שחקנים מחופשים במה שזיהיתי כדמויות של הסרט טוי סטורי – צעצוע של סיפור. כשאני עוברת לידם הם מיד שולפים פלייר, שואלים אם אני מכירה את הסרט של דיסני ומזמינים אותי להיכנס. השעה כבר תשע בערב, מכיוון שאין לי תוכניות אחרות, אני נכנסת, מזמינה משהו לשתות ונעמדת בתור להיכנס להצגה. כשהמסך עולה, אני מגלה למרבה הפתעתי שזהו מופע סטריפטיז, אבל עם תוכן ועלילה. אנדי, הילד מהסיפור הספיק לגדול, הוא חוזר מהקולג’ ורוצה להיפטר מכל הצעצועים. הצעצועים מטכסים עצה והמשך הסיפור עובר דרך התערטלות של רוב הדמויות. אבל רגע, יש גם גאווה ישראלית, במקום הכי פחות צפוי. לקראת סוף ההצגה נעמדות השחקניות ומתחילות לשיר, לא אחר מאשר את השיר זוכה האירוויזיון של נטע ברזילאי, I am not a toy.
קצת תרבות קלאסית
ביומי האחרון בפסטיבל אני מחליטה לאזן עם תרבות קלאסית. יוצאת בבוקר לאזור אחר של אדינבורו, לכנסיית סנט מרי, שגם היא venue למופעי הפסטיבל. בכל בוקר יש כאן קונצרט של מוסיקה קלאסית, בכל פעם תזמורת או מוזיקאים שונים. היום יש הופעה של זמר בריטון ופסנתר. כבר מחוץ לכנסיה אני נכנסת לאווירה – כנסיה עתיקה יפהפיה בנויה אבנים שההיסטוריה נתנה בהם אותותיה וצריחים מסותתים שנוגעים בשמים המעוננים.
בפנים, הכנסיה לא פחות מרשימה: תקרה מאוד גבוהה, חלונות ודלתות עם קשתות, עמודים עם כותרות מפוסלות, ויטרז’ים שנכנס דרכם אור עדין. כולם נכנסים בשקט וניתן לשמוע את קול הצעדים. לוקחים תוכניה ומתיישבים על כיסאות העץ העתיקים של הכנסיה. עם הצליל הראשון של הפסנתר אני יודעת שבחרתי נכון – האקוסטיקה נהדרת, המוזיקה מתערבלת בחלל הענק ועד שהיא מגיעה לאוזניי היא מקבלת עומק וצלילות מדהימים. אני רואה ששכניי בקהל עוצמים עיניים, אני עושה כמוהם ונהנית מחוויה מוזיקלית מדהימה.
את אדם סמית ודיוויד יום, הפילוסופים הסקוטים הגדולים בני המאה ה-18 אני פוגשת ברחוב הרויאל מייל – שם עומדים פסליהם המרשימים באמצע כל הבלאגן של הפסטיבל. על ראשו של אדם סמית מונח באופן מצחיק קונוס סימון כבישים כתום לבן, ואת הבוהן של דיויד יום, הבולטת מהבמה הגבוהה עליה מונח הפסל, מלטף כל עובר ושב, כך שהיא החלק היחיד בפסל שנותר ממש מבריק.
כשאני נתקלת בקטלוג הפסטיבל במודעה על הצגה המתארת פגישה בין שני הפילוסופים הללו, אני מייד קונה כרטיס. ההצגה מתקיימת בבית שבו חי אדם סמית בשנותיו האחרונות. אני נהנית מכל רגע בהצגה. יש בה סיטואציות מצחיקות כמו זו המתרחשת כשמלאך המוות מגיע לאסוף את אדם סמית. לפני שסמית משתכנע להצטרף למלאך, הוא שואל אותו האם הסירה היא רכושו הפרטי, ולאחר שהוא מבין שהוא המלאך היחיד שעושה עבודה זו, מכריז אדם סמית שהעסק שלו מהווה מונופול. יש שם הרבה דיאלוגים שנונים המשלבים את התיאוריות של שני הפילוסופים, ובמהלך המחזה אני נכנסת לאווירה ולגמרי מרגישה כאילו שאני עדה לאחת הפגישות שהתקיימו ביניהם בדיוק במקום הזה לפני מאתים וחמישים שנה.
בתום המחזה, כשהאוירה של המאה השמונה עשרה עדיין אופפת אותי, אני מטפסת ל- Calton Hill, גבעה שנמצאת במרכז העיר. מגיעה לפסגה בדיוק בזמן שהשקיעה צובעת את השמים ואת מבניה העתיקים של אדינבורו באור כתום יפהפה. עם האור האחרון של היום אני יורדת מהצד השני של התל ונתקלת בכניסה לבית קברות עתיק – אני נכנסת ומתחילה לטייל בין מבני קבר עתיקים חצובים באבן, טובלים בדשא וצמחיה. באחת מפינות בית הקברות אני רואה מבנה גבוהה ומרשים, עם אבנים מעובדות בפיתוחים – אני מתקרבת, ולהפתעתי רואה שכתוב עליו דיוויד יום, זה הקבר שלו. אני עומדת וחולקת לו כבוד, מרגישה שפגשתי קבר של חבר ותיק. בדרך החוצה אני חושבת לעצמי: איזה צירוף מקרים, וכמה מתאים לסיים את היום הזה כאן.
סיכום
ביקרתי באדינבורו גם כמה ימים לפני הפסטיבל. זו עיר שבה ההיסטוריה מתערבבת עם ההווה בצורה יפהפיה. מבנים היסטוריים, כנסיות עתיקות ופסלים שעומדים כבר מאות שנים מתערבבים עם פארקים ירוקים, נחלים זורמים, אוניברסיטה תוססת ומבנים מודרנים. אילו היו רק אלו דיינו, אבל בכל אוגוסט לובשת העיר חג – חג ליצירה מכל הסוגים, חג שמקבל ומעריך כל אומנות ללא שיפוטיות.
באים לכאן אומנים מכל הגילאים, המגדרים והלאומים, ומגיע קהל צבעוני, מגוון ופתוח לקבל השראה מכל סוג. מתיאטרון קלאסי ועד פרינג’ קווירי, מצלילים עממיים של חמת חלילים למוזיקה אלקטרונית פרוגרסיבית, הכל הולך. כל אחד ואחת יכולים למצוא תכנים מתאימים ובעיקר להיחשף לביטויים אומנותיים שונים ומגוונים. עבורי זו הייתה חוויה מעשירה ומרוממת נפש.
